תנ"ך על הפרק - בראשית לז - חזקוני

תנ"ך על הפרק

בראשית לז

37 / 929
היום

הפרק

חלומות יוסף ומכירתו

וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וישב יעקב מוסב אוישב עשו בהר שעיר לאחר שסיפר לך איך נתיישב עשו בהר שעיר חזר וכתב שיעקב ישב בארץ מגורי אביו כי לו משפט הבכורה שהרי לקחה בדמים ודינו לירש נכסי אביו, ועשו הלך לו כאיש נכרי.בארץ מגורי אביו בארץ כנען תרווייהו צריכי אם לא נאמר בארץ מגורי אביו לא ידענו באיזו עיר, ואם לא נאמר בארץ כנען הייתי אומר בארץ מגורי אביו זהו אברהם והיינו אור כשדים.וישב יעקב בארץ מגורי אביו כתב לך להודיעך כי דבר ה׳‎ יקום לעולם שאמר לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. שגם האבות נתיישבו בה באברהם הוא אומר וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ביצחק הוא אומר ויזרע יצחק בארץ ההיא, ביעקב הוא אומר וישב יעקב בארץ מגורי אביו.אלה תלדות יעקב כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים לומר הראשונים רשעים בני ממזרות ואלו צדיקים מטפה כשרה והם בני יהודה ויוסף האמורים לקמן בענין.אלה תלדות יעקב יוסף אחר שהפסיק הענין בענין יוסף והתחיל בענין אחר כשחזר לענינו הראשון אמר אלה תלדות יעקב יוסף, וכן מצינו בנח.היה רעה את אחיו לפי דרך ארץ לבני לאה קורא הכתוב אחיו ולא לבני השפחות. ד״‎א והוא נער כלומר בעוד שהיה נער היה רעה את אחיו ואין גנאי לבן הגבירה בעודנו נער לרעות צאן אביו עם בני השפחות, והמקרא מסורס והוא נער היה רועה בצאן את אחיו בני בלהה ובני זלפה. ואל תתמה על שהיה מביא דבתם אל אביהם כי הוא היה נער.בצאן הצאן לא נאמר, שהיה שומר עליהם ושומר מה יעשו ובצאן שלא ישחיתו שהיה נאמן לאביו.ויבא יוסף את דבתם רעה לפיכך שנאוהו כולם שנאמר וישנאו אותו פי׳‎ כולם בני השפחות מפני הדבה, ובני הגבירה נתקנאו בו על שאותו אהב אביהם מכל אחיו והיו יראים פן ימליכהו יעקב עליהם כמו שרצה יצחק לומר לעשו, הוה גביר לאחיך בשביל שהיה אוהבו.כי בן זקנים הוא לו וא״‎ת הרי בנימין בן זקונים אלא אין אהבת בנימין קשורה בלבו של יעקב כאהבתו של יוסף לפי שכשילדתו אמו מתה.פסים על שם מכירתו, למפרע. ד״‎א לשון פיוס כמו שטר פיוסים כתונת נאה כדי לפייסו.ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו חלום זה לא נתקיים לפיכך לא נכתב.ויאמר אליהם שמעו ספר להם חלומו להוציא מלבם אם יעלה לגדולה לא מאת אביו הוא אלא מסייעתא דשמיא.מאלמים אלמים כענין שחלם עלה לגדולה ונעשה מושל כדכתיב ויצבור יוסף בר וגו'ותשתחוין לאלמתי אות הוא כי העולם יצפו לתבואתו כי הוא משביר לכל עם הארץ.ויגער בו אביו ואעפ״‎י כן ואביו שמר את הדבר יודע היה שהיו הדברים עתידין ליגע אליהן. אבל כדי להשקיט הקנאה שביניהם גער בו.לרעות את פרש״‎י נקוד על את לא הלכו אלא לרעות עצמן. משמע כאלו את מחוק כלומר לא כל הצאן דוגמא ירעו בשן וגו׳‎ ולא כתיב ירעו את בשן ואת גלעד אבל אם אתה דורש תיבת את משמע שהלכו לרעות את הצאן במקום מרעה. א״‎נ לרעות את עצמן עם צאן אביהם שהרי בכל לשון רעיית בהמה תמצא את.הלא אחיך רעים בשכם במקום סכנה שהרגו אנשי המקום.לך נא ראה את שלום אחיך ואין נא אלא לשון בקשה אע״‎פ שבכל יום אני שומע בשורות מהם דרך ארץ הוא שתלך שם אתה שהרי אחיך הם.ואת שלום הצאן הדא אמר צריך אדם לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו.וישלחהו מעמק חברון העיר יושבת בהר ויעקב ליווהו עד העמק וכן אמרו רבותינו שליוה יעקב ליוסף והיו עסוקים בפרשת עגלה ערופה ומשם שלחו.נסעו מזה כאן היו רועים אלא שנסעו מזה.הלזה בא מתקרב אלינו אבל והלאה פי׳‎ מתרחק ממנו.וישמע ראובן ויצלהו מידם אמר הקב״‎ה הוא פתח בהצלת נפשות תחלה חייו שאין מפרישין ערי הצלה מתחלה אלא מתחומו הה״‎ד את בצר במדבר בארץ המישור לראובני.אל הבור הזה אל במקום בי״‎ת, פי׳‎ בבור הזה דוגמא והשליך אל תוך שריפת הפרה.להשיבו אל אביו פרש״‎י נתכוון לטובה והלא היו נחשים ועקרבים בבור אלא י״‎ל שבאותו בור שהושלך תחלה לא היו נחשים אלא כשהלך ראובן משם הלכו אחיו והשליכוהו בבור אחר שהיו בו נחשים ועקרבים. ומה שכתוב וישב ראובן זה בבור שאמר ראובן להשליכו בו.את כתנת הפסים לפי שהיא גרמה תחלה השנאה.אין בו מים שאם היו בו מים לא היו משליכים אותו שם להמיתו בידים שהרי אמרו וידינו אלא תהי בו להמיתו בידים.[וישבו בסעודה]וישבו מרחוק לאכול לחם פן ישמעו משם קול צעקתו .מה בצע כי נהרג את אחינו שהרי אין זו נקמה כי כל המתים משתכחים וכן אמר דוד אל תהרגם פן ישכחו עמי.מה בצע כל המברך יהודה הרי זה מנאץ לפי שהציל יוסף בלשון מה בצע דמשמע הא אם יש בצע נהרגנו ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'וכסינו את דמו פרש״‎י ונעלים את מיתתו כמו ונעלם דמתרגמינן ויהא מכסה. שנצטרך לכסות ולהעלים מיתתו ולא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבא ונוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו אין הנקמה נחשבת אם אינו מתפאר בה.וישמעו אחיו אמרו כבר בברית בין הבתרים נגזרו גזירות על זרעו של אברהם זקנינו ואנחנו מזרעו מוטב שנמכרנו לזה ושמא עליו לבדו תתקיים הגזירה.ויעברו אנשים מדינים סחרים אצל הבור שהיה יוסף מושלך בו ושמעו שהיה צועק ובוכה.וימשכו המדינים את יוסף ויעלו אותו מן הבור וימכרוהו לישמעאלים וישמעאלים מסרוהו לפקדון ליד המדינים ונמכר לפוטיפר מיד שניהן ונתקיימו ג׳‎ מקראות והמדינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר ומקרא זה ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים ומקרא אחר אשר מכרתם אותי מצרימה כלומר ע״‎י גרמתכם.מן הבור ואחיו לא ידעו מאומה מכל זאת וכשהלך ראובן אל הבור ולא מצאו חשבו כולם חיה רעה אכלתהו ולא שקרו לאביהם שאם מכרוהו לשום אדם לא היה גוי וממלכה בד׳‎ פנות העולם שלא יבקשוהו עד שידעו בירור דבר אם הוא חי או מת. ועוד אם היו מסופקים ממנו אם הוא חי או מת מדוע לא הכירהו במראה או בדיבור ובבנימין שאמר לו אלקים יחנך בני ובמשאות חמש ידות שלו ובמה שהושיבם לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, אלא כן הוא כמו שפי'. ד״‎א בעוד שהיו מדברים ביניהם לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים עלינו ובטרם הגיעו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סחרים ומכרוהו להם בעודו בבור פן יבכה לפניהם ויתביישו ממנו וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור שהרי קנוהו מיד אחיו ובעודם מושכין אותו מן הבור באו הישמעאלים עליהם וימכרו המדינים את יוסף לישמעאלים והישמעאלים מכרוהו למדינים ומדינים לפוטיפר הרי כאן ד׳‎ מכירות. והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים, כך היה המעשה השבטים מכרוהו למדינים ומכירה זו לא נכתבה הואיל ולא היתה רק לפי שעה ומדינים מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים ומכירה זו שלישית לא נכתבה לפי שהשלישית הישמעאלים מכרוהו בחפזון ובהצנע כי אמרו שמא יחזרו בהם המדינים מלקנותו ומדינים מכרוהו לפוטיפר כשראה פוטיפר את יוסף שהיה יפה מראה ביד המדינים שהיו המדינים סוחרים שהרי אחים הם לישמעאלים, תמה בעצמו ואמר גרמני מוכר את הכושי ואין כושי מוכר את הגרמני פי׳‎ אדם יפה, אמר פוטיפר ודאי זה אינו עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו הלכו המדינים והביאו הישמעאלים וערבו שלא גנבוהו והיינו דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים פי׳‎ מערבותם כמו אנכי אערבנו מידי תבקשנו.בעשרים כסף וכי אדם יפה כיוסף לא נמכר אלא בדבר מועט כזה, אלא מחמת שהוריקו פניו בבור מחמת הנחשים לא מכרוהו יותר, וכל אחד מהשבטים נטל שני כספים לחלקו לקנות לחם מנעלים שנאמר על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. ד״‎א בעשרים כסף שכך קצב זה כתוב בפרשה כדכתיב ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, ויוסף לא הגיע לכלל עשרים באותו פרק כדכתיב ויוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, אמר הקב״‎ה אתם מכרתם את בן רחל הבכור בחמש סלעים לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם מפריש חמש סלעים של בכור במנה צורי. א״‎ר יהודה בר סימון אמר הקב״‎ה לשבטים, אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם מגיעו בקע לגולגולת.ואני אנה אני בא מפני מה היה ראובן מתיירא יותר משאר אחיו, אדרבה יהודה היה לו לירא יותר משאר אחיו שהיה ממונה על אחיו עד אותו פרק, אלא י״‎ל שנתנה בכורתו ליוסף, היה ירא שמא יחשדהו אביו יותר משאר אחיו משום דסני ליה על בכורתו כדכתיב בחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ד״‎א משום שהגיד יוסף לאביו החלול שעשה ראובן כמו שפרש״‎י גבי ויבא יוסף את דבתם וגו׳‎ שהיה אומר דבני לאה חשודים על העריות לפיכך היה ראובן דואג שמא יאמרו בשביל הדבה שהביא לאביו שנא אותו ראובן.שעיר עזים פרש״‎י דמו דומה לשל אדם, וההיא דהנזקין דגבי נבוזרדאן דלא אידמו היינו משום שהיו מעורבין.וישלחו את כתנת הפסים לשון שליחות סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו. חיה רעה אכלתהו שאילו באו לסטים עליו לא הניחו לו הכתונת.ימים רבים פרש״‎י שנענש על שלא קיים כבוד אב ואם. וא״‎ת היאך נענש הרי אביו ואמו ציווהו ללכת שם אלא י״‎ל לא רצה לבא כששלחה אמו רבקה את דבורה מיניקתה אחריו כמו שפי׳‎ למעלה גבי ותמת דבורה ולכך נענש.וימאן להתנחם כסבור שנטרד בפשיעתו ששלחו שם.כי ארד אל בני בשביל בני כמו אל המקלות בשביל העון שבא לי מחמת בני ששלחתיו במקום שהייתי יודע ששונאים אותו שנאת מות ארד אבל שאולה.ויבך אתו אביו זהו יצחק. ר׳‎ סימון אומר על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו, ר׳‎ לוי אמר אצלו היה בוכה כמו שהיה יוצא ממנו היה אוכל ושותה ורוחץ וסך, כדאמר ליה רב לר׳‎ חייא בריה באפה נהיג אבילותא בלא אנפא לא תנהיג אבלותא והכי איתא במועד קטן פרק אלו מגלחין.והמדנים מכרו אתו אל מצרים כנגד שע״‎י השבטים נמכר יוסף להיות עבד למצרים והיו שם לעבדים מדה כנגד מדה ואחרי כן נשתקעו שם הם ובניהם דור אחר דור ולמדו ממעשה המצריים עד שנתקנאו בהם המצריים והעבידום וענו אותם.אל מצרים במצרים, דוגמא ואל הארון תתן את העדות. מים חיים אל כלי. אל תוך שרפת הפרה.שר הטבחים כתרגומו רב קטוליא רב הממונה מאת המלך על המחויבים מיתה להרגם בדין שנפסק עליהם שכן מצינו ענין הריגה בלשון טביחה כדכתיב לטבוח ישרי דרך.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך