פסוק א:אם תשוב. מוסב למעלה לומר אם אתה ישראל תשוב בוידוי ופיוסים כאלה אז החזור ותשוב אלי להיות לפני כמאז סגולה מכל:
פסוק א:ואם תסיר. אם תעביר הפסילים מארצי ומירושלים עירי אז לא תנוד ללכת בגולה:
פסוק ב:ונשבעת וכו׳. ואם תשבע חי ה׳ באמת לא כמו שאתם נשבעים עתה לשקר כמ״ש ואם חי ה׳ יאמרו לכן לשקר ישבעו (לקמן ה):
פסוק ב:במשפט ובצדקה. הענין כפול במ״ש:
פסוק ב:והתברכו. אז יתגדל מאד עד שהעמים יתברכו בו לאמר בברכתם ישימך אלהים כישראל:
פסוק ב:ובו יתהללו. המהלל עצמו יאמר הנה אני מוצלח כישראל:
פסוק ג:לאיש יהודה. כמו לאנשי יהודה:
פסוק ג:נירו לכם ניר. מתחלה חרשו השדה לחתוך שרשי הקוצים ואח״ז זרעו על שדה נקיה ולא תזרעו על הקוצים בעודם מחוברים בארץ כי לא תצלח הזריעה ור״ל מתחילה הסירו הפסילים ואחר זה יקובל תפלתכם לפני ולא כשעדיין לא עזבתם הפסילים:
פסוק ד:המלו לה׳. ולתוספות ביאור אמר הסירו אוטם לבבכם לשם ה׳ להתבונן בדרכיו ולדבקה בו:
פסוק ד:איש יהודה. אתם אנשי יהודה ויושבי ירושלים:
פסוק ד:פן תצא וכו׳. פן תצא חמתי כאש הדולק ובערה בכם ואין מי יכבה אותה ר״ל לא ימצא מי מעביר החמה מפני רוע מעלליכם אשר גברו ואין במי זכות להעביר החמה:
פסוק ה:הגידו. כאלו לשרי העם יאמר הגידו ביהודה וכו׳:
פסוק ה:תקעו שופר. להשמיע ולזרז קראו מלאו. קראו את העם ואספו אותם ואמרו להם האספו וכו׳ להשגב שם מפני האויב:
פסוק ו:שאו נס. הרימו נס לרמז להתאסף לציון להשגב בה:
פסוק ו:מביא. על הארץ ההיא:
פסוק ו:מצפון. זה בבל העומדת מצפון לא״י:
פסוק ו:ושבר גדול. הרעה ההיא תהיה שבר גדול:
פסוק ז:עלה אריה מסבכו. דרך האריה לשבת בתוך סבכי האילנות ועל נ״נ יאמר:
פסוק ז:ומשחית גוים. זהו נ״נ שהשחית כל העכו״ם וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ז:עריך תצינה. הערים שלך תהיינה שממה מאין מי יושב בהן:
פסוק ח:על זאת. על השמועה הזאת:
פסוק ט:יאבד לב המלך. ר״ל יבוא בו מורך לב:
פסוק ט:ונשמו. ר״ל לא ידעו מה לעשות:
פסוק י:ואומר. זהו מאמר הנביא שאמר אתה ה׳ באמת כאלו אתה הסתה את העם הזה לאמר להם שלום יהיה לכם אל תיראו כי כן נבאו להם נביאי השקר ועל כי לא עשית בהם משפט חשבו העם שהאמת אתם וכאלו אתה פתית אותם:
פסוק י:ונגעה. ר״ל בעבור זה לא שבו לה׳ והנה נגעה החרב עד הנפש כי הפורענות קרובה לבוא:
פסוק יא:בעת ההיא. בעת בא הפורענות יאמר לעם וכו׳ הנה רוח יבש סוער במקומות גבוהות אשר במדבר שמטאטא ומכבד הכל הואיל ואין שם דבר לעמוד בפני הרוח ולעכבו והרוח הוא יבוא דרך בת עמי לטאטא את כולם ללכת גולה:
פסוק יא:לא לזרות. לא יבוא הרוח לזרות המוץ מן הגורן ולא לנקות את התבואה מן העפר ר״ל לא יבוא לטובה כ״א לרעה:
פסוק יב:רוח מלא. רוח שלם מאלה הרוחות הנושבות במקומות הגבוהות שבמדבר הנה יבוא לצרכי להפרע מהם:
פסוק יב:עתה. ר״ל בזמן קרוב אתווכח עמהם גם אני כי עד הנה היה הנביא מתווכח עמהם להגיד להם פשעם ומעתה אתווכח גם אני כי בהביאי עליהם הפורעניות כאילו אגיד להם בזה פשעם אשר גברו למעלה:
פסוק יג:כעננים יעלה. האויב יעלה עליהם חיש מהר כעננים העול ם ברוב השמ ם וכסופה. כרוח סופה כן ימהרו מרכבותיו:
פסוק יג:כי שדדנו. קרובים אנו להיות נעשקים ביד האויב:
פסוק יד:כבסי. לכן עשי תשובה וכבסי לבך מן הרעה למען יבוא לך תשועה:
פסוק יד:תלין בקרבך. תתמיד להיות בקרבך מחשבות עמל ואון שאתה רגילה בהם:
פסוק טו:קול מגיד מדן. קול שמועה מגיד מדן שהוא בקצה ארץ ישראל ומשם יבוא השמועה כי בא האויב ומהר אפרים משמיע הקול שבא העמל והצער:
פסוק טז:הזכירו. כאלו הקול אומר הזכירו אלה לאלה בעבור העמים הבאים למלחמה להיות נשמרים מהם כי הנה הם נאספו לבוא על ירושלים:
פסוק טז:נוצרים. בעלי מצור באים מארץ מרחק לצור ועל ערי יהודה נתנו קולם לאיימם ולהפחידם:
פסוק יז:כשומרי שדי. כשומרי שדות אשר יסבבום מסביב כן היו האויבים על ירושלים מסביב:
פסוק יז:כי אותי מרתה. כי הקניטה אותי במעשיה ולכן באה עליה האויב מסביב:
פסוק יח:עשו אלה לך. ר״ל הם גרמו לך מרבית הצרות האלה:
פסוק יח:זאת רעתך. הפורעניות הזאת היא על רעתך כי בעבורה יימר לך:
פסוק יח:כי נגע. ר״ל קרובה היא והגישה אליך ונגע עד לבך:
פסוק יט:מעי מעי. כפל המלה כדרך הנוהים וצועקים מכאב וכן ראשי ראשי (מ״ב ד) ור״ל בעבור הכאב שיש לי במעי מצער דאגת הפורעניות המעותד לבוא לכן אהיה מלא מחלחלה:
פסוק יט:קירות לבי. מגודל התוגה מקשקש לבי בקרבי וכתלי הלב משמיעים לי קול הומיה:
פסוק יט:לבי לא אחריש. לא אוכל להחריש ולהשתיק את לבי מהמייתו:
פסוק יט:שמעת נפשי. בנבואה שמעה נפשי שיבוא קול שופר ולתוספת ביאור אמר תרועת מלחמה ר״ל שיבוא האויב ויריע בשופר כדרך הנלחמים:
פסוק כ:שבר על שבר נקרא. פורעניות על פורעניות יבוא במקרה רעה כי בראשונה גלו עשרת השבטים ועתה יגלה יהודה:
פסוק כ:כי שדדה. בזה יפרש מהו השבר על שבר ואמר כי ראשונה שדדה כל הארץ היא ארץ עשרת השבטים ועתה פתאום שודדו אהלי וזהו בה״מ:
פסוק כ:רגע. ברגע אחת שודדו יריעותי והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק כא:עד מתי. ר״ל עד מתי תעמוד הגזירה במקומה ואראה במראה הנבואה כאלו האויב בא ונושא הנס לפניהם וקול שופר מתרועת מלחמה אשמע בנבואה:
פסוק כב:כי אויל עמי. אמר במקום ה׳ כמשיב על דבריו לומר הלא זה הוא בעבור כי עמי הוא אויל ואינם נותנים לב לדעת אותי:
פסוק כב:בנים וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כב:להרע. להערים לעשות הרע:
פסוק כב:לא ידעו. אינם נותנים לב להערים לעשות הטוב:
פסוק כג:ראיתי. זה מאמר הנביא שאמר לכן ראיתי במראה הנבואה את הארץ והנה היא תוהו ובהו כי גלו אנשיה:
פסוק כג:ואין אורם. האור שהיה בהם מאז הלך לו והוא משל על הצרה כי מי שהוא בצרה העולם חשוך בעדו:
פסוק כד:והנה רועשים. הוא משל על אבדון השרים והגבורים:
פסוק כה:אין האדם. אין מי מבני האדם שהיו בה כי כולם גלו:
פסוק כה:נדדו. הלכו להם מן הארץ לגודל השממון:
פסוק כו:הכרמל המדבר. מקום הכרמל נתהפך להיות מדבר:
פסוק כו:וכל עריו. כל ערי הכרמל נתצו ונהרסו מפני ה׳ וחוזר ומפרש מפני חרון אפו ולא במקרה תהיה כל זאת:
פסוק כז:וכלה. אבל לא אעשה כלה ביושביה:
פסוק כח:על זאת. על הדבר האמור למטה תאבל הארץ וחשכו השמים אשר ממעל:
פסוק כח:על כי וכו׳. ר״ל בעבור זה תאבל הארץ וכו׳ על אשר דברתי מחשבתי לעשות הארץ שממה ולא נחמתי על הדבר ההוא ולא אשוב ממנה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כט:מקול פרש. מקול קבוצת הפרשים והמורים חצים בקשת יברחו כל אנשי העיר:
פסוק כט:באו בעבים. יבואו להסתתר ביערים העבים והמסובכים באילנות:
פסוק כט:ובכפים עלו. יעלו בין הסלעים להסתתר שמה:
פסוק כט:עזובה. מיושבים ולתוספת ביאור אמר ואין יושב בהן איש:
פסוק ל:ואת שדוד. אתה יהודה שסופך להיות עשוק ביד האומות:
פסוק ל:מה תעשי וכו׳. ר״ל מה תועיל אשר תלבשי מלבושי תולעת שני אשר תקשטי עצמך בעדי זהב אשר תתמידי לצבוע עיניך בצבע הפוך להיות נראית יפה להלהיב לבות הנואפים:
פסוק ל:לשוא תתיפי. על חנם עשית עצמך יפה ומהודרת כי החושקים מאסו בך מעתה ומבקשים לקחת נפשך ממך והוא ענין משל לומר מה תתרצי אל העובדי כוכבים בשוחד הנה כל זה לא יועיל לך כי נהפכו לך לאויבים:
פסוק לא:כי קול. שמעתי קול כקול חולה:
פסוק לא:צרה. צעקת צרה שמעתי כאשה שמבכרת שחבליה חזקים:
פסוק לא:קול בת ציון. והוא הקול של עדת ציון אשר תרבה אמרים כדרך המקונן:
פסוק לא:תפרש כפיה. משברת כפיה זה בזה כדרך המצטער:
פסוק לא:אוי נא לי. צועקת מר ואומרת אוי עתה לי כי נפשי עיפה בעבור ההורגים אותנו: