א וֶאֱלִישָׁ֡ע דִּבֶּ֣ר אֶל־הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֨ה אֶת־בְּנָ֜הּ לֵאמֹ֗ר ק֤וּמִי וּלְכִי֙ אתי (אַ֣תְּ) וּבֵיתֵ֔ךְ וְג֖וּרִי בַּאֲשֶׁ֣ר תָּג֑וּרִי כִּֽי־קָרָ֤א יְהוָה֙ לָֽרָעָ֔ב וְגַם־בָּ֥א אֶל־הָאָ֖רֶץ שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ ב וַתָּ֙קָם֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וַתַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וּבֵיתָ֔הּ וַתָּ֥גָר בְּאֶֽרֶץ־פְּלִשְׁתִּ֖ים שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ ג וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וַתָּ֥שָׁב הָאִשָּׁ֖ה מֵאֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַתֵּצֵא֙ לִצְעֹ֣ק אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־בֵּיתָ֖הּ וְאֶל־שָׂדָֽהּ׃ ד וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע׃ ה וַ֠יְהִי ה֥וּא מְסַפֵּ֣ר לַמֶּלֶךְ֮ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֣ה אֶת־הַמֵּת֒ וְהִנֵּ֨ה הָאִשָּׁ֜ה אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֤ה אֶת־בְּנָהּ֙ צֹעֶ֣קֶת אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עַל־בֵּיתָ֖הּ וְעַל־שָׂדָ֑הּ וַיֹּ֤אמֶר גֵּֽחֲזִי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֥ה אֱלִישָֽׁע׃ ו וַיִּשְׁאַ֥ל הַמֶּ֛לֶךְ לָאִשָּׁ֖ה וַתְּסַפֶּר־ל֑וֹ וַיִּתֶּן־לָ֣הּ הַמֶּלֶךְ֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה׃ ז וַיָּבֹ֤א אֱלִישָׁע֙ דַּמֶּ֔שֶׂק וּבֶן־הֲדַ֥ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֖ם חֹלֶ֑ה וַיֻּגַּד־ל֣וֹ לֵאמֹ֔ר בָּ֛א אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים עַד־הֵֽנָּה׃ ח וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־חֲזָהאֵ֗ל קַ֤ח בְּיָֽדְךָ֙ מִנְחָ֔ה וְלֵ֕ךְ לִקְרַ֖את אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וְדָרַשְׁתָּ֨ אֶת־יְהוָ֤ה מֵֽאוֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה׃ ט וַיֵּ֣לֶךְ חֲזָאֵל֮ לִקְרָאתוֹ֒ וַיִּקַּ֨ח מִנְחָ֤ה בְיָדוֹ֙ וְכָל־ט֣וּב דַּמֶּ֔שֶׂק מַשָּׂ֖א אַרְבָּעִ֣ים גָּמָ֑ל וַיָּבֹא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָ֔יו וַיֹּ֗אמֶר בִּנְךָ֨ בֶן־הֲדַ֤ד מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה׃ י וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע לֵ֥ךְ אֱמָר־לא (ל֖וֹ) חָיֹ֣ה תִחְיֶ֑ה וְהִרְאַ֥נִי יְהוָ֖ה כִּֽי־מ֥וֹת יָמֽוּת׃ יא וַיַּעֲמֵ֥ד אֶת־פָּנָ֖יו וַיָּ֣שֶׂם עַד־בֹּ֑שׁ וַיֵּ֖בְךְּ אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִֽים׃ יב וַיֹּ֣אמֶר חֲזָאֵ֔ל מַדּ֖וּעַ אֲדֹנִ֣י בֹכֶ֑ה וַיֹּ֡אמֶר כִּֽי־יָדַ֡עְתִּי אֵ֣ת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל רָעָ֗ה מִבְצְרֵיהֶ֞ם תְּשַׁלַּ֤ח בָּאֵשׁ֙ וּבַחֻֽרֵיהֶם֙ בַּחֶ֣רֶב תַּהֲרֹ֔ג וְעֹלְלֵיהֶ֣ם תְּרַטֵּ֔שׁ וְהָרֹתֵיהֶ֖ם תְּבַקֵּֽעַ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר חֲזָהאֵ֔ל כִּ֣י מָ֤ה עַבְדְּךָ֙ הַכֶּ֔לֶב כִּ֣י יַעֲשֶׂ֔ה הַדָּבָ֥ר הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע הִרְאַ֧נִי יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ מֶ֥לֶךְ עַל־אֲרָֽם׃ יד וַיֵּ֣לֶךְ ׀ מֵאֵ֣ת אֱלִישָׁ֗ע וַיָּבֹא֙ אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָֽה־אָמַ֥ר לְךָ֖ אֱלִישָׁ֑ע וַיֹּ֕אמֶר אָ֥מַר לִ֖י חָיֹ֥ה תִחְיֶֽה׃ טו וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיִּקַּ֤ח הַמַּכְבֵּר֙ וַיִּטְבֹּ֣ל בַּמַּ֔יִם וַיִּפְרֹ֥שׂ עַל־פָּנָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וַיִּמְלֹ֥ךְ חֲזָהאֵ֖ל תַּחְתָּֽיו׃ טז וּבִשְׁנַ֣ת חָמֵ֗שׁ לְיוֹרָ֤ם בֶּן־אַחְאָב֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וִיהוֹשָׁפָ֖ט מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָלַ֛ךְ יְהוֹרָ֥ם בֶּן־יְהוֹשָׁפָ֖ט מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ יז בֶּן־שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁתַּ֛יִם שָׁנָ֖ה הָיָ֣ה בְמָלְכ֑וֹ וּשְׁמֹנֶ֣ה שנה (שָׁנִ֔ים) מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ יח וַיֵּ֜לֶךְ בְּדֶ֣רֶךְ ׀ מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּאֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ בֵּ֣ית אַחְאָ֔ב כִּ֚י בַּת־אַחְאָ֔ב הָֽיְתָה־לּ֖וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ יט וְלֹֽא־אָבָ֤ה יְהוָה֙ לְהַשְׁחִ֣ית אֶת־יְהוּדָ֔ה לְמַ֖עַן דָּוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֗וֹ לָתֵ֨ת ל֥וֹ נִ֛יר לְבָנָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃ כ בְּיָמָיו֙ פָּשַׁ֣ע אֱד֔וֹם מִתַּ֖חַת יַד־יְהוּדָ֑ה וַיַּמְלִ֥כוּ עֲלֵיהֶ֖ם מֶֽלֶךְ׃ כא וַיַּעֲבֹ֤ר יוֹרָם֙ צָעִ֔ירָה וְכָל־הָרֶ֖כֶב עִמּ֑וֹ וַֽיְהִי־ה֞וּא קָ֣ם לַ֗יְלָה וַיַּכֶּ֨ה אֶת־אֱד֜וֹם הַסֹּבֵ֤יב אֵלָיו֙ וְאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָרֶ֔כֶב וַיָּ֥נָס הָעָ֖ם לְאֹהָלָֽיו׃ כב וַיִּפְשַׁ֣ע אֱד֗וֹם מִתַּ֙חַת֙ יַד־יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה אָ֛ז תִּפְשַׁ֥ע לִבְנָ֖ה בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃ כג וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יוֹרָ֖ם וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֽוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ כד וַיִּשְׁכַּ֤ב יוֹרָם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֥ר עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֣יר דָּוִ֑ד וַיִּמְלֹ֛ךְ אֲחַזְיָ֥הוּ בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ כה בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְיוֹרָ֥ם בֶּן־אַחְאָ֖ב מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֛ךְ אֲחַזְיָ֥הוּ בֶן־יְהוֹרָ֖ם מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ כו בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וּשְׁתַּ֤יִם שָׁנָה֙ אֲחַזְיָ֣הוּ בְמָלְכ֔וֹ וְשָׁנָ֣ה אַחַ֔ת מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֤ם אִמּוֹ֙ עֲתַלְיָ֔הוּ בַּת־עָמְרִ֖י מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ כז וַיֵּ֗לֶךְ בְּדֶ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית אַחְאָ֔ב וַיַּ֧עַשׂ הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה כְּבֵ֣ית אַחְאָ֑ב כִּ֛י חֲתַ֥ן בֵּית־אַחְאָ֖ב הֽוּא׃ כח וַיֵּ֜לֶךְ אֶת־יוֹרָ֣ם בֶּן־אַחְאָ֗ב לַמִּלְחָמָ֛ה עִם־חֲזָהאֵ֥ל מֶֽלֶךְ־אֲרָ֖ם בְּרָמֹ֣ת גִּלְעָ֑ד וַיַּכּ֥וּ אֲרַמִּ֖ים אֶת־יוֹרָֽם׃ כט וַיָּשָׁב֩ יוֹרָ֨ם הַמֶּ֜לֶךְ לְהִתְרַפֵּ֣א בְיִזְרְעֶ֗אל מִן־הַמַּכִּים֙ אֲשֶׁ֨ר יַכֻּ֤הוּ אֲרַמִּים֙ בָּֽרָמָ֔ה בְּהִלָּ֣חֲמ֔וֹ אֶת־חֲזָהאֵ֖ל מֶ֣לֶךְ אֲרָ֑ם וַאֲחַזְיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹרָ֜ם מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה יָרַ֡ד לִרְא֞וֹת אֶת־יוֹרָ֧ם בֶּן־אַחְאָ֛ב בְּיִזְרְעֶ֖אל כִּֽי־חֹלֶ֥ה הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
(א-ו) השאלות: למה יספר המעשה הזה שהוא ענין פרטי ואין שם לא נס ולא ענין כללי:
פסוק א:
ואלישע דבר זה היה מקודם מעת שהתחילו שני הרעב, ולכן הקדים השם אל הפעל, אל האשה אשר החיה את בנה י"ל בדרך הדרוש כי היה בכח אלישע לבטל גזרת הרעב, רק על ידי שהחיה את בנה ולקח מפתח של תחיה לא היה יכול ליקח מפתח של פרנסה כמש"פ חכמינו זכרונם לברכה שמטעם זה בעת שהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך להחזיר מפתח של גשמים, כי קרא ה' לרעב רצה לומר כבר יצאה הגזרה מאת ה', וגם כבר התחילה כי בא אל הארץ וימשך שבע שנים:
פסוק ב:
ותקם האשה ותעש כדבר איש האלהים כי בעצמה לא היתה יוצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ בל תענש כמו שנענש אלימלך, בפרט שגם היא היתה אשה חשובה, רק אחר שהיה ע"פ נביא עשתה כן:
פסוק ד:
והמלך, יספר איך עמד לה זכות אלישע, והזמין ה' שבאותו עת שבאה לפני המלך דרש המלך מגחזי שיספר לו כל הגדולות שעשה אלישע היינו הנפלאות שלא ידע מהם המלך, על זה אמר את כל:
פסוק ה:
ויהי ובעת שספר לו מן המת שהחיה, באה האשה, וגחזי החזיק אמתת דבריו במה שאמר זאת האשה וזה בנה :
פסוק ו:
וישאל והמלך שאל אותה וכוונו דבריהם, שמזה ידע אמתת הספור, ויתן לה המלך סריס אחד הנה כפי הדין הי"ל לשאול תחלה את המחזיק פן יטעון שקנה השדה כיון שאכל שני חזקה, וכן היה צריך שהיא תביא ראיה שהיה השדה שלה, אולם כיון שגחזי נמצא שם העיד שכדבריה כן היא שהשדה והבית שלה כי הכיר עניניה, וי"ל שהיה אז שעת חירום בין פלשתים לארץ ישראל, כי בשנה הי"ב ליהורם שזה היה סוף ז' שני רעב פרצו פלשתים ביהודה (כמ"ש בד"ה ב' כ"א), ומסתמא היה להם מלחמה מקודם שלכן הרגו כל בית המלך כנזכר שם והיתה המלחמה ד' שנים מקודם, בענין שבסוף שלש שנים הראשונים שהיתה בארץ פלשתים היה שעת חירום ואין מועיל חזקה (כמ"ש בחושן משפט סי' קמ"ג), לכן צוה להשיב לה כל אשר לה הבית והשדה ואת התבואות, לא שכר הדירה:
פסוק ז:
ויבא אלישע דמשק, פי' שבא בעבורה של עיר, לא לדמשק ממש, שכן משמע מלשון בא איש האלהים עד הנה, ומלשון לך לקראת איש האלהים, שמשמע שעדיין לא היה בעיר, וכמו ויהי בהיות יהושע ביריחו, שפי' שהיה בעבורה של עיר, וע"כ אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבא להחזיר את גחזי בתשובה, שמסתברא שגחזי בשהיה מצורע ישב חוץ לעיר ולשם בא אלישע, שאחר שנדחה מאלישע יצא לחוץ לארץ, ואפשר בא לבקש שכר מנעמן שצרעתו נדבקה בו:
פסוק י:
השאלות: אם הראהו ה' שימות איך צוה שיאמר לו שיחיה:
פסוק י:
והראני ה' פי' שמן החולי הזה יחיה, ובכ"ז ימות מסבה אחרת שכן היה שחזאל המית אותו על ידי המכבר:
פסוק יא:
ויעמד תרגם יונתן ואסחר ית אפוהי ואוריך עד סגי:
פסוק טו:
ויקח זה עשה חזאל כדי להמיתו על ידי שנצטנן והוא א"ל שרפואה הוא עושה, וזה הבין מדברי הנביא שהוא ימיתהו:
פסוק טז:
ובשנת חמש, לדעת חכמינו זכרונם לברכה בסדר עולם נחשבו החמש שנים אלה ליהושפט, וממלחמת רמות גלעד שאז היה ראוי שיהרג כיון שהלך לעזור לרשע וכשצעק אל ה' הוסיף לו ז' שנים, ולבסוף חמש שנים מאותו שעה, שהיה חמש שנים ליהושפט מלך יהודה המליכו את יהורם בן יהושפט על יהודה ומלך ב' שנים בחיי אביו, ומ"ש למעלה (י"ז) וימלך יורם בשנת שתים ליורם בן יהושפט, לפי שיהושפט נתן הממלכה ליורם בשובו מרמות גלעד כמ"ש בד"ה, ומנו מאותו שעה גם ליורם, אבל לא המליכו מלכות שלמה כי אם ב' שנה קודם מותו, ולפי זה צ"ל שעקר החשבון ליהושפט לא ליורם דהא אחזיה מלך באמצע שתי שנים, והרד"ק פי' שחסר מלת מת, והרלב"ג פירש שמפני החיתון שהיה ליהושפט עם אחאב היה יהושפט מולך ומנהיג מלכות ישראל (אחרי שמת אחאב) עם מלך ישראל, כי היו חולקים לו כבוד מפני שהיה זקן ושהתחתן עם אביהם, ופירש בשנת חמש ליורם ויהושפט כי שניהם הנהיגו את המלכות משמלך יהורם בן אחאב, וכן משמע בד"ה שיהושפט הנהיג את ישראל כמ"ש (בד"ה ב' יט) וישב ויצא בעם מבאר שבע עד הר אפרים וישיבם אל ה' אלהי אבותיהם, וזה היה במלכות אפרים, ונאמר ביהורם בן אחאב ויעש הרע רק לא כאביו וכאמו ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו שזה גרם שותפות יהושפט:
פסוק יט:
ולא אבה ה' להשחית הנה בברית אשר כרת ה' לדוד הבטיחו שאם יעזבו בניו את תורת ה' יענשם ולא יסיר מהם המלוכה, כמ"ש (ש"ב ז') אשר בהעוותו והוכחתיו וכו' וחסדי לא יסיר וכו', ובתהלות (פ"ט) אם יעזבו בניו תורתי וכו' ופקדתי בשבט וכו' וחסדי לא אפיר וכו', אולם על בני הבנים שמרדו יש תנאי שיסיר המלוכה מהם, כמ"ש תהלות (קל"ב) אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ולכן תמצא במלכות יהודה שבני מלכים הרשעים אם אחזו מעשה אבותיהם בידיהם לא נתקיימו, כמו אבים בן רחבעם, ויהואחז בן יהורם, אבל יורם עצמו לא הסירו ממלוך, שעל זה אמר שלא אבה ה' להשחית את יהודה למען דוד שהבטיחו לתת לו ניר בבניו כל הימים רצה לומר שהבנים יתקיימו כל הימים ואף שיחטאו, שרק בניהם אם יחטאו יסירם תיכף ממלכות, אבל הם יוסרו בשבט אנשים, כמו שיסר את רחבעם על ידי שישק, וכן מרדו אדום ביהורם שמימי דוד לא היה להם מלך והיו נכנעים תחת ידו ועתה מרדו בו:
פסוק כא:
ויעבר, וכבר הגיע יורם לתכלית החולשה שירא להלחם עמהם ביום רק קם לילה, ומבואר בד"ה שעבר עם שריו וכל הרכב עמו, ובכ"ז ירא להלחם ביום, והגם שקם לילה לא הכה רק את אדום הסובב אליו רצה לומר אשר היה סביב לירושלים ואת שרי הרכב, ולא גמר המלחמה, וינס העם רצה לומר עם ישראל איש לאהליו ויראו להלחם:
פסוק כב:
ועל ידי כן ויפשע אדום לגמרי, וכן לבנה שהיתה ממלכות יהודה פשעו בו:
פסוק כג:
ויתר דברי יורם, כתוב בד"ה שהרג כל אחיו בני המלך ושהדיח את יושבי יהודה וה' העיר עליו רוח הפלשתים והערבים, וכבשו את יהודה וישבו כל נשיו ובניו ולא נשאר רק יהואחז קטן בניו, והוא מת בחלאים רעים:
פסוק כד:
ויקבר עם אבותיו, בד"ה נזכר שלא נקבר בקברות המלכים:
פסוק כו:
בן עשרים ושתים שנה, ובד"ה כתוב בן ארבעים ושתים? ומלבד שסותר לכאן אי אפשר זה כלל דהא כל ימי יורם אביו היו ארבעים שנה, ואיך היה בנו בן מ"ב במותו ? ופי' הרד"ק שיורם חי יותר מארבעים שנה ולא מנה מימי מלכותו אלא שמונה שנה שמלך בחזקתו אבל מעת שנפל לידי הערבאים וחלה לא מנה, ומאז מלך בנו והיה בן עשרים ושתים כמ"ש כאן, וזה נמשך עשרים שנה שחי יורם בחליו, וכשמת היה אחזיה בן ארבעים ושתים, כמ"ש בד"ה, וימי מלכות אחזיה אחרי מות אביו היה רק שנה אחת. ואני מתפלא מאד, הא אחזיה מת ביחד עם יורם בן אחאב ויורם בן אחאב לא מלך רק י"ב שנה, ואיך יתכן שהיו עוד עשרים שנה באמצע? וחכמינו זכרונם לברכה פי' בסדר עולם, שרצה לומר שהיה בן ארבעים ושתים מהתחלת מלכות עמרי ורצה לומר שנגזר על מלכות עמרי שלא ימשך רק מ"ב שנה, ואחר כך ימח מארץ זכרו וזכר בניו, ואחזיה שהיה גם כן נכד לעמרי מצד אמו מלך בשנה ההיא וע"כ נהרג ביחד עם בית אחאב לקיים מ"ש והכרתי לאחאב משתין בקיר, ועל זה אמר ושם אמו עתליה בת עמרי וילך בדרך בית אחאב, רצה לומר שהיה נצר משרשו וגם הלך בדרכו, ולכן עמו נפל שדוד ולמעלה אמר שיהורם נשא בת אחאב וקראה בת עמרי שבני בנים כבנים, וילך את יורם זה היה נסבה מה' למען יאבד עם בית אחאב כמ"ש בד"ה: