פסוק ד:אשר אמר וגו׳. כאילו המקרא קובל עליו לומר, ראו מה עשה, הלא ה׳ אשר שמה ישכון, והוא שם שמה מזבחות להאשרה:
פסוק ד:בירושלים. בבית העומד בירושלים:
פסוק ד:אשים את שמי. רצה לומר: אשרה שכינתי:
פסוק ה:בשתי חצרות. עזרת כהנים ועזרת ישראל:
פסוק ו:והעביר וכו׳. היא עבודת המולך:
פסוק ו:ועונן וגו׳. המה מעשה כשפים (ז) בבית. פסל האשרה שעשה, שם אותם בבית ה׳:
פסוק ח:ולא אוסיף. גם זה מדברי ה׳ שאמר לדוד ולשלמה:
פסוק ח:אשר צויתים. הם אנכי ולא יהיה לך וגו׳ ששמעו מפי הגבורה אשר צוה אותם עבדי משה. הם שאר המצות כולם, ששמעו ממשה הנאמר לו מפי ה׳:
פסוק ט:ולא שמעו. אבל המה לא שמעו, כי מנשה התעה אותם לעשות הרע, עוד יותר מן העמים וכו׳:
פסוק י:וידבר ה׳. ולכן דבר ה׳ וכו׳:
פסוק יב:תצלנה. כל אחת מאזניו, תרעד ותתנועע מגודל החרדה:
פסוק יג:קו שומרון. רצה לומר: כדרך הבנאי, אשר ינטה קו ליישר ולהשוות הבנין, כמו כן הרעה אשר תבוא לירושלים, תדמה לרעת שמרון:
פסוק יג:ואת משקולת. היא העופרת הקשורה בהקו, לשקול ולהכביד למטה:
פסוק יג:ומחיתי. אקנח אותה מכל אשר בה, כמו שמקנחין את הצלחת, ומהפכין אותה על פיה אחר הקנוח שלא תתטנף, כן יהיה סוף הקנוח של ירושלים, כי לאחר שתתרוקן מכל, תהיה נהפכת וחרבה:
פסוק יד:שארית נחלתי. כי שאר שבטי ישראל כבר הגלו:
פסוק טו:ועד היום הזה. ולכן עתה נתמלא הסאה:
פסוק טז:עד אשר מלא. כי בראות העם שהקל מנשה בשפיכת דם, למדו ממנו ושפכו גם המה, ויחשב העון אף למנשה כאילו הוא היה הממלא:
פסוק טז:פה לפה. רצה לומר: משער לשער:
פסוק טז:בעיני ה׳. שבין האדם למקום:
פסוק יח:בגן ביתו. בהגן שהיה לו בביתו:
פסוק כו:בקבורתו. אשר כרה לעצמו בחייו: