א וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃ ב וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ ג וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃ ד אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃ ה וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃ ו וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃ ז וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃ ח וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃ ט וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ י וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃ יא וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃ יב וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה בהשדה (בַשָּׂדֶה֙) לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃ יג וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמון (הֲמ֤וֹן) יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃ יד וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃ טו וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בהחפזם (בְּחָפְזָ֑ם) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ יז וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃ יח וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃ יט וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ כ וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מראות הצובאות

אלשיך

פסוק ג:
וארבעה אנשים כו'. הנה ישיבתם פה נאמרה זה פעמים. ועוד מי לא ידע שאם יחיום יחיו ואם ימיתום יומתו אך הם אמרו הנה הדעת היתה נוטה כי אחר שבעיר ימות ובמחנה ארם יהרגו מיד. וגם אם יחיום לא יחיו הרבה כי אם עד ישאלו מהם את מבוא העיר ואיך תלכד ואחר ימיתום לכן טוב טוב הוא שב ואל תעשה וישבו במקומם לזה אמר כי אמרו הנה אלו בישיבה פה היו מאריכים בחיים החרשנו אך מה אנחנו יושבים פה עד מתנו כלומר מה הוא הזמן שנהיה פה עד מותנו כלומר כי מעט הוא כי אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר הנה ומתנו שם בכלל העיר כלומר כי לא יבצר שבעוד לחם בעיר יתנו לנו כאשר לשאר עניי העיר אך ומתנו שם כלומר אך לא בזמן קרוב כאשר פה כי אם ישבנו פה ומתנו מיד כי אין מחית שעה והצד השוה הוא שאין חיים לכן לכו ונפלה במחנה ארם שאם יחיה גם אם מעט יהיה נחיה ואם ימיתינו בין יהיה מות בין אחר שיחיוני קצת זמן לא תקרא הריגה ושפיכות דם שנבחר מותנו פה ממנה כי אם ימיתנו שהוא בחרב לא תקרא הריגה כי ומתנו במיתה טבעית כי טובה היא מהרעב כי טובים היו חללי חרב מחללי רעב או מעין זה במה שידענו על פסוק אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי כי ארז"ל כל המאוחר לחבירו קשה מחבירו ובזה יאמר הנה אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ברעב ואם ישבנו פה ומתנו אין לומר כי טוב יהיה א' מאלה מליפול ביד אדם כי שם אם יחיונו תהיה שביה וקשה מרעב וחרב ואם ימיתונו תהיה חרב לזה אמר טוב הוא זה כי אם יחיונו אין אנו ח ששים אל השביה הקשה מכלם כי לא יעמיסו עול שיעבוד אל המצורעים שתהיה קשה מרעב כי אם נחיה כי חיים נקראו ואם ימיתונו לא יקשה עלינו כי אינו כי אם כמות כי טובים היו חללי חרב מחללי רעב כמדובר:
פסוק ט:
ויאמרו איש אל רעהו כו'. ראוי לשים לב למה הטילו שני ווי"ן במלת עון מה שאין כן בכל המקרא. אך הנה ידענו מרבותינו ז"ל כי ארבעה אנשים אלו היה גיחזי ושלשת בניו והנה עין שהביא צרעת זו עליו ועל בניו היה מה שחמד מנעמן שר צבא מלך ארם כסף ובגדים שעל כן אמר לו אלישע הנביא וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך ועל כן עתה אמרו הנה נתעסקנו נגד כה להטמין כסף וזהב ובגדים שחמדנו ולא כן אנחנו עושים להתעסק בזה כי הנה יום יום בשורה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבקר שעד אור הבקר אין עלינו אשם ומצאנו עון כפול כי עבירה חמדת כסף ובגדים של נעמן יתוסף ויגרור לנו מאור הבקר והלאה לעשות כן גם פה נחמוד ולהטמין יותר ואולי יש נוטים למות בעיר מהרעב ואם נתמהמה ימותו טרם יאכלו מלחם ארם וישיבו את נפשם:
פסוק יג:
ויען אחד מעבדיו כו'. אמר הנם ככל המון ישראל כו' זה פעמים ובא' אמר נשארו ובשני אמר תמו. ועוד כי המון ישראל נראה שהם המון העם כד"א המון גוים ואיך יאמר כן על הסוסים. אך אין ספק כי אחר אמרו שיקחו חמשה סוסים חש פן יאמרו כי מי יערב אל לבו לרכוב עליהם וללכת לחפש לזה אמר כי בין כך ובין כך כל הנשארים הם מעתה כמתים כי ברעב ימותו והנם אלה ככל המון ישראל אשר נשארו בעיר ושמא תאמר הלא אם ימיתום ארמים תמהר מיתתם מהמון ישראל אשר נשארו המאריכים יותר לזה אמר הנם ככל המון ישראל אשר תמו שכבר מתו יתנו אל לבם שהם כאשר אותם שתמו כבר ולא בהעתידים למות עדיין כי להפריש בין אשר תמו ברעב לחללי חרב ואדרבה טובים היו מחללי רעב:
פסוק יז:
והמלך הפקיד כו', הנה מה שאמר שהיה ברדת המלך יראה מיותר וכבר תרצנו זה למעלה ועוד נזכירוהו עם קושי אחר והוא כי כל שלשת הפסוקים שאחר זה הם מיותרים אך יאמר אל יהיה כמו זר נחשב מיתת השליש המיתה המשונה על הסתפקו בדבר והיה קשה בעיניו כי הלא ראו כי גדלה אשמתו מכמה טעמים א' כי אשר דבר השליש הנזכר היה ברדת המלך אליו ולא אמר הנה המלך ירד ברגליו עד בית איש האלהים והשפיל גאותו להתנצל על אשר אמר אם יעמד ראש אלישע עליו כאשר כתבנו והשליש ההוא בזה דבריו לפני המלך והזקנים וזהו אשר דבר ברדת כו'. ועוד כי הנביא לא עמו היה מדבר כי אם אל המלך והמלך לא השיב והוא קפץ והשיב בעזות וזה אמר ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים כו' כלומר שדבר כדי שהמלך יענהו וזהו אל המלך לאמר ויען השליש כו' כי ענה למי שלא קרא ולא דבר עמו כי אין זה כי אם רוע לב ולפני שבר גאון ועל היות מיתה משונה לא דבר הנביא שיהיה לו כן כי אם ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל והיה אפשר ימות מיתת עצמו אך אין זה כי אם שמן השמים היתה לו וזהו ויהי לו כן כלומר כי הויה היתה כן כח הקללה בפירוש כי ירמסו כו':