א וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃ ב וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ ג וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃ ד אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃ ה וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃ ו וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃ ז וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃ ח וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃ ט וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ י וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃ יא וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃ יב וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה בהשדה (בַשָּׂדֶה֙) לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃ יג וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמון (הֲמ֤וֹן) יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃ יד וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃ טו וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בהחפזם (בְּחָפְזָ֑ם) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ יז וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃ יח וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃ יט וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ כ וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
סאה סולת בשקל, מבואר שגזרת הרעב לא נתבטל אז, ותניא בב"ב (דף צ"א) אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא אם כן יעמדו סאתים בסלע אר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא והרמב"ם פסק כת"ק, והיה ראוי שיהיה סאתים בשקל שזה גם כן עת רעב כי בשעת הזול הם ד' סאין בסלע כמ"ש בכתובות (דף ס"ד), אמנם אלישע תקן זה בשני דברים, א. שיהיו סאתים שעורים בשקל, ויכולים לאכול שעורים, ב. שיהיה בשער שומרון ומוצא ליקח, ובזה יש סברא שאפי' סאה בסלע לא יצא:
פסוק ג:
השאלות: היה לו לומר אנשים מצורעים היו פתח השער:
פסוק ג:
וארבעה אנשים פי' חכמינו זכרונם לברכה שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כ"ש מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועל זה אמר היו מצורעים שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעיירות המוקפות חומה כמ"ש בפ"ק דכלים:
פסוק ד:
אם אמרנו רצה לומר כיון שבכאן ודאי נמות בין אם נבוא העיר בין כשנשאר כאן, אבל כשנפול אל מחנה ארם יש ספק ואם כן דבר זה קרוב לריוח ורחוק מהפסד שאם יחיונו נרויח שנחיה ואם ימיתנו לא נפסיד מאומה שבל"ז ומתנו ועל זה אמר ג"פ ומתנו:
פסוק ה:
השאלות: למה אמר שתי פעמים ויבואו עד קצה המחנה כאן ובפסוק ח':
פסוק ה:
ויקמו בנשף, הנה שיתקיים דבר הנביא שצמצם הזמן ואמר כעת מחר היה צריך שהמצורעים יתיעצו ע"ז בלילה ההוא דוקא, ושילכו בתחלת הלילה לשם, ושלא יחכו עד אור הבקר רק שיודיעו תיכף לבית המלך, שאם היו מודיעים בבקר והיו שולחים תחלה לראות, היה הזמן עובר מ"ש הנביא כעת מחר, ומ"ש ויבאו עד קצה מחנה ארם, כי דרך המחנה שמעמידים שומרים קצת רחוק מן המחנה לראות כל הנעשה, וע"ז כיון כאן, ולא מצאו שם איש מה שאין כן מ"ש שנית (בפסוק ח') ויבאו עד קצה המחנה היינו במחנה ממש:
פסוק ו:
וה', והיה מן הנס שה' השמיע לאזנם קול חיל, ושנית שנתבהלו ושעלה בלבם שהוא חיל מלכי מצרים ומלכי חתים שהיו מתיראים מהם ולא עצרו כח לעמוד נגדם:
פסוק ז:
השאלות: למה עזבו סוסיהם ונסו ברגליהם:
פסוק ז:
ויקומו, וכן היה מן הנס שנסו תיכף ולא לקחו אף סוסיהם שעל ידי כן יקל להם הניסה כי חשבו שהאויב כבר אצלם, ולכן נסו ברגלם בחשבם שעל ידי כן יתעסקו האויבים לשלול את המחנה האהלים והסוסים ולא יפנו לרדוף אחריהם באשר עזבו את כל השלל:
פסוק ט:
השאלות: מ"ש היום הזה מיותר, ומ"ש וחכינו עד אור הבקר הלא יכולים להתעכב עד חצות לילה שימלאו בתיהם שלל ואז ילכו ויגידו (טז-כ) למה כפל ויהי סאה סולת וכו' כדבר ה' וירמסוהו העם כאשר דבר איש האלהים, ולמה כפל כדבר איש האלהים אשר דבר ברדת המלך אליו, ולמה חזר שנית ויהי כדבר איש האלהים וכו' ויען השליש וכו' ויהי לו כך וכו' כל אלה הם דברים כפולים ומיותרים:
פסוק ט:
לא כן אנחנו עושים אמרו שלא כן ונכון מעשיהם שלא להחיות העטופים ברעב, ועל זה אמר היום הזה, באשר כבר חטאו בכיוצא בזה בעבור חמוד ממון שלקחו מנעמן, ולמה נוסיף חטא על פשע ומ"ש וחכינו עד אור הבקר, כי אם לא יגידו עתה יצטרכו להמתין עד הבקר, שאם יגידו בחצות הלילה ידעו כי גנבו וכחשו ושמו בכליהם כי אין דרך ליפול אל מחנה האויב באמצע הלילה ויבינו שהלכו אל המחנה בתחלת הלילה, וישאלו אותם מדוע אחרו עד עתה ולא הגידו תיכף ויבינו כי נשאו משם שלל, ולפי זה יצטרכו לחכות עד אור הבקר שלא יהיה עליהם חשד, וימצאו עון שבתוך כך יש פקוח נפשות העטופים ברעב:
פסוק יא:
ויקרא השערים שהם אמרו אל שוער העיר רצה לומר הראש והממונה, והוא קרא וקבץ את כל השוערים ויגידו בית המלך:
פסוק יב:
ויאמר אל עבדיו ספר רשעת המלך, שהגם שכבר אמר לו הנביא והבטיחו שתהיה תשועה מחר והיה לו להאמין שנעשה איזה דבר שינוסו ארם, לא פנה לבו אל דבר הנביא, ותלה שזה ערמה מארם:
פסוק יג:
ויקחו נא חמשה, רצה לומר ואין לחוש אל מה שיסתכנו בלכתם, כי הגם שהנם ככל המון ישראל אשר נשארו, הנם גם כן ככל המון ישראל אשר תמו כי סופם למות ברעב:
פסוק יד:
ויקחו בכ"ז לא שלחו רק שנים, שלא לסכן חמשה אנשים אחרי כי די בשני מרגלים:
פסוק טז:
(טז-כ) ויצא העם ויבוזו ובזה נתקיים כל דבר הנביא, א. ששם במקום המחנה נעשה תיכף סאה סולת בשקל וכו' כדבר ה', ב. שגם מה שדבר הנביא מדעת עצמו להשליש נתקיים שרמסוהו העם, וזה לא דבר בשם ה', רק שנעשה כדבר איש האלהים שדבר מעצמו בעת רדת המלך אליו, והנה מה שהפקיד המלך את השליש היה לעצור בעד העם שלא יבוזו איש לו כי השלל מגיע לאוצר המלך, ומנהו בשער לעכב ואם היה נשאר בשער לא היה מתקיים דבר ה' שיהיה סאה סולת בשקל כי היה בדעת השליש להוסיף על המקח ולבטל דברי הנביא, וזה שכתוב שעל ידי שרמסוהו בשער וימות על ידי כן ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים שעורים בשקל וכו' בשער שומרון שהגם שכבר אמר ויהי סאה סולת בשקל כדבר ה' זה לא היה בשער שומרון רק במקום מחנה ארם שהוא חוץ לעיר, אבל בעיר שמגיע מכס להמלך מן התבואה המובאה לעיר היה השער מתיקר, ואגב באר גודל חטאו של השליש, א. שהנביא דבר זה אל המלך ולא היה לו להשליש להשיב, בפרט שהחוטא נדון לפי הזמן והענין, ובזמן ובענין זה שבא המלך אל הנביא להרגו, והנביא נבא זה, לא היה לו למרות פיו, שכפי דבריו היה מסכים שיהרג הנביא ולא יקבל הבטחתו, וזה שכתוב אשר דבר ברדת המלך וכו', ב. שהנביא לא הבטיח דבר חוץ לטבע כי הוא אמר סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל רצה לומר הלא המקח הוא בכל ארץ ישראל סאתים שעורים בשקל, כי כן היה המקח בשנות רעבון אלה רק בשומרון לא יכלו לקנות כן מפני המצור, והבטיח שמקח זה יהיה כעת מחר בשער שומרון, וע"ז השיב השליש ויען והנה ה' עושה ארובות בשמים וזה לא מענין דברי הנביא, שאם היה הנביא מבטיח שיהיה המקח פחות ממה שהוא במדינה, לזה היה צריך שיעשה ה' ארובות בשמים רצה לומר שיתן גשם שבזה יופסק הרעב ויזול השער, אבל כיון שאמר שהשער יהיה כמו שהוא בכ"מ, על זה אין צריך רק שיסתלק האויב משם, וזה דבר קל, ג. שהכחיש ביכולת ה' שאמר והנה ה' יעשה ארובות וכי יד ה' תקצר? ד. שהכחיש דברי נביא שאמר היהיה כדבר הזה, ונתחייב מיתה כדין, והיה ענשו מדה כנגד מדה וזה שאמר ויהי לו כן: