פסוק א:לאחר שעיכבו את השליח בדלת וכבר הגיע המלך אל הבית התנבא אלישע – וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר־ה'! כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר, בעוד עשרים וארבע שעות בדיוק, תימכר סְאָה, מידת נפח שגדולה מ-21 ליטר סֹלֶת חיטים בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. בעיר הנצורה היו ראש חמור וצואת יונים יקרים מאוד עד כה, והנה צפה אלישע שלמחרת יתרחש נס, ואפילו מחירי התבואה המבוקשת בעיר המורעבת יֵרדו פלאים.
פסוק ב:וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, המשרת, אולי איש הצבא, שהמלך נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ, אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: הדבר לא ייתכן. הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, כדי להגיע להוזלה כה קיצונית של המחירים ה' צריך לבקוע חלונות בשמים ולהוריד דרכם תבואה אל הארץ. הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?! וַיֹּאמֶר לו הנביא בנבואה: הִנְּכָה, הנך רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. תראה זאת בעצמך, אבל לא תזכה ליהנות מן השפע.
פסוק ג:וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים וישבו באותו זמן על פֶּתַח הַשָּׁעַר. האויבים לא פגעו במצורעים שישבו מחוץ למחנה, אולי לא התעניינו בהם, וגם חששו להתקרב אליהם, ובכל זאת איש לא דאג להם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד־מָתְנוּ, שנמות?!
פסוק ד:אִם־אָמַרְנוּ נָבוֹא אל הָעִיר – אם נחליט להיכנס העירה, ואם יניחו לנו להיכנס – וְהָרָעָב כבד בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם. וְאִם־יָשַׁבְנוּ פֹה – מחוץ לחומותיה – וָמָתְנוּ גם פה, מפני שאין לנו מזון. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. הבה נלך למחנה האויב. אִם־יְחַיֻּנוּ, אם ירחמו עלינו, ישאירו אותנו בחיים ואולי ידאגו לנו למעט אוכל – נִחְיֶה, וְאִם־יְמִיתֻנוּ – וָמָתְנוּ.
פסוק ה:וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, בשעת דמדומי ערב לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. וַיָּבֹאוּ עַד־קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ. האוהלים עמדו במקומם, אבל האנשים לא היו בהם,
פסוק ו:הואיל וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת, באוזני מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב, קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל, והם חשבו שצבא גדול מתקרב. וַיֹּאמְרוּ אנשי ארם אִישׁ אֶל־אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ, נגדנו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־מַלְכֵי הַחִתִּים, הממלכות הקטנות שהיו באזור לאחר שהתפוררה האימפריה החתית מצפון וְאֶת־מַלְכֵי מִצְרַיִם, מלך מצרים העליונה ומלך מצרים התחתונה מדרום לָבוֹא עָלֵינוּ. וכנגד מתקפה משותפת כזאת איננו מוכנים ואיננו מוגנים.
פסוק ז:וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, ולא חיכו שהצבא יגיע אליהם. וַיַּעַזְבוּ אֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֶת־סוּסֵיהֶם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל, על נַפְשָׁם.
פסוק ח:וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה, שלא ידעו דבר על כך, עַד־קְצֵה הַמַּחֲנֶה הנטוש, וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ מן המזון שנשאר כפי שהוא, מפני שהארמים ברחו בבהלה ולא טרחו לקחת אִתם צידה לדרך. וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ אותם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר, ושוב – וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם את מה שמצאו, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. המחנה כולו היה ריק, והם יכלו להיכנס לכל אוהל ולבזוז את תכולתו.
פסוק ט:וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: לֹא־כֵן, נכון מה שאֲנַחְנוּ עֹשִׂים. הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם הראוי לבְשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, שותקים, בין מחמת עצלות ובין משום שאנחנו מנסים לזכות בשלל נוסף. וְחִכִּינוּ, ואם נחכה עַד־אוֹר הַבֹּקֶר, שאז נוח יותר לבוא העירה ולבשר – וּמְצָאָנוּ עָווֹן. העיכוב ייחשב לנו לחטא. וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה, נבשר את הבשורה בבֵית הַמֶּלֶךְ, במפקדה העליונה עוד לפני זריחת השמש.
פסוק י:וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר, השומרים שבשער, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם, כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר, קשור במקומו וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים מלאים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה.
פסוק יא:וַיִּקְרָא שוער העיר אל הַשֹּׁעֲרִים, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה.
פסוק יב:וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ בלַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו: אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם – הארמים יָדְעוּ כִּי־רְעֵבִים אֲנַחְנוּ במצור, וַיֵּצְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה שלהם לְהֵחָבֵה, להתחבא בַשָּׂדֶה בקרבת מקום, לֵאמֹר: "כִּי־יֵצְאוּ מִן־הָעִיר, שכן הרעב ידחק בהם לצאת ממנה – וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים חשופים ובלתי מוגנים, וְאֶל־הָעִיר נָבֹא ונשתלט עליה".
פסוק יג:וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ – בעיר. בעלי החיים היו הראשונים שמתו ברעב. בכל זאת השאירו בחיים סוסים מעטים, כדי שישמשו רכב צבאי כל עוד לא נכנעה העיר. הסוסים הללו ורוכביהם הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ, גם עתה מצב הסוסים ופרשיהם דומה למצבם המסוכן של יושבי העיר הנצורים. ואם יתברר שהארמים הערימו עלינו, ואין זה אלא מארב, הִנָּם, עתיד הסוסים והפרשים יהיה כְּעתידם של כָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ, מתו ברעב. וְנִשְׁלְחָה אותם וְנִרְאֶה, ולפחות נדע את המצב לאשורו.
פסוק יד:וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים. הם לא לקחו אפילו חמישה סוסים, אלא שני רכב, שהם לכל היותר ארבעה סוסים. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר: לְכוּ וּרְאוּ לאן הם נעלמו.
פסוק טו:וַיֵּלְכוּ הרוכבים אַחֲרֵיהֶם, בעקבות מחנה ארם עַד־הַיַּרְדֵּן, כי במנוסת הארמים לארצם מן הסתם חצו את הירדן. וְהִנֵּה כָל־הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם, במנוסת הבהלה שלהם. מתוך חרדתם השליכו כל מה שעלול היה להפריע להם במרוצתם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ שהארמים אכן נעלמו.
פסוק טז:וַיֵּצֵא הָעָם מהעיר, וַיָּבֹזּוּ, בזזו אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, שהיה בו מזון לרוב. וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, כִּדְבַר ה'. מחנה ארם היה מחנה גדול, והעיר שומרון לא הייתה גדולה. שפע האוכל שהופיע פתאום, השפיע על ירידה תלולה של המחירים.
פסוק יז:וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד, מינה אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר, לעמוד בשער כדי לפקח שלא תיווצר מהומה רבה מדי בזמן הסתערותם של האנשים הרעבים על המזון. השליש לא הצטייד בכלי נשק, משום שהניח שיוכל לכוון את העם בכוח סמכותו. וַיִּרְמְסֻהוּ תוך כדי מרוצתם בני הָעָם, שהיו להוטים אחר המזון בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר, כפי שדִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.
פסוק יח:וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים את נבואתו אֶל־הַמֶּלֶךְ אמש לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן,
פסוק יט:וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם – הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר לו אז הנביא: הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.
פסוק כ:וַיְהִי־לוֹ כֵּן, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. הוא ראה שמחירי התבואה חזרו וירדו, אבל לא עלה בידו לאכול ממנה משום שהוטל עליו לשמור בשער, ושם נהרג.
