פסוק א:אז. כאשר נשלם כל מלאכת הבנין:
פסוק א:נשיאי האבות. הנשיאים לכל בתי האבות של בני ישראל, והם הם ראשי המטות שזכר, ולתוספת ביאור כפל:
פסוק ב:בירח האתנים. חודש תשרי נקרא ירח האתנים, מלשון איתן וחוזק, על שם כי בחודש תשרי הם המועדים היותר חזקים, ומיישרים את האדם אל השלמות:
פסוק ד:ואת אוהל מועד. בגבעון היה, ומשם העלוהו וגנזוהו באוצרות בית ה׳, בהעליות אשר ממעל להיכל ולדביר:
פסוק ד:הכהנים הלוים. הכהנים העלו הארון, והלוים את אוהל מועד וכליו:
פסוק ה:אתו לפני הארון. ללכת עמו לפני הארון:
פסוק ו:כנפי הכרובים. הם שעשה שלמה, ועמדו בארץ כמו שנאמר למעלה:
פסוק ז:כי הכרובים וכו׳. רוצה לומר: כי מתחילה נעשה שיפרשו הכרובים כנפיהם אל מקום עמידת הארון, ולזה בהכנסת הארון אל מקומו, היו אם כן הכרובים מסככים עליו:
פסוק ח:ויאריכו הבדים. רוצה לומר: משכו הבדים לחוץ כלפי המזרח, והיו נראים לפני הדביר, בהיותם דוחקין ובולטין בפרוכת, שהיה מול הפתח, אבל לא היו נראים החוצה להיות מקרעין בפרוכת לצאת חוצה לו:
פסוק ח:ויהיו שם. על הבדים יאמר, שהיו שם באותה הנחה ומצב:
פסוק ח:עד היום הזה. רוצה לומר: עד אשר נגנז בימי יאשיהו:
פסוק ט:אשר כרת וכו׳. בעת שנתנם:
פסוק י:מן הקדש. אחר שהעמידו בה את הארון:
פסוק י:והענן. הוא כעין עשן:
פסוק יא:לעמוד. בהיכל ובעזרה:
פסוק יא:כבוד ה׳. הוא הענן שזכר:
פסוק יב:אז. בראות הענן, אמר רואה אני כי באה השכינה, כי ה׳ אמר לשכון בערפל, כמו שנאמר (שמות כ יח): אל הערפל אשר שם האלהים וערפל הוא עב הענן:
פסוק יג:בנה בניתי וכו׳. רצה לומר הואיל ובאה השכינה, בניתי אם כן בית זבול לך, ולא היה עמלי בחנם. ואמר בדרך משל, כאדם הדר בבית אחד:
פסוק יג:מכון. יהיה מכון לשבתך בה עד עולם, כי מעתה לא תשרה השכינה עוד במקום אחר:
פסוק יד:ויסב וכו׳. אל מול העם:
פסוק יד:עומד. כי אין ישיבה בעזרה וכו׳:
פסוק טו:ובידו מלא. בכח ידו השלים דברו אשר דיבר לאמר:
פסוק טז:לבנות בית. לבנות בה בית:
פסוק טז:ואבחר בדוד וגו׳. שעל ידו בא ההכנה לבחור בירושלים לבנות בה בית:
פסוק יח:הטיבות וכו׳. טוב עשית בזה, ולזכות תחשב, כי על ידו באה ההכנה לצוות עליה ולהכין הכל:
פסוק יח:רק אתה וגו׳. עם שתכין הכל:
פסוק כא:ואשים שם. בהבית הזה:
פסוק כא:אשר שם. בזה הארון:
פסוק כא:ברית ה׳. לוחות הברית, אשר כרת ברית עם ישראל בעת שנתנם:
פסוק כב:ויפרש כפיו. כדרך שואל החסד:
פסוק כג:שמר הברית. הגמול שהבטיח בברית:
פסוק כד:אשר שמרת וגו׳. רצה לומר: אשר נראה לכל ששמרת לו הבטחתך אשר הבטחתו, שאני אבנה הבית:
פסוק כד:ותדבר בפיך. כמו שדברת, כן מלאת בכח ידך, כאשר נראה היום:
פסוק כה:שמור וגו׳. רצה לומר: שמור גם ההבטחה ההיא, אשר הבטחתו שאם זרעו יצדקו לא יופסק מהם המלוכה:
