פסוק ג:ואשכנה. אשכין אתכם במקום הזה ולא תגלו ממנו:
פסוק ד:אל דברי השקר. אל דבר שאין בו ממש שהם אומרים היכל ה׳ וכו׳ המה ר״ל הלא היכל ה׳ המה בתוכנו ולא יחריב ה׳ את היכלו ואמר שלשה פעמים היכל ה׳ על האולם וההיכל והדביר שכולם נקראים בשם היכל ולזה אמר המה בלשון רבים כי שלשה המה:
פסוק ו:לרע לכם. אשר מעבודתם תמשך לכם רעה ולא טובה:
פסוק ז:ושכנתי. כאשר כן תעשו אז אשכין אתכם במקום הזה ולא בזולת זה:
פסוק ז:למן עולם. מעת בואכם שמה עד ימות עולם:
פסוק ח:על דברי השקר. הוא בטחון ההיכל שאין תועלת בבטחון הזה:
פסוק ט:הגנוב. וכי תגנבו ותרצחו וגו׳:
פסוק י:ובאתם. אחר המעשים האלה תבואו אל ההיכל להתפלל שמה ותאמרו הנה בזה נצלנו מהעונש הראוי לבוא על מעשים כאלה:
פסוק י:למען עשות. למען תשובו לחטוא ולעשות שוב המעשים האלה ותהיה בית ה׳ סיבה ועזר לעשות התועבות בבוטחכם בו:
פסוק יא:המערת. האם חשבתם שהיה הבית הזה וכו׳ בעיניכם כמערת הפריצים שכאשר יעשו התועבות ילכו להחבא במערה:
פסוק יא:גם אנכי. ר״ל כמו שיש הדבר הזה עם לבבכם לעשות התועבות על בטחון ביאת הבית גם כן אני רואה שכן הוא עם לבבכם ולא נכחד ממני:
פסוק יב:לכו נא אל מקומי. ר״ל התבוננו עתה אל המשכן אשר עמד בשילו:
פסוק יב:בראשונה. עד לא נבחר ירושלים:
פסוק יב:את אשר עשיתי לו. שהחרבתי אותו מפני רעת ישראל בימי עלי הכהן ולא חששתי עליו:
פסוק יג:השכם ודבר. אני משכים ומדבר ע״י הנביאים:
פסוק יג:ואקרא אתכם. לשוב אלי בתשובה:
פסוק יד:ועשיתי. ולכן אעשה לבית וכו׳:
פסוק יד:ולמקום וכו׳. הוא ירושלים:
פסוק טו:והשלכתי וכו׳. לארץ אחרת:
פסוק טו:כל אחיכם. וחוזר ומפרש את כל זרע אפרים והם בני עשרת השבטים וקראם ע״ש אפרים כי ירבעם שמלך בהם ראשונה היה מזרע אפרים:
פסוק טז:ואתה. לירמיה ידבר שאל יתפלל בעדם:
פסוק טז:ואל תשא וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק טז:כי אינני. כי אין אני שומע אליך:
פסוק יז:האינך. וכי אין אתה רואה מה המה עושים וכו׳:
פסוק יח:הבנים וכו׳. ר״ל כ״א מהם מסייע לעבירה:
פסוק יח:לעשות כונים. לעשות מיני מאכלים להגיש מנחה למלכת שמים ר״ל לכוכב גדול שבשמים והוא השמש וכאלו מולך על כולם:
פסוק יח:והסך. ולהסך אז נסכים וכו׳:
פסוק יח:למען הכעיסני. ר״ל יודעים הם שאין תועלת בעבודתם אבל כל מעשיהם להכעיסני:
פסוק יט:האותי. ר״ל וכי הכעס הוא בעבורי כלומר וכי מעשיהם מזיקים לי הלא הכעס יזיק להם כי יהיה להם לבושת ולכלימה:
פסוק כ:נתכת. תהיה נשפכת אל המקום הזה וחוזר ומפרש על האדם וכו׳:
פסוק כ:ולא תכבה. ר״ל לא תפסק החמה עד תכלה הכל:
פסוק כא:עולותיכם ספו וכו׳. העולות שאתם מביאים שהמה כולם כליל הוסיפו אותם על זבחי שלמיכם ואכלו הבשר ר״ל הואיל ואין העולות לרצון לפני למה תפסידו הבשר:
פסוק כב:כי לא דברתי וכו׳. ביום שהוצאתים ממצרים לא דברתי עמהם אז על דבר עולה וזבח ואם היה עיקר ההוצאה בעבור הבאת הקרבנות כי בזה הכל תלוי אף בזולת שמוע בקול ה׳ היה אם כן מהראוי להצטוות עליה ביום שהוצאתים ממצרים:
פסוק כג:כי אם וכו׳. שמעו בקולי רק הדבר הזה צויתים אז שמעו בקולי וכו׳ כמ״ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו׳ (שמות י״ט:ה׳) א״כ זה העיקר והבאת הקרבנות היא כאחד מכל המצות שאין נחת בהם בזולת שמוע בקול ה׳:
פסוק כג:והייתי לכם לאלהים. ר״ל אני בעצמי אשפיע לכם טובה בזולת אמצעי:
פסוק כג:למען ייטב לכם. ר״ל לא יבוא לי תועלת מזה רק למען ייטב לכם:
פסוק כד:ולא שמעו. אף יוצאי מצרים לא שמעו וכו׳:
פסוק כד:במועצות. בעצתם מה שהראה להם לבם הרע ר״ל מה שחמדו והתאוו:
פסוק כד:ויהיו לאחור. הלכו לאחור ולא לפנים ר״ל בכל יום היו פוחתים והולכים בעבודת ה׳ ולא היו מוסיפים והולכים:
פסוק כה:למן היום וכו׳. מאז ועד הנה המה פוחתים והולכים:
פסוק כה:יום השכם ושלוח. בכל יום אני משכים ומשלח:
פסוק כו:ולא שמעו אלי. אנשי הדור הזה:
פסוק כו:ויקשו את ערפם. הוא ענין מליצי כאלו נתקשה ערפם עד שא״א להם להחזיר הפנים מול המקום ואחז במשל מבן אדם לחבירו שאינו רוצה להחזיר הפנים מול חבירו לשמוע דבריו:
פסוק כו:הרעו. עשו רעות עוד יותר מאבותם:
פסוק כז:ודברת. אמר ה׳ לירמיהו כאשר תדבר אליהם את כל הדברים האלה ידעתי אשר לא ישמעו אליך ויברחו להם ואם תקרא אליהם ידעתי אשר לא יענו לך:
פסוק כח:ואמרת אליהם. אז תאמר אליהם זה הגוי וכו׳ ר״ל אין אלה מבני ישראל אשר שמעו דבר ה׳ בסיני אלא כאלו אשר לא שמעו בקול ה׳ וכאלו לא למדו מעולם מוסר אבדה האמונה. אמונת האל אבדה מלבותם וגם נכרתה מפיהם ולא יזכרו בה:
פסוק כט:גזי נזרך. לכן תלוש שער ראשך והשלך אותם והוא דרך צער ואבלות:
פסוק כט:שאי. הרימי קול קינה על מקומות הגבוהות להיות נשמע למרחוק:
פסוק כט:ויטוש. עזב את הדור ששפך עליו עברתו:
פסוק ל:שמו שקוציהם. עכו״ם המתועב שמו בבה״מ לטמא אותו:
פסוק לא:במות התופת. במות של התופת אשר עמד בגיא בן הנום לשרוף על הבמות את בניהם וכו׳ (ולפי שהיו מקישין בתופים לבל ישמע האב בנהימת הבן כשהוא נשרף ויכמרו רחמיו קראו בית הבמות תופת ע״ש התופים ולהגיא קראו בן הנום ע״ש נהמת הבן):
פסוק לא:אשר לא צויתי. אפילו לפני לא צויתי להקריב בנים ובנות:
פסוק לא:ולא עלתה על לבי. לשאול דבר כזאת:
פסוק לב:ולא יאמר עוד. אז לא יקרא עוד בית הבמות בשם תופת והגיא בן הנום כי אם יקרא גיא ההרגה כי שמה יפלו הרוגים רבים:
פסוק לב:וקברו. ההרוגים יקברו בתופת הרבה מאד עד שלא ימצא שם מקום לקבור עוד:
פסוק לג:והיתה נבלת העם. הנשארים אשר לא יקברו יהיה למאכל לעוף השמים וכו׳:
פסוק לג:ואין מחריד. לא יהיה מי להחרידם ללכת מן הנבלות:
פסוק לד:והשבתי וכו׳. ר״ל לא ישמעו עוד שמה קול ששון וכו׳ כי לחרבה תהיה ולא ישאר בה איש:
