א בֶּן־שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ מְנַשֶּׁ֣ה בְמָלְכ֔וֹ וַחֲמִשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֥ם אִמּ֖וֹ חֶפְצִי־בָֽהּ׃ ב וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּתֽוֹעֲבֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַיָּ֗שָׁב וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־הַבָּמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אִבַּ֖ד חִזְקִיָּ֣הוּ אָבִ֑יו וַיָּ֨קֶם מִזְבְּחֹ֜ת לַבַּ֗עַל וַיַּ֤עַשׂ אֲשֵׁרָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה אַחְאָב֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וַֽיַּעֲבֹ֖ד אֹתָֽם׃ ד וּבָנָ֥ה מִזְבְּחֹ֖ת בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה אֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּירוּשָׁלִַ֖ם אָשִׂ֥ים אֶת־שְׁמִֽי׃ ה וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְהוָֽה׃ ו וְהֶעֱבִ֤יר אֶת־בְּנוֹ֙ בָּאֵ֔שׁ וְעוֹנֵ֣ן וְנִחֵ֔שׁ וְעָ֥שָׂה א֖וֹב וְיִדְּעֹנִ֑ים הִרְבָּ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה לְהַכְעִֽיס׃ ז וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הָאֲשֵׁרָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בַּבַּ֗יִת אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֶל־דָּוִד֙ וְאֶל־שְׁלֹמֹ֣ה בְנ֔וֹ בַּבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה וּבִירוּשָׁלִַ֗ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתִּי֙ מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָשִׂ֥ים אֶת־שְׁמִ֖י לְעוֹלָֽם׃ ח וְלֹ֣א אֹסִ֗יף לְהָנִיד֙ רֶ֣גֶל יִשְׂרָאֵ֔ל מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַֽאֲבוֹתָ֑ם רַ֣ק ׀ אִם־יִשְׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֗וֹת כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ים וּלְכָל־הַ֨תּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה אֹתָ֖ם עַבְדִּ֥י מֹשֶֽׁה׃ ט וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּתְעֵ֤ם מְנַשֶּׁה֙ לַעֲשׂ֣וֹת אֶת־הָרָ֔ע מִן־הַ֨גּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הִשְׁמִ֣יד יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה בְּיַד־עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹֽר׃ יא יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה מְנַשֶּׁ֤ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ הַתֹּעֵב֣וֹת הָאֵ֔לֶּה הֵרַ֕ע מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־עָשׂ֥וּ הָאֱמֹרִ֖י אֲשֶׁ֣ר לְפָנָ֑יו וַיַּחֲטִ֥א גַֽם־אֶת־יְהוּדָ֖ה בְּגִלּוּלָֽיו׃ יב לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִי֙ מֵבִ֣יא רָעָ֔ה עַל־יְרוּשָׁלִַ֖ם וִֽיהוּדָ֑ה אֲשֶׁר֙ כָּל־שמעיו (שֹׁ֣מְעָ֔הּ) תִּצַּ֖לְנָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃ יג וְנָטִ֣יתִי עַל־יְרוּשָׁלִַ֗ם אֵ֚ת קָ֣ו שֹֽׁמְר֔וֹן וְאֶת־מִשְׁקֹ֖לֶת בֵּ֣ית אַחְאָ֑ב וּמָחִ֨יתִי אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם כַּֽאֲשֶׁר־יִמְחֶ֤ה אֶת־הַצַּלַּ֙חַת֙ מָחָ֔ה וְהָפַ֖ךְ עַל־פָּנֶֽיהָ׃ יד וְנָטַשְׁתִּ֗י אֵ֚ת שְׁאֵרִ֣ית נַחֲלָתִ֔י וּנְתַתִּ֖ים בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֑ם וְהָי֥וּ לְבַ֛ז וְלִמְשִׁסָּ֖ה לְכָל־אֹיְבֵיהֶֽם׃ טו יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וַיִּהְי֥וּ מַכְעִסִ֖ים אֹתִ֑י מִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבוֹתָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טז וְגַם֩ דָּ֨ם נָקִ֜י שָׁפַ֤ךְ מְנַשֶּׁה֙ הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם פֶּ֣ה לָפֶ֑ה לְבַ֤ד מֵֽחַטָּאתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱטִ֣יא אֶת־יְהוּדָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ יז וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י מְנַשֶּׁה֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ יח וַיִּשְׁכַּ֤ב מְנַשֶּׁה֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֥ר בְּגַן־בֵּית֖וֹ בְּגַן־עֻזָּ֑א וַיִּמְלֹ֛ךְ אָמ֥וֹן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ יט בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וּשְׁתַּ֤יִם שָׁנָה֙ אָמ֣וֹן בְּמָלְכ֔וֹ וּשְׁתַּ֣יִם שָׁנִ֔ים מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ מְשֻׁלֶּ֥מֶת בַּת־חָר֖וּץ מִן־יָטְבָֽה׃ כ וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה מְנַשֶּׁ֥ה אָבִֽיו׃ כא וַיֵּ֕לֶךְ בְּכָל־הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־הָלַ֣ךְ אָבִ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֗ד אֶת־הַגִּלֻּלִים֙ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֣ד אָבִ֔יו וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶֽם׃ כב וַיַּעֲזֹ֕ב אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑יו וְלֹ֥א הָלַ֖ךְ בְּדֶ֥רֶךְ יְהוָֽה׃ כג וַיִּקְשְׁר֥וּ עַבְדֵֽי־אָמ֖וֹן עָלָ֑יו וַיָּמִ֥יתוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵיתֽוֹ׃ כד וַיַּךְ֙ עַם־הָאָ֔רֶץ אֵ֥ת כָּל־הַקֹּשְׁרִ֖ים עַל־הַמֶּ֣לֶךְ אָמ֑וֹן וַיַּמְלִ֧יכוּ עַם־הָאָ֛רֶץ אֶת־יֹאשִׁיָּ֥הוּ בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ כה וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י אָמ֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ כו וַיִּקְבֹּ֥ר אֹת֛וֹ בִּקְבֻרָת֖וֹ בְּגַן־עֻזָּ֑א וַיִּמְלֹ֛ךְ יֹאשִׁיָּ֥הוּ בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק ב:
ויעש הרע חושב ממדרגה למדרגה תחלה עשה הרע בעצמו, ואחר כך, (ג) וישב ויבן את הבמות הבמות היו רובם לשמים והיה בהם חטא שאסור להקריב חוץ למקדש, וחזקיה הסיר הבמות והוא בנה אותם וזה היה להחטיא את הרבים, (וגם כלל בזה הבמות שהיו לעבודה זרה, ולכן אמר פה הבמות אשר אבד שזה על הבמות שהיו לשמים, ובדברי הימים אמר הבמות אשר נתץ חזקיה, שרצה לומר הבמות שהיו לעבודה זרה שהיו צריכים נתיצה), מוסיף בחטאי עצמו שהקים מזבחות לבעל ויעש אשרה שהבעל היה מיוחד לשמש והאשרה לירח ושניהם עשה אחאב, (ובכאן אמר ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה ובדברי הימים אמר לבעלים בלשון רבים וכן אמר ויעש אשרות, כי בכאן אמר כאשר עשה אחאב ואחאב עשה לבעל א', ובדברי הימים ספר שאחר כך הוסיף גם לבעלים רבים נוסף על מעשה אחאב לכן לא אמר שם כאשר עשה אחאב) והוסיף על אחאב שהשתחוה ליתר צבא השמים ויעבד אותם, העבודה מוסף על השתחויה שהשתחויה תהיה גם לשם כבוד בשחושב שהוא אמצעי בין ה' וכמו שמכבדים שרי המלך, אבל העבודה מורה שחושב שהיא אלהית:
פסוק ד:
(ד-ה) ובנה וכו' ויבן וכו' הוסיף שבנה מזבחות בבית ה' חוץ ממזבח המיוחד ע"פ התורה וזה בנה להקריב לה' לומר שגם בעבודת ה' יש עבודות נפרדות, וזה כפירה באחדות ה', ותכלית ענינו שעל ידי כן בנה גם מזבחות לצבא השמים בחצרות בית ה', והיו מזבחות לה' בבית, ולצבא השמים בחצרות, כאילו הם מנהיגים חיצונית העולם, וה' כמלך המנהיג בפנים, והיה בזה שיתוף שם שמים ודבר אחר, ולכן כתוב בראשון ובנה בעבר גמור ובשני כתב ויבן בעבר המהופך לעתיד (שכלל אצלי שהעבר בוי"ו המחבר מורה על המשך הפעולה וקרוב עם ההוה), כי זה לא היה תכלית מעשהו רק מה שגמר ויבן מזבחות לצבא השמים, ומ"ש אשר אמר ה' בירושלים אשים את שמי, הוא טעם למעשהו שיען שירושלים נבחרה לשכינת ה' והנהגתו, בא בכפירתו לשום לו שותפים ועוזרים לו בהנהגה החיצונה המרומז בחצרות הבית נוסף על הנהגתו בפנים הבית:
פסוק ו:
והעביר אחר כך התחיל תועבות הכנענים החמורים שהוא עבודת המולך ונחש ועשה אוב וידעוני והכתוב העיד שהיה תכלית מעשהו להכעיס את ה' לא לתיאבון או בשגגה, ובדברי הימים כתוב והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום, י"ל כיון שעשה להכעיס תחלה העביר בן אחד דמעביר כל זרעו פטור, וזה יספר במלכים ובדברי הימים מספר שאחר כך העביר יתר בניו, (כי אמון נולד אחר שעשה תשובה, כי אמון היה בן כ"ב במלכו) וכדי שלא יפטר על ידי כן מן העונש, העביר הבן השני בעצמו שלא על ידי הכומרים, שמ"ש ומזרעך לא תתן להעביר למולך ודרשו מזרעך ולא כל זרעו, מיירי בנותן לידי הכומרים כי העביר ולא מסר פטור, ואם כן אם העביר בן אחד כפי חק המולך שמסרו לכומרים והשני העביר בעצמו שלא על ידי הכומרים חייב על הראשון אף לדעת הכסף משנה שס"ל (שלא כדעת התוס') שאם העביר בן הראשון ואחר כך העביר כל זרעו פטור ממיתה, זה דוקא אם העביר כפי חק המולך, שצריך שימסרנו לכומרים ויחזור ויטול מהם, ועל זה אמר שם הוא העביר את בניו רצה לומר הוא בעצמו שלא באמצעות הכומרים, ולכן אמר שם בגיא בן הנם, שמכ"מ היה בגיא בן הנם במקום התופת:
פסוק ז:
וישם זה היה התועבה היותר גדולה שהעמיד פסל האשרה בתוך הבית, עד שהשוה את עבודת נכר לעבודת ה' (וכמ"ש כי קצר המצע מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים שהשוום כרעים יחד), ובדברי הימים אמר את פסל הסמל כי אחר כך הוסיף ברשעו ועשה סמל, שהוא פסל של ד' צורות וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה סנהדרין ק"ג ורבה דברים פ"ב, להיות מכוין כנגד ד' חיות הנושאות את הכסא את זה לעומת זה, וכמ"ש (דברים ד׳:כ״ה) ועשיתם פסל תמונת כל סמל, וחושב ד' מינים תבנית בהמה תבנית צפור תבנית דג תבנית רמש, שהם החי והמעופף והשוחה והחי במים ויבשה (חוץ מתבנית זכר שהוא כלל אל כל המינים), וזה היה סמל הקנאה (שכתוב ביחזקאל ח׳:ה׳) שהיה מצפון לשער המזבח בפנים, וברבה ויקרא (פט"ז) כנגע נראה לי בבית על צלם של מנשה שהיה מכוון כנגד ד' מראות נגעים, בבית אשר אמר ה' אל דוד וזה מגדיל חטאו בד' דברים, א. אחר שה' קבע מקום זה למשכן שם קדשו לעולם, ב. שבחר במקום זה מכל שבטי ישראל, כאילו כל הנעשה בבית הזה מהעבודה היא נעשה מכללות ישראל שכולם משתתפים שם, ושם הקשר שי"ל עם עם סגולתו:
פסוק ח:
ולא, ג. שתלה בזה תנאי שעל ידי המקדש לא אוסיף להניד רגל ישראל מן האדמה וכמ"ש ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וכמש"פ שם, וכמ"ש (ברכות ד' ז') ושם איתא כתיב (בשמואל) לענותו וכתיב (בדברי הימים) לכלותו מתחלה לענותו ולבסוף לכלותו, רצה לומר בדברי הימים מדבר אחר חטא שלמה, ולכן כאן אמר ולא אוסיף להניד ובדברי הימים אמר ולא אוסיף להסיר שהוא ההסרה לגמרי כי אחר החטא לא הבטיח על העינוי והנדוד רק על הכליון וההסרה לגמרי, ד. אמנם היה בזה תנאי שרק אם ישמרו לעשות ככל אשר צויתים, רצה לומר ציווי הנביאים ותורה שבעל פה ולכל התורה רצה לומר תורת הכתב שצוה משה:
פסוק ט:
ולא שמעו ויתעם מנשה רצה לומר על ידי שלא שמעו לדברי התורה על ידי כן היה יכול מנשה להטעותם, שאם היו שומעים לתורת משה היו מורדים בו ולא היו מניחים אותו להעמיד צלם בהיכל שזה היה חטא הרבים לא חטא המלך לבדו, כי המקדש שייך אל הכלל כמ"ש אשר בחרתי מכל שבטי ישראל רצה לומר שכולם משתתפים בו, ובזה היו ב' דברים, א. שהתעם לעשות הרע, ב. מן הגוים אשר השמיד שהרעו יותר מן הכנענים:
פסוק יא:
יען כלל ב' דברים, א. התועבות שעשה שהיו גרועים ממעשה האמורי, ב. שהחטיא גם את יהודה, רצה לומר כי גם אחז הפליג ברשע אבל היה ביניהם הבדלים, שאחז עצמו לא הרע כל כך, וכמ"ש (סנהדרין ק"ג) שאחז חתם התורה ומנשה קדר האזכרות, כי אחז לא עשה להכעיס רק רצה לפרק עול, אבל מנשה עשה להכעיס, וע"כ אמרו (שם דף ק"ד) שאחז היה לו בושת פנים מישעיה ומנשה הרג לישעיה, כי היה מומר להכעיס ואחז היה רק לתיאבון, ב. שאחז לא הטה את כלל ישראל שלא היו כולם הולכים אחר מעשיו וע"כ אמרו שאחז העמידו בעליה, כי לא היה לו כח להעמיד צלם בהיכל כי העם לא נמשכו אחריו, אבל מנשה החטיא את יהודה בגלוליו:
פסוק יג:
ונטיתי את קו שומרון הקו מודדים בה את החומה ארכה ורחבה והמשקולת מכונים אותה בגובהה, ומצייר כי על שומרון נטה קו תהו להחריבה מתחת ועל בית אחאב נטה משקולת להשמידו בגבהה, רצה לומר שאין לו חלק לעוה"ב (על מה שכתוב בישעיהו כ״ח:י״ז על ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת), ומחיתי כמו שממחין ומקנחין את הצלחת להסיר כל הנדבק בו ואחר כך הופכים על פניו בל יתנו שם עוד ד"א, כן יסיר כל העם הנמצא בירושלים וילכו בגולה ואחר כך יחריבנה עד שלא יהיה באפשר עוד לדור שם מחדש:
פסוק יד:
ונטשתי ואחר כך יטשם מעל אדמתם אל ארץ אחרת, ושם יתנם ביד אויביהם, ויהיו בידם לבז ולמשסה כמו שהיה בעם הנשאר בדלת הארץ לכורמים וליוגבים שהלכו למצרים ושם נפלו שדוד:
פסוק טו:
יען מפרש, כי הגם שמנשה עשה תשובה כנזכר בדברי הימים לא שב ה' מחרון אפו, משני טעמים, א. שהעם לא עזבו תועבותיהם רק מנשה א"ל לעבוד את ה' אבל הם לא שבו מדרכם, וזה שכתוב יען אשר עשו את הרע בעיני ולא עוד אלא שגלגל עליהם כל עונות אבותם (כמ"ש על ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כיון שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים כמ"ש בברכות דף ז'), וזה שכתוב ויהיו מכעיסים אותי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים וכו':
פסוק טז:
וגם, ב. שהגם שמנשה שב מע"א לא שב על הרצח אשר עשה ועל יתר תועבותיו, וזה שכתוב וגם דם נקי שפך מנשה, שמלבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה הוא עצמו נשאר בידו חטא שפיכת דמים, וע"כ לא זכר בכאן שעשה תשובה כמו שהזכיר בדברי הימים וכמ"ש (לקמן כ"ג) אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול וכו' אשר הכעיסו מנשה, ובסי' כ"ד אך ע"פ ה' היתה ביהודה וכו' בחטאת מנשה וגם דם הנקי אשר שפך וכן בירמיה ט"ו:
פסוק כב:
ויעזב כי מנשה שב אחר כך בתשובה ויכנע מאלהי אבותיו אבל אמון לא שב כלל: