פסוק א:ייתכן שישראל יניעו ראשם מצד לצד, יפנו ימינה ושמאלה, יחשבו על ה', אבל לא יחזרו אליו. על כן יוצאת שוב הקריאה המקרבת: אִם־תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל, כשתיווצר האפשרות, הפנאי והיכולת, נְאֻם־ה', אֵלַי תָּשׁוּב, וְאִם־תָּסִיר את שִׁקּוּצֶיךָ אליליך מִפָּנַי – וְלֹא תָנוּד. לא תיאלץ לנדוד בגולה או בחיפושים.
פסוק ב:וְנִשְׁבַּעְתָּ, ואם תישבע: "חַי־ה'" – לא תחלל את שמו בשבועתך לשווא ולשקר, אלא בֶּאֱמֶת, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה תישבע. אז, כשישראל ישובו אל ה', יעזבו את האלילים וישמרו משפט וצדקה – וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ – בעם ישראל גּוֹיִם. ישראל יהיו למושאי ברכותיהם של הגויים, וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ, יגידו את שבחו.
פסוק ג:כִּי־כֹה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם: נִירוּ לָכֶם נִיר, חרשו את שדותיכם וְאַל־תִּזְרְעוּ אֶל־קֹצִים. חרישת השדה נועדה, בין השאר, לסלק את הקוצים. זריעה ללא חריש עשויה להצמיח דבר מה, אך הקוצים יכבשו את רוב השטח ויחנקו את התבואה. גם בתהליך התשובה יש לשרש תחילה את הרע כדי להצמיח דבר טוב, שאם לא כן ההשקעה תאבד. אותו רעיון בדימוי אחר:
פסוק ד:כדי לערוך שינוי הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם, אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כמו החריש שלפני הזריעה. אם לא תסירו את הרע, לא יהיה בסיס איתן להמשך תהליך התיקון. פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי, כעסי, וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם.
פסוק ה:דברי אזהרה: הַגִּידוּ בִיהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִַם הַשְׁמִיעוּ, הַכריזו וְאִמְרוּ: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בָּאָרֶץ לאזעקה". קִרְאוּ מַלְאוּ, התכנסו וְאִמְרוּ: "הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה מערי הפרזות אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר להתגונן מפני האויב הממשמש ובא".
פסוק ו:שְׂאוּ נֵס, הרימו דגל צִיּוֹנָה, כלפי ירושלים, הָעִיזוּ, נוסו והתקבצו, אַל־תַּעֲמֹדוּ, תתעכבו, כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל.
פסוק ז:עָלָה אַרְיֵה, נבוכדנאצר מִסֻּבְּכוֹ, מן הסבך שבו היה חבוי. האויב המפחיד התחיל לנוע. וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע, יָצָא מִמְּקֹמוֹ כדי לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה, שממה, עָרַיִךְ תִּצֶּינָה, תהיינה חרבות מֵאֵין יוֹשֵׁב.
פסוק ח:עַל־זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים, סִפְדוּ וְהֵילִילוּ, בכו, כִּי גם לאחר הצרות שכבר באו לישראל לֹא־שָׁב חֲרוֹן אַף־ה' מִמֶּנּוּ.
פסוק ט:וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא, נְאֻם־ה', יֹאבַד לֵב־הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים. הם יהיו מבוהלים ומבולבלים, וְנָשַׁמּוּ, מוכי תימהון יהיו הַכֹּהֲנִים, שאף הם מנהיגי העם מבחינות מסוימות, וְהַנְּבִאִים יִתְמָהוּ, לא יימצא להם פתרון לשאלות.
פסוק י:וָאֹמַר: אֲהָהּ, ה' אֱלוֹהִים! אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ, פיתית והשלית, אִפשרת לטעות לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם, וְהנה לבסוף נָגְעָה חֶרֶב האויבים עַד־הַנָּפֶשׁ.
פסוק יא:דברי ה': בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם־הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם: כמו רוּחַ צַח, בהירה הנושבת על שְׁפָיִם, גבעות בַּמִּדְבָּר, שאינה נושאת את בשורת הגשם אלא היא צחיחה ולוהטת, כך יבוא אויב דֶּרֶךְ, אל בַּת־עַמִּי להגלותם. ברוח מדבר אין תועלת, לוֹא לִזְרוֹת את התבואה וְלוֹא לְהָבַר, לנקות אותה.
פסוק יב:רוּחַ מָלֵא, חזק מֵאֵלֶּה – מרוח גבעות המדבר, או: מהרוחות המסייעות לזרייה ובירור יָבוֹא לִי, לשירותי. עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם. תהיה זו רוח קשה שתמיט עליהם פורענות.
פסוק יג:הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה האויב, וְכַסּוּפָה ידהרו מַרְכְּבוֹתָיו, קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו. האויבים יהיו כה זריזים, שלא נספיק להתארגן להתגונן מפניהם. אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ, גזלו ובזזו אותנו.
פסוק יד:כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם, לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי. עַד־מָתַי תָּלִין, ילינו בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ, רשעך?! אמנם המחשבות שוכנות בתוך הלב, אבל יש לנקותו. האויב מגיע והאיום גדל והולך –
פסוק טו:כִּי נשמע קוֹל מַגִּיד, מודיע חדשות מִדָּן שבצפון המרוחק, והוא מתקרב וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן, רעה מֵהַר אֶפְרָיִם.
פסוק טז:הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם, כדי שיקחו גם הם מוסר. או: כדי שיבואו לעזרת יהודה, הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל־יְרוּשָׁלִַם, הודיעו לתושביה: נֹצְרִים, מטילי מצור בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל־עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם. הם צועקים.
פסוק יז:כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי, שדות הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב, כִּי־אֹתִי מָרָתָה, לא שמעה בקולי. נְאֻם ה'. ולסיכום:
פסוק יח:דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ. אמנם מראש לא חשבתם על כך, אבל כל אלה הם פֵּרות בחירותיכם הרעות. זֹאת עשתה רָעָתֵךְ כִּי מָר וקשה הדבר, ואין לי אפשרות לתקנו, כִּי נָגַע עַד־לִבֵּךְ.
פסוק יט:ושוב, זעקת הנביא:"מֵעַי, מֵעַי" אוֹחִילָה, אזעק מכאב מקִירוֹת לִבִּי. הֹמֶה, רועש לִּי לִבִּי. לכן לֹא אַחֲרִשׁ, אשתוק, כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה.
פסוק כ:שֶׁבֶר עַל־שֶׁבֶר, אסון אחר אסון נִקְרָא, הוזמן, כִּי־שֻׁדְּדָה, נשדדה כָּל־הָאָרֶץ, פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי, ברֶגַע נקרעו יְרִיעֹתָי.
פסוק כא:עַד־מָתַי אֶרְאֶה־נֵּס, דגל מלחמה?! אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר?! כמה זמן עוד ניאלץ לחוות את איום הצבא?!
פסוק כב:בתגובה לקריאת הכאב של הנביא ניתכים דברי תוכחה נוספים: כִּי אֱוִיל, טיפש עַמִּי, ואוֹתִי לֹא יָדָעוּ, בָּנִים סְכָלִים, שוטים הֵמָּה, הם וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה. כסכלים הם נוהגים באשר לכל דבר ראוי וטוב, אבל חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע. כשמדובר בעשיית רע, הם דווקא פועלים בחכמה, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ.
פסוק כג:נראה כי העולם כולו מתכונן לחורבן. רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ – וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ, שממה וחוסר צורה, וְאֶל־הַשָּׁמַיִם הסתכלתי – וְאֵין עמם אוֹרָם.
פסוק כד:רָאִיתִי הֶהָרִים – וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים, וְכָל־הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ.
פסוק כה:רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם נמצא בארץ, וְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ מהארץ המרוקנת ממזון.
פסוק כו:רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל, הנטוע ומגונן הפך להיות הַמִּדְבָּר, וְכָל־עָרָיו נִתְּצוּ, נחרבו מִפְּנֵי ה', מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ.
פסוק כז:כִּי־כֹה אָמַר ה': שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל־הָאָרֶץ, וְאף על פי כן – כָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה. לא יהיה כיליון גמור.
פסוק כח:עַל־זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְקָדְרוּ, חשכו הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל – עַל כִּי־דִּבַּרְתִּי וזַמֹּתִי, חשבתי לעשות רעה וְלֹא נִחַמְתִּי, התחרטתי וְלֹא־אָשׁוּב מִמֶּנָּה.
פסוק כט:מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה, יורה בקֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל־הָעִיר. אף שהעיר מבוצרת, למשמע קולות פרשי המלחמה והקַּשָּׁתים – תושביה בורחים. בָּאוּ בֶּעָבִים, במעבה היערות, וּבַכֵּפִים, בסלעי ההרים עָלוּ. כָּל־הָעִיר, כל אחת מהערים עֲזוּבָה, וְאֵין־יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ.
פסוק ל:כאן חוזרת שוב הפנייה לישראל באמצעות דימוי האשה: וְאַתְּ שָׁדוּד, שדודה – מַה־תַּעֲשִׂי?! כִּי, אם תִלְבְּשִׁי שָׁנִי, בגד אדום יקר, כִּי־תַעְדִּי עֲדִי־זָהָב, כִּי־תִקְרְעִי בַפּוּךְ, תצבעי בכחל את עֵינַיִךְ, בכל ניסיונותייך להתקשט – לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי. אין תוחלת בעיסוקייך הפוליטיים, שהרי מָאֲסוּ־בָךְ עֹגְבִים, מאהבים, כלומר בעלות ברית לכאורה, ויתרה מזו – את נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ. הם רוצים להרוג אותך.
פסוק לא:כִּי קוֹל כְּקולה של חוֹלָה שָׁמַעְתִּי, צָרָה, כאב וסבל כְּמַבְכִּירָה, היולדת לידה ראשונה, שכאבה גדול ביותר. זהו קוֹל בַּת־צִיּוֹן שתִּתְיַפֵּחַ ותְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ, תשטח כפיה בתפילה ובתחנונים: אוֹי־נָא לִי, אינני יכולה עוד, כִּי־עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים, הנפש אינה יכולה לסבול עוד נוכח כל ההרג שמסביב.