פסוק כו:יאמן נא. רצה לומר: עשה דבר לשיהא נקרא שם הבית אשר בניתי, בית ה׳:
פסוק כז:כי האמנם. האם אמת הדבר שישב אלהים בבית העשוי על ארץ, בתמיה, הלא השמים לא יכלכלוך, ומכל שכן הבית, ואם כן במה יהיה בית ה׳:
פסוק כח:ופנית. לזאת פנה נא אל תפלתי, מה שאתפלל על עיקר כוונת תועלת הבית, ובמה יקרא בית ה׳:
פסוק כט:להיות. וזהו תפלתי להיות עיניך וכו׳:
פסוק כט:אל המקום הזה. במקום הזה, וכן (שמות כה כא) ואל הארון, ומשפטו: ובהארון:
פסוק ל:ושמעת וגו׳. רצה לומר: כמו שאני מתפלל שתשמע תפלתי, כן אני שואל לשמוע תפלת כל עמך:
פסוק ל:ואתה תשמע וגו׳. רצה לומר: לא שתשב פה לשמוע, כי אם התפלה העשויה פה, ישמע אל השמים, ותקבלה ברחמים, ותסלח לעון המתפלל:
פסוק לא:איש לרעהו. בדבר ממון:
פסוק לא:ונשא בו אלה. ויחויב בו חוב שבועה להשביעו:
פסוק לא:ובא אלה. רצה לומר: וישבע לפני המזבח:
פסוק לב:להרשיע רשע. לחייב את הרשע, לתת גמול דרכו בראשו, הנשבע לשקר עם המשביע בחנם, ולפי שאמר למעלה ושמעת וסלחת, אמר על זה לא תסלח, הואיל וחלל הבית עם השבועה:
פסוק לב:ולהצדיק צדיק. את הנשבע באמת, ואת המשביע בצדק:
פסוק לג:אשר יחטאו. על אשר חטאו:
פסוק לד:והשבותם. רצה לומר: כאשר יצאו עוד למלחמה, לא יהיו עוד נגפים ללכת בשבי, אבל ישובו לארצם:
פסוק לה:כי תענם. ישובו מחטאתם, למען אשר תענם בעת הצרה, ולא מאהבת המקום:
פסוק לו:ואתה תשמע. עם שלא שבו מאהבה:
פסוק לו:כי תורם. בזה תלמדם דרך הטובה, לעשות מאהבה, בראותם חסדי המקום:
פסוק לו:ונתתה. ולזה מלא משאלותם ותן המטר:
פסוק לז:רעב כי יהיה. מסבות אחרות, לא מעצירת המטר:
פסוק לז:שדפון וכו׳. והרעב מוכן לבוא:
פסוק לז:כי יצר לו אויבו. כשיבוא אויבו לצור עליו בארצו ובשעריו:
פסוק לז:כל נגע. או כל מיני נגע ומחלה אשר יבוא בו:
פסוק לח:לכל האדם וכו׳. לכל איש יחידי מכל עמך ישראל, אשר תכיר בנגע לבבו, לדעת שבא בעבור רשעו:
פסוק לט:ועשית. תעשה שאלתו, וחוזר ומפרש ונתת לאיש ככל דרכיו, רצה לומר: כפי כל הדרכים ששאל:
פסוק לט:אשר תדע. וזה לאיש אשר תדע את לבבו שלם עמך:
פסוק מ:למען יראוך. בראותם שעם התפלה והתשובה הלכה לה הצרה, ידעו שיד ה׳ עשתה:
פסוק מא:למען שמך. בעבור פרסום שמך:
פסוק מד:בדרך אשר תשלחם. כי אין יוצאין במלחמה טרם ישאלו בה׳:
פסוק מד:דרך העיר. כי בהיותם בדרך, לא יוכלו לבוא לבית ה׳ להתפלל בה, ולזה אמר אף כשיכוונו שתלך תפלתם השמימה דרך העיר והבית:
פסוק מה:ועשית משפטם. לנקום נקמתם מיד האויב:
פסוק מו:כי אין אדם וכו׳. רצה לומר: אם אין בהם אדם אשר לא יחטא, בכדי להגן הוא על כולם, ואז בודאי תאנף בם:
פסוק מח:דרך ארצם. כי בהיותם בארץ אויב, תהיה הכוונה שתעבור התפלה דרך ארצם והעיר והבית:
פסוק מט:ועשית משפטם. לנקום מאויביהם, למען יכירו שלא טוב בעיני ה׳ הכבדת עולם על ישראל:
פסוק נ:ונתתם לרחמים. במה שתנקום בהם, יבינו שמהראוי לרחם על ישראל, וכן יעשו כי ירחמו:
פסוק נא:מתוך כור הברזל. מתוך קושי השעבוד, וכאילו היו נתונים בכור ברזל, העומד על האש:
פסוק נב:להיות. רצה לומר: ההוצאה ממצרים היתה בכדי להיות עיניך פתוחות, בין אל יחיד בין אל רבים:
פסוק נב:בכל קראם. בכל דבר אשר יקראו אליך:
פסוק נג:כי אתה הבדלתם. לפי שהבדלתם מכל האומות להיות הם לך לנחלה, אם כן מהראוי לשמוע אליהם בכל קראם אליך:
פסוק נד:מכרוע. ממה שהיה כורע על ברכיו בעת תפלתו:
פסוק נו:ברוך ה׳. טרם ברך את העם, ראה כי טוב לברך את ה׳ בראשונה:
פסוק נו:לא נפל. רצה לומר: לא נחסר:
פסוק נז:עם אבותינו. הם אנשי דור המדבר, שהיתה השכינה שורה עמהם בתמידות:
פסוק נח:להטות וכו׳. כמו שהטה לבב אבותינו, בהיות הדבור מצוי להם:
פסוק נט:דברי אלה. האמורים למעלה בדברי תחנתו, אשר שאל על כל המתפללים:
פסוק נט:קרובים. להיות התפלות קרובים להשמע לה׳ בכל עת התפלה, בין ביום בין בלילה:
פסוק נט:לעשות. רצה לומר: לשמוע התפלה ולעשות המבוקש:
פסוק נט:משפט עבדו וכו׳. רצה לומר: דבר הנצרך, בין ליחיד בין לרבים:
פסוק נט:דבר יום ביומו. רצה לומר: דבר הנצרך ביום ההוא, יעשה ביומו:
פסוק ס:למען דעת. בראותם השגחתו הנפלא בעמו:
פסוק סא:והיה לבבכם שלם. כאומר כן יהיה כאשר יהיה לבבכם שלם וכו׳, אבל בזולת זאת לא תועיל התפלה, עם שתהיה בהבית הזה:
פסוק סא:כיום הזה. אשר לבבכם שלם עם ה׳:
פסוק סד:קדש המלך. בקדושת המזבח:
פסוק סד:תוך החצר. רצפת חצר הכהנים:
פסוק סד:כי עשה שם. על הרצפה ההיא:
פסוק סד:מזבח הנחשת. אשר עשה שלמה, כמו שנאמר בדברי הימים (ב ז ז): כי מזבח הנחושת אשר עשה שלמה וכו׳, רצה לומר: מזבח אבנים תחת מזבח נחושת שעשה משה במדבר:
פסוק סד:קטן מהכיל וכו׳. היה קטן מלהחזיק כל הקרבנות המרובים:
פסוק סה:את החג. חנוכת הבית נקרא גם הוא חג, בהיותו קרוב אל החג או נקרא חג בעבור רבוי הקרבנות, כמו (תהלים קי ח כז): אסרו חג, ורצה לומר אסרו קרבן:
פסוק סה:מלבא חמת. מן המקום שבאים בה לחמת, והיא בפאת הצפוני:
פסוק סה:עד נחל מצרים. שהוא בפאת הדרומי:
פסוק סה:שבעת ימים וכו׳. בתחילה עשו שבעת ימי חנוכת הבית, ואחרי זה שבעת ימי החג, והרבו בהם בהקרבנות בעבור חנוכת הבית:
פסוק סה:ארבעה עשר יום. ללמד שהיו רצופים:
פסוק סו:ביום השמיני. מימי החג, הוא שמיני העצרת:
פסוק סו:שלח את העם. רצה לומר: נטלו ממנו רשות ללכת, כי לא הלכו ביום טוב, וביום המחרת טרם הלכו חזרו ליטול רשות, ולזה נאמר בדברי הימים (שם פסוק י) בכ״ג בחודש שלח את העם, והוא היום שאחר החג:
פסוק סו:לדוד עבדו. שקיים לו הבטחתו, אשר בנו היושב על כסאו בנה הבית:
פסוק סו:ולישראל עמו. על כי ראו אשר שרתה השכינה בהבית הבנוי: