פסוק א: ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו. על מה שהגידו לו שרבשקה חירף וגדף כלפי מעלה:
פסוק ג: כי באו בנים עד משבר. אפשר שדימה הענין לאשה יושבת על המשבר דודאי איכא ולד ואין לה כח לילד. גם כאן ודאי טרם מכה ציץ רפואה פרח אבל צריך תפלה ומעשים כדי שתוכל לבא הישועה ולכן ונשאת תפלה בעד שארית הנמצאה כי כבר כבש כל ערי הבצרות אשר ביהודה ובתפלתו תבא הישועה. ועד"ה רמז הכתוב דבני במזלא וזה רמז בעלמא וכח אי"ן ללידה. גם ונשאת תפל"ה להעלות למלכות וליחדה וזה רמז ונשא"ת תפלה שהיא המלכות וא"ש ההי"ב:
פסוק ז: הנני נותן בו רוח וכו' והפלתיו בחרב בארצו. פירוש כי יניח מלחמת העיר הזו ואח"ך אפילנו בחרב בארצו וזה היה אחר ששב ממלחמת כוש לירושלם וניגף המחנה ע"י המלאך ושב לארצו ושם נפל בחרב. ואפשר שעשה זה השי"ת כדי שירויחו ישראל ביזת כוש ומצרים גם כן. ועוד להודיע לכל העולם מה עשה השי"ת לאוהבי שמו כי מלך אשור נצח הכל ובירושלם ניגף בלא חרב ובלא חנית. דברי אמת להרב מהר"ש עדני ז"ל:
פסוק כט: וזה לך האות אכול השנה ספיח. לחזקיה ע"ה יבשר שיכלכלם בשנה ההיא בספיחים ובשנה השנית בספיחי ספיחים. ויש אומרים כי השנה השנית היתה שמיטה והיו אסורים לזרוע:
פסוק לז: ויהי הוא משתחוה וכו' הכוהו בחרב וכו'. לקלון ולחרפה רבה היה לו זה. כי אם ניגף על ידי המלאך בירושלם עם מחנהו היה לו לכבוד. אך לחרפתו ולקלונו נהרג על ידי בניו. והאלהים עשה לנקום נקם ולהודיע לכל עון פשעו ונקמתו: