פסוק א:הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר׃
פסוק ב:עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה', בית המקדש, וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר־ ה' כָּל אנשי יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'.
פסוק ג:כֹּה־ אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, מעשיכם, ואז אֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, תוכלו לשבת לבטח בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
פסוק ד:אַל־תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל־דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר הרווחים אצלכם לֵאמֹר: "הֵיכַל ה', הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה – המבנים הללו". השימוש בסיסמא 'היכל ה'' כפתרון לכל הבעיות – כוזב. קיומו של המקדש והעלייה אליו אינם מבטיחים לעם את שלומו, את ביטחונו ואת עתידו.
פסוק ה:כִּי אִם־הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶם, תתקנו את התנהגותכם, אִם־עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט צדק בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ,
פסוק ו:גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל־תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ – לְרַע לָכֶם. המעשים האלו אינם אלא לרעתכם.
פסוק ז:אם אכן כך תנהגו – וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם.
פסוק ח:הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל־דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל, ללא תועלת. אתם חושבים בטעות שבבית המקדש טמון כעין קסם המבטיח לכם קיום, תקנה וכפרה לכל עיוות. לאמתו של דבר היכל ה' משמעותי רק כשהוא משכן לרצון ה', וכשאנשים פועלים בהתאם לרצונו.
פסוק ט:הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר, שרפת קטורת או קרבנות לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם. האם לדעתכם תוכלו לעשות כל אלה,
פסוק י:וּלאחר מכן בָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ בזכות המקדש מכל רע – לְמַעַן כדי שתוכלו להמשיך לעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה?!
פסוק יא:הַאם מְעָרַת פָּרִצִים, מחבוא ומחסה לפורעי חוק או חיות רעות הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם?! גַּם את מעשיכם מחוץ למקדש ואת ההתייחסות שלכם אל המקדש אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי. נְאֻם־ה'.
פסוק יב:עליכם ללמוד מן העבר הלא-רחוק שהיכל ה' אינו מבטיח דבר – כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, משכן שילה אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. אחרי מאות שנים שבהן עמד משכן ה' בשילה, נשאר המקום חרב בגלל מעשיהם הרעים של ישראל.
פסוק יג:וְעַתָּה יַעַן, בגלל עֲשׂוֹתְכֶם אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, נְאֻם־ה', וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם באמצעות הנביאים הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, שוב ושוב וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם –
פסוק יד:וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו, בית המקדש אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.
פסוק טו:וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי לגלות, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל־זֶרַע אֶפְרָיִם, אנשי ממלכת ישראל.
פסוק טז:ה' פונה לירמיהו: וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא, אל תרים את קולך בַעֲדָם רִנָּה, בנעימה וּתְפִלָּה כשליח ציבור, וְאַל־תִּפְגַּע, תפציר בִּי עבורם, כִּי־אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ.
פסוק יז:הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם?!
פסוק יח:הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת־הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק כדי לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים, עוגות מיוחדות, אולי בתבנית כוכב, לשם מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, כינוי לאלה של צבא השמים. ולהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים. החגיגות המשפחתיות הללו נעשות לעיני כול, תחת כיפת השמים – לְמַעַן הַכְעִסֵנִי.
פסוק יט:הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים, נְאֻם־ה', כפי שהם חושבים?! הרי מעשיהם אינם משפיעים עלי – הֲלוֹא אֹתָם – את עצמם הם מכעיסים, לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם, כך שמעשיהם מביישים רק אותם ופועלים רק נגדם.
פסוק כ:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה, על העיר ועל הארץ כולה, עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל־פְּרִי הָאֲדָמָה, וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה. הכול ייחרב.
פסוק כא:ייתכן שגם את התוכחה הזאת אמר הנביא בשם ה' בשער המקדש או במקדש עצמו. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: את עֹלוֹתֵיכֶם, הקרבנות שאתם שורפים כליל לשמי סְפוּ, הוסיפו עַל־זִבְחֵיכֶם, זבחי השלמים שלכם, שאת רוב בשרם אוכל מביא הקרבן. מבחינתי, אתם יכולים לצרף את קרבנות העולה שחשבתם בטעות שהעליתם למעני, לחגיגות הזבחים העממיות שלכם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. חבל שתפסידו בשר לשווא.
פסוק כב:הקרבנות אינם מוקד עבודת ה', כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם, בזמן הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. דברי התורה היסודיים אינם עוסקים בצורך להקריב קרבנות. מצע ייעודו של העם ששטחתי בפני אבותיכם כשנתתי להם את התורה אינו כולל את הקרבנות.
פסוק כג:כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם. ההוראה הבסיסית המופנית אל ישראל היא שילכו בדרך ה' וינהגו כעמו. בעשרת הדיברות לא מופיע אף ציווי הנוגע לקרבנות.
פסוק כד:וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בעצות ורעיונות אחרים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע, וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, הם פנו תמיד לכיוון הנגדי, נסוגו ולא התקדמו
פסוק כה:לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים בכל יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ,
פסוק כו:וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאף לֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם, וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם, הֵרֵעוּ יותר מֵאֲבוֹתָם.
פסוק כז:אלה הם שוב דברי ה' לנביא: וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הקשים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ, וְקָרָאתָ, אתה תעמוד בשער המקדש ותפנה אֲלֵיהֶם, וְאילו הם לֹא יַעֲנוּכָה, יענו לך. כל עוד 'האיש התמהוני' הזה אינו חוסם את הפתח, הם ימשיכו להיכנס אל המקדש.
פסוק כח:וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם דברים שאינם זרים להם: זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא, לא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר. אמנם דבריך מוכרים להם, ודברי האמת שבפיך ניכרים, אבל אָבְדָה הָאֱמוּנָה מלבם וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם. הם מתעלמים מן הנושא ואינם מדברים בו.
פסוק כט:ציון, גָּזִּי נִזְרֵךְ, גזזי שערך וְהַשְׁלִיכִי אותו, ביטוי לאבל וניוול, וּשְׂאִי, השמיעי עַל־שְׁפָיִם, גבעות קִינָה, כִּי מָאַס ה' בך וַיִּטֹּשׁ, עזב אֶת־דּוֹר עֶבְרָתוֹ, הדור המכעיס אותו.
פסוק ל:כִּי־עָשׂוּ בְנֵי־יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי, נְאֻם־ה', שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ. בצד שימושי הקודש בבית המקדש, ריכזו בו גם צלמים ומזבח לאלוהים אחרים.
פסוק לא:וּבָנוּ את בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם, עמק סמוך לירושלים שבו קיימו פולחנים שונים, ובו הוקמו מוקדי התופת לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, בין אם שרפה ממש כקרבן, בין העברה סמלית בתוך מדורות פולחניות למולך, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וממילא הדבר עומד באיסורו, וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי.
פסוק לב:לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְלֹא־יֵאָמֵר עוֹד, ייקרא למקום הזה בשמות הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן־הִנֹּם, כִּי אִם־גֵּיא הַהֲרֵגָה. זה יהיה שמו החדש. וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם. למרות שקברי מתים נחשבו טמאים גם בדתות אחרות, מרוב גופות ישמש המקום שבו עמדו במות ההקרבה, אזור קבורה.
פסוק לג:מכיוון שהגיא יתמלא בגוויות – וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד, מפריע.
פסוק לד:וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. לא יישמעו כאן עוד קולות שמחה וחיים, כִּי לְחָרְבָּה, לחורבן תִּהְיֶה הָאָרֶץ.
