פסוק א:וכאלו השם יתברך משיבם אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ופירשו המפרשי' הפסוק הזה קודם גלות ישראל שהיה אומר אם תשוב ישראל נאם ה' אם תהיה תשובתך שלימה אלי תשוב רוצה לומר תנוח בארצך בשובה ונחת, ואם תסיר שקוציך מפני הנה אז לא תנוד ולא תלך בגלות, וכפי דרך הנבואה וענינה אינו נכון כי הדברים כלם הם אחרי הגלות בהתעוררותם לתשובה כדי שיגאלו, ולכן יהיה פירוש הכתוב אם תשוב ישראל נאם ה' אלי רוצה לומר אם תעשה תשובתך באמת אלי בזה האופן מהשלימות הנה אז תשוב רוצה לומר לארצך מהגלות שהלכת בו ותשוב למעלתך וכבודך ושלטון ארצך, אבל צריך שאם תסיר שקוציך מפני שהוא העבודה זרה שתסיר אותה ותרחיק' ממך שתהיה קיים בתשובתך ולא תשוב לכסלה ולחטא וזהו ולא תנוד ר"ל לא תפרד מהתשובה ההיא. גם רמז באומרו אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב שהזהירם שלא ישימו אמצעיים בינם לבין אלהיהם כי זהו מדרכי העבודה זרה וזהו אלי תשוב רוצה לומר אלי צריך שתשוב לא לשר וכוכב שיהיה אמצעי בדבר, ואומרו ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד אפשר לפרשו לתמיהה יאמר האם תחשוב שאם תסיר שקוציך מפני שלא תנוד ולא תצא מהגלות שאתה בו באמת תנוד ותצא ממנו, (ב) ואם תעש' זה תשבע באמת במשפט ובצדק' לא כמו שאתם נשבעים עתה לשקר, וכמו שאמר ואם חי ה' יאמרו אכן לשקר ישבעו (לעיל ה, ב) ואז תהיה מעלתכ' כל כך שיתברכו בישראל כל הגוים ובו יתהללו, ודיבר הנביא בכתובים האלה כנגד ישראל פעם לנכח ופעם בנסתר כי כן דרך הנבואות, והנה באומרו באמת במשפט ובצדקה פירש הרד"ק בשם אביו באמת שתשב' על מה שתדע שהוא אמת במשפט כשתתחיי' להשבע מצד המשפט והדין ובצדקה שאם תכיר שהמשפט אינו בצדקה לא תקבל השבועה. ויותר נכון לפרש על שלשת הגאולות האחת היא גאולת מצרים שהיתה באמת כמ"ש תתן אמת ליעקב שקיים הקב"ה מה שהבטיח לאברהם בן הבתרים, והשנית במשפט שהיא פקידת בית שני שהיתה במשפט אחרי אשר רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ועל הגאולה העתידה אמר ובצדקה לפי שציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ואמר וילבש צדקה כשרין (ישעיה נט, יז) וכאילו אמ' שיודה לש"י על גאולותיו לעמו, אמנם על האחרונה שהיא בצדקה אמר והתברכו בו גוים ובו יתהללו לפי שאז ילכו עמים רבים אחרי בני ישראל לאמר נלכה עמכם כי שמענו כי אלקים עמכם:
פסוק ג:כי כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלם נירו לכם ניר וגומר עד ואומר אהה ה' אלקים אכן השא השאת וגומר. אין ספק שכוונת ירמיהו הנביא היה להוכיח את בני יהודה וירושלם על חטאיהם ולהתרות בהם ומפני זה באו בדבריו עניני מלכות ישראל ופשעיה' וגלותם לא מכווני' לעצמם אלא לעשות מהם טענה לבית יהודה וירושלם, וזה ענין הנבואה הזאת שנאמרה לו בימי יאשיהו להודיעו שהיה חטאת יהודה יותר כבדה מחטאת ישראל ושהיה ליהודה לקבל מוסר ממה שקרה למלכות ישראל על הע"ז שהיו עובדין ולא שתו לב לזה ולכן ילכו בגלות כאשר הלכו ישראל, גם הראהו השם שעתידים בני ישראל לעשות תשובה בגלות ויהיו עולים ובזה גם כן מהטענה לבני יהודה שהיה ראוי להם לשוב בתשובה קודם הגלות לא שיהיו גולים ואחר כך יתחרטו כבני ישראל, ומפני שהיתה הכוונה בכל זה כדי להוכיח את בני יהודה לכן אחרי שייעד בגאולת בני ישראל חזר הנביא להוכיח את בני יהודה כי הוא היה תכלית הכוונה והוא אומרו כי כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלם נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים רוצה לומר העובד אדמה בהיותו חכם קודם שיזרע זרעו בארץ יחרוש את האדמה כי בחרישתו יסיר ממנו הקוצים וכאשר יזרע יתן זרעו על הארץ הטהורה לא על הקוצים, והוא משל נאות אליהם ולמה שזכר מבני ישראל שאחרי הפשע והעונש שקבלו עליו בגלות אז הם עתידים להתחרט ולבקש פני ה' והיו אם כן זורעים על קוצים שהם מעשיהם הרעים, ואתם בני יהודה וירושלם לא תעשו כן נירו לכם ניר והיא החרישה להסיר הקוצים הם האלוהות הזרים אשר אתם עובדים ואז תזרעו תפלתכם וצעקתכם לאל יתברך ולא תזרעו אל קוצים כלומר לא תזרעו על קוצי המעשים הרעים, וכן ת"י עבידו לכון עובדין טבין ולא תבעון פרוקן בחובין, (ד) המולו לה' והסירו האמונות המשובשות והתאוות הרעות מכם שהם כערלה פן תצא כאש חמתי וביאר מהו האש אשר יבער בם (ה) ואמר הגידו ביהודה רוצה לומר תתפרסם הייעוד הזה ויאמרו אותו בכרוז ויתקעו בשופר כדי שישמע הדבר יותר והקריאה שתאמרו והתקיעה בשופר היא מלאו רוצה לומר נאספו האומות לבא עלינו ולכן כל השומע האספו ונבואה אל ערי המבצר להשגב שם, וכדי להודיע הדבר לכל הארץ (ו) שאו נס ציונה רוצה לומר בציון ישאו נס על זה כדי שכל אדם יעיז את מקנהו שבשדה וזהו העיזו אל תעמודו, וכל זה לפי שרעה ושבר גדול אני מביא מצפון, (ז) כי הנה אריה עלה מסבכו והוא מלך בבל והמשילהו לאריה שאין אדם עומד לפניו כן נבוכד נצר כבש את כל הארץ והממלכ' ולא עמד איש לפניו, ופירוש מסבכו סוכתו שהאריה שוכב בה ולפי שנעשית מסבכי עצים נקראת כן, והוא יצא מבבל בעצם וראשונה לשום ארצך לשמה עריך תצינה רוצה לומר תחרבנה מבלי יושב, (ח) על זאת חגרו שקים ספדו והלילו כי לא שב חרון אף ה' ממנו עם גלות מלכות ישראל אבל עוד ידו נטויה להחריב יהודה וירושלם, (ט) ואז ביום ובזמן ההוא אל תחשבו שהמלך והשרים יחזקו את ידי העם להלחם באויביהם כמו שהוא המנהג במלחמות אבל בהפך כי יאבד לב המלך והוא צדקיהו והשרים אשר אתו ונשמו הכהנים והם כהני הבמות או גם כהני ה' כי לא יעצרו כח לומר על העם אל ירך לבבכם וגומר, כמו שהיה המצוה בכהן משוח מלחמה אף כי בחרבן מקדשו יהיו שוממים וחרבים, ואומרו והנביאים יתמהו אפשר לפרשו גם כן על נביאי השקר שיתמהו בראותם שניבאו שקר לעם כשהיו אומרים להם שלום יהיה לכם:
פסוק י:ואמר אהה אדוני ה' אכן השא השאת וגומר עד מעי מעי אוחילה קירות לבי הוקשה מאד על המפרשים שיאמר הנביא לש"י השא השאת לעם הזה ולירושלם לאמר שלום יהיה לכם ונגעה חרב עד הנפש כי הנה הקב"ה התרה בהם ע"י נביאיו פעמים רבות ולא השא ולא פתה אותם, וכן אני ה' פתיתי את הנביא (יחזקאל יד, ט) גליתי ובארתי עליו שהוא מפותה והוא זר מאד שהמגלה את הפתוי והאונאה יקרא מפתה ומשיא והוא הפך האמת. והרד"ק פירש כיון שאתה מאריך לנביאי השקר המטעים ומשיאים אות' הרי הוא כאילו אתה משיא אותם. והנה לפירושו העיקר חסר מן הספר שהוא כיון שאתה מאריך לנביאי השקר המטעים אותם, גם פירש שהוא הערת חפץ הנביאי' כדי לגלות שקריהם, והוא דרך זר כי הנה הבחירה היא ביד האדם ואם היה הקב"ה מעיר לנביאי השקר לנבאות כזב לא היה בהם ולא בשומע אותם עון אשר חטא והסברה הזאת רחקה מני, ופסוק אני ה' פתיתי את הנביא אפרשהו במקומו בע"ה. וי"ת בכן הא נביאי שקרא מטעין לעמא הדין ולירושלם והוא הוא מקום הקושיא שיהיה הנביא מיחס לשם יתברך מעשה הרשעי' ופשעם, גם אומרו בעת ההיא יאמר לעם הזה ולירושלם רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי אין לו ענין בפירוש המפרשים כי מה ההמשל שיבא האויב ברוח צח ומה לשפיים אם פירושו מקומות גבוהים עם המדבר ומה צורך להודיענו שלא יבוא לתועלתם לזרות ולהבר האויב ואיך חזר לדבר בשם ישראל רוח מלא מאלה יבוא לי, סוף דבר שהם פסוקים קשים מאד בפירושם כפי דרך המפרשים. ומה שנראה לי בהם אומר כי לפי שאמר למעלה והנביאים יתמהו שהם נביאי השקר המנבאים להם שלום יתמהו בראות ביאת האויב התרעם הנביא מתמיהתם כי בהיותם תמהים מורה שמה שדברו היה מאת ה' שדבר בם ולכן יתמהו בראות' שלא נתקיימו נבואותיהם ואם הם היו נביאי שקר מדברים מלבם שקר הלא ידעו כי השם לא דבר בם וא"כ איך יתמהו ממה שלא נתאמתו כזביהם, על זה אמר הנבי' כמתרעם או שואל אהה ה' אלהים יראה מתמיהת הנביאי' האלה שאתה השא השאת לעם הזה ולירושלם לאמור שלום יהיה לכם ושמאתך היה מאמרם ולכן יתמהו עתה בראותם כי נגעה חרב האויב עד הנפש להרוג עולל ויונק זקן ואיש שיבה, והיה משיבו הקב"ה על זה (יא) בעת ההיא יאמר רוצה לומר בזמן ההוא יודע שלא היו ממני הדברים כי יכירו וידעו הכל כי רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי, ומלת שפיים אינו מענין גובה כמו שכתב הרד"ק אבל הוא מענין שברון כמו ושפו עצמותיו לא ראו (איוב לג, כא) שענינו נשברו וכתתו כמו שהוא עצמו כתב בחלק השרשים בשרש שפ"ה וכתב שם שמזה הענין כתב ר' יהודה שהיא וילך שפי כלומר ברוח נשברה, ויהיה פירוש הכתוב הזה לא אמרתי אני לנביאים ההמה שלום יהיה לכם כי הרוח הנבואיי שדברתי על הנביאים בזה הענין רוח צח רוצה לומר מפורש ומבואר לא יסבול פירו' לומר שהבינו ממנו שלום יהיה לכם אינו כן כי הוא רוח צח וברור, והוא שפיים במדבר יהיה דרך בת עמי רוצה לומר שבשברון וגלות במדבר יהיה דרכם לא היה הרוח המגיע ממני לנביאים לזרות ולא להבר כמו הרוח שזורין בו התבואה ומבררין אותה מן המוץ ע"י הרוח לא היה כן הרוח אשר שפכתי על הנביאים כדבר הזה כי אם רוח צח וברור מהליכתם בגלות בשברון ידים במדבר שזו יהיה דרך בת עמי לא שיהיה להם שלום בירושלם כמו שאמרו, וע"ז אמר הנביא ירמיהו מדבר מעצמו (יב) רוח מלא מאלה יבא לי רוצה לומר גם אני לא ראיתי ולא בא אלי רוח נבואה לטוב ולשלום אבל רוח מלא מאלה השפיים והשברונות שזכר והרעות כולם בא אלי תמיד, וכן עתה אדבר משפטים אותם כי לא נבאתי עליהם שלום כ"א רעה ומה ששמעתי מאת ה' צבאות הגדתי להם, והוא (יג) שהנה כעננים יבוא האויב וכסופה יעלו מרכבותיו אוי לנו כי שודדנו, (יד) ומפני זה כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי מהצרה והרעה הזאת, ואמר כבסי מרעה לבך לאמר שיעשו תשובה המכונה בלבם לא בנגלה מהשפה ולחוץ בלבד, וזהו עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך רוצה לומר בלבבך ובמחשבותיך החטאים והעונות שהם מחשבות אונך, ומלת תלין מורה על ההתמדה כמו בצוארו ילין עוז (שם מא, יד).
פסוק טו:כי קול מגיד מדן רוצה לומר כי הנה הקול יגיד מדן שהוא גבול א"י ומשמיע און שהוא הרע והעמל העתיד לבוא מהר אפרים, (טז) ואותו הקול אומר הזכירו לגוים רוצה לומר הזכירו בעבור הגוים הבאים והשמיעו לירושלם נצרים באים עליך מארץ מרחק ויתנו על ערי יהודה קולם. ויונתן תרגם כי קול מגיד מדן ארי קל נבייא דמתנבן עליהון דיגלון על דפלחו לעגלא די בדן ומבשרי בשורן בישן ייתן עליהון (קטולין) על דאשתעבדו לצלמא דאוקים מיכה בטור דבית אפרים רוצה לומר שהקול הוא שמועת הע"ז שהיו עובדים בני יהודה בעגל אשר בדן ובצלמים אשר בהר אפרים ועל כן נוצרים באים עליהם מארץ המרחק. וכתבו המפרשים שנוצרים הם חיילי נבוכד נצר כי הם נקראו נצרים על שמו וכל זה איננו שוה לי לפי שנוצרים לא יקראו כן על שם נבוכד נצר כי למה יקנו השם ממחצית שמו האחרון ולא מן הראשון ואיך יאמר הנביא על אנשי בבל שהם באים מארץ מרחק והנה אין בבל ארץ מרחק לירושלם, גם מצאנו שכאשר ניבא ירמיהו עצמו על הגאולה העתידה אמר בנבואה הי"א כי יש היום לה' קראו נצרים בהר אפרים וא"א לפרש שהם נצרים על אוכלוסי נבוכד נצר כי כבר יהיה נמחה זרעו אלפים מן השנים בזמן קבוץ גלויות ולא כבש נבוכד נצר הר אפרים, וכל זה ממה שיוכיח שלא כיון הנביא בשם נצרים על הבבליים, וכ"ש שלא יהיה פירושו בוצר' כדברי יב"ע כי הנו"ן לא ישמע במקום בי"ת, אבל אמתת הענין הוא שכאש' הראה השם לירמיהו חרבן ירושל' על ידי נבוכדנצר הראהו גם כן חרבנו העתיד להיות פעם אחרת על ידי הרומיים בבית שני, וכן תמצא בהרבה מהנבואות שבבוא הנבואה על חרבן בית ראשון תודיע ג"כ מיד החרבן השני, ועליו אמר כאן השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ מרחק שהם בני אדום הרומיים שבאו עם אספסיינוס וטיטוס להחריב את ירושלם ולכן אמר מארץ מרחק לפי שבאו מרומי שהוא לצד מערב ארץ ישראל, ובזה הלשון עצמו אמר משה בתוכחותיו (דברים כח, מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ שאמרו על רומי כמו שבארתי שם וכן פירשוהו המפרשים כולם על הרומיים והם הנקראים אצלנו גם היום נצרים, ואמר ויתנו על ערי יהודה קולם לפי שהרומים כבשו ראשונה ערי יהודה ואחר כך עלו על ירושלם, ולזה אמר כנגד ירושלם (יז) כשומרי שדי היו עליה מסביב כי אותי מרתה ובעבור שהיתה הנבואה הזאת על חרבן ראשון ועל חרבן שני יחד לכן אמר מיד (יח) דרכך ומעלליך עשו אלה לך שרמז במלת אלה לשני החרבנות ולפי שהאחרון הכביד הוא אשר כילנו ואשר דימה לנו אמר עליו בפרט זאת רעתך כי מר כי נגע על לבך, ועליו אמר עוד מעי מעי אוחילה וסתם הדברים באומרו שבר על שבר שהוא חרבן שני שבא על שבר חרבן ראשון, ואמנם למה קרא את הרומיים נוצרים הוא לפי שנצר הוא מענין חרבן וכבר הביאו הרד"ק בשרשיו והביא ממנו ונצורי ישראל להשיב, בעיר נצורה ונצורת לב שהם כלם ענין חרבן, ומפני שהיו הרומיים כובשי ממלכות מחריבי ארצות לכן קראם נצרים כלומר מחריבים מצורף למה שיורה עליו הנראה שצפה הנביא ברוח הקדש שהרומיים עתידים להאמין בישו"ע הנוצרי ויקראו מפני זה נוצרים. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה החמשית:
פסוק טו:מעי מעי אוחילה וגו' עד שוטטו בחוצות ירושלם וגומר. אמר הנביא איך לא תאמינו בייעודים הרעים האלה והנה כולם הם כנגד פני וכאילו מעי מעי אוחילה שיש לי מרוב הצע' והרעה כאב וחולי חזק במעיים, וקירות לבי שהם הדפנות והחללים שסביב הלב הם מתרעשים כאילו לבי הומה לי מה שיהיה ולכן לא אחריש ולא אתאפק, לפי שקול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה רוצה לומר אף על פי שאזני לא שמעו עדיין הקול ההוא הנה נפשי שמעה קול שופר האויב ותרועת המלחמה כי שמע זה ברוח נבואתי, והכתב שמעת נפשי רוצה לומר כי קול שופר שמעת בנפשי והקר"י הוא שמעת לנכח דבר מהנפש, (כ) ופירשו המפרשים שבר על שבר שבר מלכות ישראל ראשונה ועתה יבוא שבר מלכות יהודה, ויהיו אם כן שבר על שבר כי שודדה כל הארץ בימי גלות השבטים ועתה שודדו אהלי רגע יריעותי והם בית המקדש ובית המלך וכל הבתים והארמונים החשובים אשר בירושלם, וכפי מה שפירשתי יהיה שבר על שבר חרבן שני שבא על חרבן ראשון, (כא) ואמר עד מתי רוצה לומר עד מתי תהיה הרעה הזאת על ישראל שיצטרכו תמיד לצופים לראות היבא נס האויב לשמוע קול שופר הבאים עליהם ואמר הנה אני רואה הנה אני שומע קול השופר אף על פי שעדיין לא בא האויב לפי שהרי הם לפני כאלו כבר באו ואין כן בני יהודה, (כב) כי הם אוילים אותי לא ידעו וכמו שהם לא ידעו רבונם ככה בכל ענייניהם בנים סכלים המה ולא נבונים, ואם תמצא בהם חכמה הוא להרע אבל להיטיב לא ידעו, לא כן אנכי עמדי כי אני (כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורם וזהו משל לשממון ארץ ישראל כאילו היתה תהו ובהו כאשר בתחלת הבריאה, (כד) וכן ראיתי ההרים והנה רעשים, ראיתי והנה אין האדם, וכל זה משל לרוב הצרה כי זכר ראשונה שאין השמים באורם להאיר על הארץ לרמוז שכל צבא השמים יורו עליהם במצות בוראם ואחר כך ראה ההרים רועשים והגבעות התקלקלו כאילו לא תוכל הארץ שאת את עונם ואחר כך ראה והנה אין האדם לרמוז על גלות ישראל מעל אדמתם, ואחר כך ראה (כו) והנה הכרמל המדבר רוצה לומר שאף ארץ ישראל שהיה בטבעה צבי לכל הארצות ככרמל מלא התבואות שבה כמדבר וארץ ציה וצלמות וכל זה היה מפני השם מפני חרון אפו רוצה לומר לא נעשה זה בטבע ולא מסבת המערכות השממיות, (כז) כי אם לפי שכה אמר השם שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה כי הבטיחם שגם בעונשם לא ימאסם לכלותם ומפני זה השממון והחרבן העתיד להיות (כח) תאבל הארץ וקדרו השמים ממעל באותה המראה שזכר שראה, וזה כולו על כי דברתי זמותי ולא נחמתי ולא אשוב ממנה ולא כדברי נביאי השקר שהיו מנבאים בשמי שלום יהיה לכם ובעת הרעה יתמהו איך נחמתי ושבתי מדברי ואין הדבר כן כי אני תמיד דברתי להחריבם על עונותיהם ולא נחמתי.
פסוק טו:וזכר מהצרה אשר תבואם באומרו (כט) מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר כלומר הנה יהיה מחולשת לבבכם כל כך שמהפחד שיפחדו מקול פרש האויבים ורומה הקשת והוא המורה בחצים תהיה בורחת כל העיר, ואומרו פרש ומורה קשת בלשון יחידי הוא שם המין כמו ויהי לי שור וחמור (בראשית לב, ו) ואמר בורחת כל העיר על אנשי העיר כמו וכל הארץ באו מצרימה (שם מא, נז), וזהו באו בעבים ובכפים רוצה לומר שאנשי העיר מפחד האויבים יבאו בעבים והם המבצרים הגבוהים שלגבהם הם כעבים וכן יטמנו בכפים ובזה האופן עלו כל העיר ותשאר עזובה ואין יושב בהן איש, (ל) ואת שדוד מה תעשי קרא את מלכות יהודה שדוד לפי שהיו עתידין לשדוד אותם ואמר מה תעשי בעת ההיא כי אתה לא נסית לבוא במלחמה כי תלבשי שני כמתיאשת מן הפורענות וכאילו תמיד תשב בשלוה כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך והם כלם ממנהגי האשה הזונה הרעה והמעונגת, ותכלית דבריו ומה תעשה אז האם תחשוב שגם שם תרדוף זמניך לא יהיה כן כי לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים אותם שהיו זונים עמך נפשך יבקשו והנה האשימם בזה לפי שהיה להם בשמעם הרעה העתידה לבוא עליהם להכנע לבבם לפני השם וללבוש שקים כדרך הנכנע ושב בתשובה לא ללבוש שני עם עדנים, ואמר מאסו בך עוגבים בדרך משל לפי שהם הסירו בטחונם מהשי"ת ובטחו באומות והתדמו להם במעשיהם כדי למצוא חן בעיניהם ועתה יהפכו להם לאויבים ונפשם יבקשו, ולכן דמה הבת ירושלם בעת חרבנה ואבלה ליולדה שחיל וכאב עצום יסובבה וזהו (ל) כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה והיא האשה היולדת ראשונה שכאביה חזקים מאד כן בת ציון תתיפח ותהמה תפרש כפיה בצערה כמו שאמר פרשה ציון בידיה (איכה א, יז) ואומרת אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים לסבת ההורגים:
