פסוק א:וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל־הָאִשָּׁה השונמית שאירחה אותו ואֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ לֵאמֹר: קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ, משפחתך, וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי. מוטב שתעברי לגור במקום אחר, כִּי־קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם־בָּא הרעב ממשמש לבוא אֶל־הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.
פסוק ב:מכיוון שהייתה אשה עשירה, היו לה אמצעים לצאת מן הארץ ולהינצל מחרפת רעב. וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים. וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.
פסוק ג:וַיְהִי מִקְצֵה, בסוף שֶׁבַע שָׁנִים, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. מאחר שהיא לא הייתה במקום זמן רב, השתמשו השכנים בביתה ובשדה שלה. וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל, על בֵּיתָהּ וְאֶל־שָׂדָהּ. היא תבעה שיחזירו לה את רכושה.
פסוק ד:וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר באותו זמן אֶל־גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: סַפְּרָה־נָּא לִי אֵת כָּל־הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה אֱלִישָׁע, שהרי היית משמשו.
פסוק ה:וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אלישע אֶת־הַמֵּת, וְהִנֵּה בדיוק אז הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל־הַמֶּלֶךְ עַל־בֵּיתָהּ וְעַל־שָׂדָהּ להתלונן ולבקש סיוע. וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה־בְּנָהּ אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֱלִישָׁע, שעליהם סיפרתי לך זה עתה.
פסוק ו:וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר־לוֹ על הנס שעשה הנביא ועל מצוקתה בהווה. וַיִּתֶּן־לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד, שר או פקיד מאנשיו לֵאמֹר: הָשֵׁיב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ וְאֵת כָּל־תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת־הָאָרֶץ וְעַד־עָתָּה. הוא הטיל עליו לדאוג להשבת כל רכושה וכל שווי התבואה שהצמיח השדה בזמן היעדרותה.
פסוק ז:וַיָּבֹא אֱלִישָׁע אל דַּמֶּשֶׂק, וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם היה חֹלֶה באותה שעה. וַיֻּגַּד־לוֹ – לבן הדד לֵאמֹר: בָּא אִישׁ הָאֱלֹהִים עַד־הֵנָּה, לכאן, לדמשק.
פסוק ח:כיוון ששמעם של מופתי אלישע יצא בארם – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־חֲזָהאֵל, אחד משריו הבכירים, ואולי המצביא שלו: קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה, מתנה כמקובל אצל הבאים לבקש סיוע מן הנביא, וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְדָרַשְׁתָּ, שְׁאל אֶת דבר ה' מֵאוֹתוֹ, באמצעותו בשאלה המציקה לי, לֵאמֹר: "הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה? האם אתרפא ממחלתי?"
פסוק ט:וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ, וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל־טוּב דַּמֶּשֶׂק – מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר: בִּנְךָ, ביטוי המביע כבוד רב, בֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: "הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה? "
פסוק י:וַיֹּאמֶר אֵלָיו – אל חזאל אֱלִישָׁע: לֵךְ אֱמָר־לוֹ: "חָיֹה תִחְיֶה". אולם לך אני מספר דבר נוסף – וְהִרְאַנִי ה' כִּי־מוֹת יָמוּת.
פסוק יא:באותו רגע צפה אלישע שאירועים קשים עתידים למצוא את עמו בעקבות סופו של בן הדד והמלכת חזאל למלך תחתיו, אך הוא לא רצה לחשוף את רגשותיו. על כן – וַיַּעֲמֵד אֶת־פָּנָיו. הוא עצר את פניו מלבטא את מצוקתו וַיָּשֶׂם, הוא החזיק את עצמו זמן רב עַד־בֹּשׁ, עד כדי כך שיכול היה לגרום מבוכה ואי-נעימות לבן-שיחו. ולבסוף, כשלא יכול היה עוד להתאפק – וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל: מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה? וַיֹּאמֶר אלישע: כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה – מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ, וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג, וְעֹלְלֵיהֶם, תינוקותיהם תְּרַטֵּשׁ, תשסע, וְאת הָרֹתֵיהֶם, הנשים ההרות בהם תְּבַקֵּעַ.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל: כִּי מָה עַבְדְּךָ – הַכֶּלֶב, כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה?! אינני אלא נתין של בן הדד, ואתה אומר שאני אלחם בישראל ואביס אותם?! וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל־אֲרָם, וכאשר תמלוך, תעשה את הדברים האלה.
פסוק יד:וַיֵּלֶךְ מֵאֵת אֱלִישָׁע, וַיָּבֹא חזרה אֶל־אֲדֹנָיו. וַיֹּאמֶר לוֹ בן הדד: מָה־אָמַר לְךָ אֱלִישָׁע? וַיֹּאמֶר: אָמַר לִי: "חָיֹה תִחְיֶה".
פסוק טו:דברי אלישע לא רק הודיעו את העתיד, אלא גם סייעו להגשמתו. אחרי שחזאל שמע שהמלך אינו עתיד לקום ממחלתו, ושהוא ימלוך על ארם, הוא קידם במעשיו את מימוש הנבואה: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּקַּח חזאל את הַמַּכְבֵּר, השמיכה, וַיִּטְבֹּל אותו בַּמַּיִם, כדי לאטום אותו. וַיִּפְרֹשׂ עַל־פָּנָיו של בן הדד השוכב חולה, וַיָּמֹת. חזאל אמנם לא חנק אותו בידיו, אך הביא למותו. ולאחר מכן – וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו. כך התקיימה במלואה נבואתו של אלישע.
פסוק טז:וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, שהיה מיודד עם אחאב, לאחר מות יהושפט מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה.
פסוק יז:בֶּן־שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק יח:אף על פי שהיה מלך יהודה, וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב, כִּי בַּת־אַחְאָב הָיְתָה־לּוֹ לְאִשָּׁה. כאמור, שררו קשרי ידידות קרובים בין יהושפט ואחאב. הם נלחמו יחד, ואף ילדיהם התחתנו. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'.
פסוק יט:וְלֹא־אָבָה, רצה ה' לְהַשְׁחִית אֶת־יְהוּדָה כגמולו הראוי לו, לְמַעַן דָּוִד עַבְדּוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ לָתֵת לוֹ נִיר, שלטון וּלְבָנָיו כָּל־הַיָּמִים, כהבטחת ה' לדוד ששושלתו תימשך.
פסוק כ:במשך שנים הייתה ממלכת אדום כפופה לסמכות העליונה של מלך יהודה, אך בְּיָמָיו של יהורם פָּשַׁע, מרד אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה, וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ משלהם. לֵיהֶם מֶלֶךְ
פסוק כא:וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה, למקום ושמו צעיר, ואולי הוא כינוי לשעיר שבארץ אדום, וְכָל־הָרֶכֶב עִמּוֹ. וַיְהִי־הוּא קָם בלַיְלָה, וַיַּכֶּה אֶת־אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו, שהקיפו אותו וארבו לו, וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב. וַיָּנָס, ברח הָעָם לְאֹהָלָיו. יהורם יצא בשלום מהקרב, אבל לא נחל ניצחון –
פסוק כב:וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. יהורם איבד את השליטה באדומים, והם הפכו לאויבי יהודה. תשלומי המס שהעלו האדומים ליהודה הופסקו, וביטחון הממלכה התערער. האדומים שישבו בדרום יכלו לשבש גם את התנהלות המסחר של יהודה, שעסקיה הגיעו עד אילת. אָז תִּפְשַׁע, מרדה ביהורם גם לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא, אולי מחמת חולשתו של יהורם.
פסוק כג:וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹרָם, יהורם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה כמלך, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.
פסוק כד:וַיִּשְׁכַּב יוֹרָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד. וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק כה:בִּשְׁנַת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲחַזְיָהוּ בֶן־יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה.
פסוק כו:בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת, נכדת עָמְרִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שהרי אביו יהורם נשא את בת אחאב.
פסוק כז:וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב, כִּי חֲתַן בֵּית־אַחְאָב הוּא, ואף היה נכדו של אחאב. מלכי יהודה הצעירים ביקשו להישען על ממלכת ישראל – שהייתה גדולה וחשובה יותר – ואף ללמוד ממלכיה וללכת בדרכיהם.
פסוק כח:וַיֵּלֶךְ אֶת, עם יוֹרָם בֶּן־אַחְאָב, שהיה דודו לַמִּלְחָמָה עִם־חֲזָאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד. חזאל, שעלה לגדולה בארם, תקף את ממלכת ישראל, ובכך התקיימה נבואת אלישע. על רקע מצב העניינים המתוח וסכסוכי הגבול הקטנים נפתחה עתה מערכה משמעותית יותר. וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת־יוֹרָם, שיצא בקרב צבאו למלחמה.
פסוק כט:וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל, עיר הנופש ששימשה את מלכי ישראל, על מנת לנוח ולהחלים מִן־הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה, בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת־חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם. וַאֲחַזְיָהוּ בֶן־יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה אחיינו יָרַד לִרְאוֹת אֶת־יוֹרָם בֶּן־אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל ולבקרו, כִּי־חֹלֶה הוּא.
