פסוק א:ואז השיבו אלישע אין הדבר כמו שחשבת, כי בהיותו יתברך פועל כל זאת הנה גם כן בידו התרופה כי הוא טרף וירפאנו, ולאמת זה אמר שמעו דבר השם כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים במחיר שקל אחד יהיה שוויו בשער שמרון, ומאשר אמר סאה סלת וסאתים שעורים, ידענו שהיתה סאה אחת מסלת שווה כמו סאתים משעורים:
פסוק ב:וזכר שענה השליש אשר למלך נשען על ידו שבא שמה עם המלך, כמו שאמר הלא קול רגלי אדוניו אחריו, ויאמר אל איש האלקים, ואיך יתכן ואפשר שיהיה כהזול העצום הזה והשובע המפולג אשר אמרת ובזמן כל כך קצר? כי הנה אעפ"י שיהיה השם עושה ארובות בשמים להשליך בהם על הארץ חטה ושעורה היהיה כדבר הזה? באמת לא יהיה כי זה אי אפשר, והנביא ראה שלא היה מאמין השליש בדברי הנבואה והיה מקצר ביכולת האלקי, ולזה אמר הנך רואה בעיניך מה שאמרתי ומשם לא תאכל, לפי שימות בשער העיר כמו שיזכור ולא יזכה לאכול ובל יראה בתשועת ה'. וה"ר לוי בן גרשום פירש הנה זאת הרעה מאת ה' מה אוחיל ליי' עוד, שאמרו שליח המלך לפי שנתחרט ממה שבא להרוג את אלישע, ואמר למה יומת הנבי' מה עשה? הנה הרעה הזאת מהמצור ומהרע' היא לנו מאת ה' על חטאתינו, ולמה אם כן אחטא אני יותר ואוחיל ליי' במיתת הנביא? והנה אוחיל הוא מגזרת (תלים מ"ח ז') חיל כיולדה, כלומר למה אכעס לשם ית' בזה? וכאשר ראה הנביא כוונתו הטובה וחרטתו, אמר שמעו את תשועת ה' אשר יעשה לכם ויעדו ביעוד ההוא הטוב, וחמת המלך שככה:
פסוק ג:וארבעה אנשים וגומר. עתה יספר הכתוב איך נתקיימו יעודי הנביא מהשובע אשר יעד בשער שומרון ומהיעוד הרע אשר יעד על השליש, והוא שהיו ארבעה אנשים מצורעים יושבים פתח שער שומרון, כמו שצותה התורה במצורע (ויקרא י"ג מ"ו) מחוץ למחנה מושבו, ואחז"ל (סנהדרין ק"ז ע"ב) שאלו היו גחזי ושלשת בניו, והמה עטופים ברעב אמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד שנמות? (ד) הנה המיתה אין בה ספק בין שנשב כאן ובין שנכנס ונבא לעיר, לפי שהרעב בעיר ונמות שם ואם ישבנו פה ומתנו, הנה אם כן אי אפשר להמלט מן המות, ואחר שזה כן לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ויתנו לנו לאכול נחיה ויהיה נפשנו לשלל, ואם ימיתונו לא נפסיד בזה כלל, כי מעותדים היינו למות, הנה אם כן היה העצה טובה, לפי שזה אפשר להרויח בה ממה שהיו בו ולא היה אפשר שיוזקו בעצתם ממה שהם עתה, כי המיתה לא היתה להם הזק חדש כי כבר היו נופלים בה בין שישבו שם או שיכנסו לעיר, ולזה אמרו ומתנו, ולא אמרו נמות כמו שאמרו נחיה, לפי שהחיות היו מרויחים בו מחדש אבל המות לא היה להם הזק חדש כי כבר היו בו קודם לכן, וזהו אמרם ומתנו, רצה לומר וכבר אנחנו מתים אעפ"י שלא נפלה אל מחנה ארם, ועם זה הותרה השאלה הששית:
פסוק ה:(ה-ו) וספר שקמו בלילה אל מחנה ארם והנה מצאו שלא היה שם איש, לפי שבאותה לילה קודם ביאת המצורעים השם יתברך השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול, ואמרו ביניהם באמת הנה שכר עלינו מלך ישראל את מלכי החתים ואת מלכי מצרים לבוא עלינו, כי חשבו כפי קול ההמון הנשמע באזניהם שהיו מלכים רבים באים עליהם, (ז) ומפני כן נסו באותו לילה ועזבו את אהליהם וכל אשר להם וגם עזבו הסוסים והחמורים והלכו ברגליהם, לפי שלא עצרו כוח לאסור אותם לרכוב עליהם.
פסוק ח:(ח-ט) והנה המצורעים אחרי שאכלו ושתו ולקחו כסף וזהב וילכו ויטמינו קודם שיודע הדבר בעיר, אמרו ביניהם לא כן אנחנו עושים, רצה לומר לא כראוי אנחנו עושים, לפי שהיום הזה יום בשורה הוא ואנחנו שותקים מתת הבשורה בעיר, ואם חכינו עד אור הבקר שיודע הדבר בעיר מעצמו ומצאנו עון, והוא שיאמר המלך ששללנו הרבה ויקצף עלינו, ולכן ראוי שנבוא להגיד זה לבית המלך ובה נמצא חן בעיניו, (י) ובאו עד שער העיר והגידו הדבר לשוערים שהיו שם והם הגידו אותו בבית המלך:
פסוק יב:ויקם המלך ועדיין היה לילה, ואמר לעבדיו שהיה זה תחבולה מבני ארם, שהתחבאו בשדה והראו עצמם נסים כדי שיצאו ישראל מהעיר והם ישוטו עליהם ויתפשום חיים ויכנסו בעיר, (יג) אבל עבדיו השיבוהו שהיה ראו לנסותו ולהבחין אם הדבר כן כדברי המצורעים או הוא כמחשבת המלך, ושיקחו חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בעיר, ואמרו שני פעמים הנם בכל המון ישראל, להגיד שיקחו חמשה מהסוסים הנמצאים בעיר שהם רעים וכחושים ככל המון ישראל אשר נשארו בה שהם כחושים ומראיהם רע מפני הרעב, וא"ת שיסתכנו אותם החמשה סוסים ויקחו אותם האויבים, הנה להשיב לזה אמרו שנית הנם ככל המון ישראל אשר תמו, רצה לומר אעפ"י שיאבדו אלה יהיו ככל המון ישראל אשר אבדו ומתו ברעב. ויש מפרשים שאם ימלטו הסוסים האלה ורוכביהם יהיו ככל המון ישראל אשר ישארו בעיר ולא יהיה בזה הזק, ואם יאבדו מתוך הקהל הנם ככל המון ישראל אשר ספו תמו מן בלהות, ולא יוכר ההזק הקטון הזה בערך ההפסד הגדול אשר נעשה ברעב:
פסוק יד:ועם היות עצתם טובה הנה לא לקחו לשלוח כי אם שני סוסים כדי שיסתכנו יותר מעט, והיה באלה די לדעת ולחקור אמתת הדבר ובוריו, (טו) והלכו עד הירדן ומצאו כל הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו בני ארם במהירות בריחתם, ויבאו ויגידו למלך, (טז) ואז יצאו העם ולקטו והיה סאה סלת בשקל וסאתים שעורים במחיר שקל אחד כדבר ה' אשר דבר אלישע. ולפי שהיו יוצאים אנשי העיר בלתי מסודרים בעבור השלל, (יז) הפקיד המלך את השליש בשער העיר שישאר שם כדי לעצור העם שלא יצאו בערבוביא אל המחנה, ולהיות העם הרבה מאד רמסו אותו בשער העיר, כי הנה הוא נפל ארצה והעם עבר עליו ומת שם כמו שיעדו הנביא.
פסוק יח:וזכר הכתוב בכאן שנית איך היה הייעוד ואיך נתקיים, והוא אמרו ויהי כדבר איש האלקים, רוצה לומר כאשר דבר איש האלקים ייעוד השובע, (יט) שענה השליש והנה ה' עושה ארובות בשמים וגומר, והנביא השיבו הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, (כ) וכן נתקיים כי רמסו אותו העם בשער וימות, והנה א"כ נתאמתו דברי הנביא כלם, אם בטובת העם ותשועתו, ואם בעונש השליש ומיתתו. הנה אם כן נעשו בזה שני נסים, האחד תשועת ישראל והצלתם מהרעב על ידי הנביא באמצעות מה שהשמיע ה' את מחנה ארם, והשני רמיסת העם לשליש בשער על מה שדבר כנגד הנביא, והראשון מהם והוא תשועת העם והצלתם מהמלחמה, כבר קדמו אליהו רבו כאשר הוריד המטר בתפלתו בהר הכרמל, שברעב פדאם ממות, והשני קדמהו גם כן במיתת שרי החמשים אשר שלח אחזיהו המלך להורידו בחזקה, ומאשר דברו נגד איש האלקים מתו: