פסוק א:וימת שמואל כו'. במדרש א"ר שמואל בר נחמני הכל סופדים וטופחי' במיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרווחים יראה כי בא לתת קשר אל הפסוק זה עם שאחריו ועדיין צריך לתת קשר סוף הפסוק עם ראשו ואפשר לומר כי בעוד שמואל קיים היה בוטח דוד שאחר שהו' ושאול שניהם משוחי ידו על כן זכותו תגן בל ישחיתו שניהם איש את אחיו גם בהיות דוד בקרב היישוב אך עתה שנעדר שמואל ולא תגן זכותו על כן וירד אל מדבר פארן. ומזה נמשך שהשפיל עצמו דוד לשלוח לנבל יתן מהנמצא בידו לו ולעבדיו כי היה במדב' פארן ויחסר שם לחמו וז"א וישמע דוד במדבר כי גזז נבל את צאנו וישלח כו' לומ' שלהיותו במדבר מקום אשר אין לחם וגם היה בא על י"ט כי היה גוזז נבל את צאנו ע"כ וישלח כו':
פסוק ב:ואיש במעון כו'. ראוי לדעת מה צורך להודיע שהיה במעון ומעשהו בכרמל אח' שבשעת מעש' זה הוא ומעשהו היו בכרמל וגם מה ענין הודיענו שהיה גדול מאד וכן או' שם אשתו ושהיא טובת מראה ויפת תואר ושהוא כלבו. ועוד באו' הרועים אשר לך היו עמנו כו' ולא נפקד כו' האם שכר שמירה היה שואל.
פסוק ב:אך הנה תחת שלש היה מקום לימנע דוד מהשאלה הזאת, הא' פן יקרה לנבל אם יתן לו כאשר קרה לאחימלך הכהן שעל שנתן לו לדוד לחם הרג שאול את כל נוב עיר הכהנים. שנית כי דורון מספיק לו ולאנשיו צריך שיעור רב ולאו אורח ארעא להטריח כ"כ. ג' שהיה לו לשית לב כר' מאיר דהוי בדיק בשמא ולא על חנם נקרא שמו בישראל נבל כי אם שרשמו כן הוא כמאמר אשתו על כן על הא' אמר ואיש במעון ומעשהו בכרמל ואינו יכול ממעון ששם ביתו להתעסק בעסק שמירת רועיו ומקנהו כראוי באופן שהיו למקרי גוזלים וחומסים וחיות רעו' באופן כי אין ספק שחייב הוא לדוד ואנשיו שהיו סביבו רועיו ומקנהו ימים רבי' כחומה עליה' שכל הימים אשר היו שם לא היה להם מאומה ובזה נסתלקה טענת שאול מעל נבל אם היה נותן לו בר ולחם ומזון כי תורא מרישיה קא אכיל וזאת תהי' טענת דוד בשלוח אליו לאמר הרועי' אשר לך היו עמנו כו' ומעיד עדים שאל את נעריך כו' להחזיק בדבר ברועים ושכירים שיעיד כי שומרים למקנהו היו לבל ימצא פתחון פה שירא מפני שאול כי הלא לא היה רק כפורע חובו וזה החילו מעת' באו' ואיש במעון ומעשהו כלומר כי על כן כשל כח נבל להחזיק בשמירת מעשהו והוא רחוק ויש להחזיק טובה למחזיק בשמירתו שהיה דוד וחילו.
פסוק ב:ועל הב' אמר והאיש גדול מאד כי על כן לגבי דידיה מלתא זוטרתי היא ומה גם שעל יום טוב באו כי ולו שלשת אלפי צאן ואלף עזי' והיה זמן גזיזה כאשר מבאר בדבריו.
פסוק ג:ועל מה שושם האיש נבל והיה לו לשית לב כי כשמו כן הוא כר' מאיר דהוה בדיק בשמא סמך דוד כי לעומת זה ושם אשתו אביגיל כי מורה השם על כי אין עינה צרה וטובת שכל להמתיק הדבר עם אשה לעשותו ודבריה יהיו לחן לפניו כי הוא יפת תואר ועוד כי גם אם הוא קשה להתרצות ורע מעללים, להשכיל להיטיב הנה לעומת זה כלבי משורש קדוש וטוב וחשב דוד שישוב אל שורשו וזהו והאיש קשה כו' והוא כלבי.
פסוק ד:ועכ"ז לא היה דוד משפיל עצמו לכך אם לא שכאשר שמע דוד כי גוזז נבל את צאנו היה עודנו במדבר אשר שם היו אנשיו מזי רעב מקום שאין שם לחם ומזון ודחיקה להו שעתא וזהו וישמע דוד כו' על כן וישלח דוד עשרה נערים וגם דרך כבוד בדברי שלום ואמת באורך ככל הכתיב ובמקום החזיק לדוד טובה על כל הטוב' והדברים הטובים אדרבה זלזל בכבוד דוד והיה אפשר לומר כי אולי לא דברו לו הנערים כל הדברים הטובים או אולי באו בחפזון ובקשו תנתן להם שאלתם בתכיפות ובזדון ועל כן דיבר בכעס דברים רעים לז"א כי. לא כן היה לא הטעם האחד כי הנה וידברו אל נבל כדברים האלה בשם דוד וגם לא הטעם השני כי הנה וינוחו ועל אומרם שיתן למתהלכים לפניו ועליהם אמר לעבדיך ועל עצמו אמר ולבנך לדוד והשיב על שלשה הדברים אחד לאחד והיחל במאי דסליק מיניה על אומרו לדוד ואמר מי דוד כלומר ממה שלא אמר לבנך דוד כי אם לבנך לדוד יראה שהם שני דברים אחד לבנך כי להיותו בן ישי ומכנה עצמו לבן נבל הוא כבוד לנבל שחשוב כישי ובאומרו לדוד הוא כלומר ובשביל דוד שהוא חשוב בפני עצמו ועל כן אמר מי דוד שיהיה חשוב מצד עצמו ועל אומרו בנך כלומר שהוא כבוד לו שבן ישי יאמ' שמחשי' אותו כאביו מי בן ישי כי מי אביו ועל אומרו לעבדיך הם אנשי דוד אמר היום רבו עבדים כו' אינו חשיבות אלי כי היו' רבו המתפרצים מאדוניהם ולוקחים אדונים זרים כאשר הם הניחו את שאול ונעשו עבדים לדוד ועתה מתפרצים ממנו ליקרא עבדים לי כי מי שנתפרץ מאדוניו הראשון אל השני אינו תפארת הקראם עבדים לשלישי ושמא תאמרו כי אחר שעל יום טוב באו וההוצא' כבר נעשית שטבחך טבוח תן מאשר לפניך גם זה אין ראוי כי האם ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אפי' מאין המה ואז הגיד לאביגיל א' מהנערים את שליחות דוד ותשובת נבל ושמא תאמר למה דבר עמה ולא עם נבל לז"א והוא כו' כלומר והוא נבל למה לא דבר עמו הלא הוא להיותו בן בליעל מדבר הנער אליו כי לא יקבל דבריו לנבלותו
פסוק יח:אז ותמהר כו' ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה והוא פן אם תקדים היא וישארו הנערים עם המנחה אחרונים ימצאם נבל ויעכבם על כן שלחתם לפניה ותלך אחריהם שאם יבא נבל יפגע בה והוא תעמידנו על האמת ובין כך ובין כך אל אישה למה שהוא נבל לא הגידה פן יעכב וזהו ולאישה נבל לא הגידה:
פסוק כד:ותפל על רגליו כו'. ראוי לשים לב א' אומר בי אני אדני העון כי איך בה העון והיא לא ראתה דבר כמאמרה לא ראיתי את נערי אדני. ב' אחר או' תדבר נא אמתך באזניך למה חוזרת ואומרת ושמע את דברי אמתך. ג' או' אמתך ב' פעמי' והטע' הא' התי"ו בחט"ף והב' בסגול ד' אומר אל ישית אדוני אל לבו כו' האם להיותו בליעל יפטר אדרבה בשביל זה יאמר כי אין היותו בליעל התנצלות. ה' שלא הו"לל אל ישים אל לבו כי אם שא נא לפשע האיש הזה כי כשמו כן הוא וגם קשה אשה שלימה כמוה יכנה את בליעל בעלה בתואר בליעל. ו' איך מתקשר אומר ואני אמתך לא ראיתי כו' כי תחלת מאמרה היה לה לומ' כן. ז' אומר ואתה אדוני חי ה' כו' כי היכן היא גזרת תחלה הפ'. ח' כי יותר היה צודק יאמר ועתה ולא ואת' וכן באו' מבוא בדמי' ולא אמר משפוך דמים. ט' או' ועתה יהיו כנבל כו' כי מה היה לו לנבל עתה והלא מיד בשובה מדוד מצאתו במשתה גדול כמשתה המלך. י' אומר ועת' הברכה כי או' ועתה הוא מיותר וגם למה למעלה ולמטה קרא את עצמה אמה ובפ' זה שפחה. י"א אומר שא נא לפשע אמתך כי הנה מתחלה אמרה עון באו' בי אני אדוני העון ואח"כ אמרה שגם עון לא היה לה באומרה ואני אמתך לא ראיתי את נערי כו' ועתה אומרת שיש בידה פשע שהוא מזיד גדול מעון. י"ב איך מתקשר אומרו כי עשה יעשה כו' לאשר אמרה שא נא לפשע אמתך. י"ג אומרו ויקם אדם לרדפך כו' איך נכנס ענין זה בין הדבקים. י"ד אומרו והיתה נפש כו' שהוא אחר המות אינו נראה מתייחס אל הענין. ט"ו אומרו והיה כי יעש' ה' לאדוני כו' כי אין לפסוק הזה גיזרה ואם הוא פסוק שאחריו ולא תהיה זאת לך לפוקה אם כן וי"ו של ולא היא מיותרת. י"ו כי פסוק זה היה ראוי ליאמר סמוך אל פסוק עשה יעשה לו ה' בית נאמן וגם מלת והיה בלתי צודקת והראוי יאמר יעשה ה' לאדוני כו':
פסוק כד:אמנם הנה דרך אשר בחמת מלך נגזרה עליו מיתה שגם אם ירצה להתנצל לפניו שלא יניחהו המלך לדבר מרוב כעסו וחמתו שבערה בו גזר מות על אחרי שומעה מפי המלך שהיה אומר כה יעשה כו' אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר והיא היתה יורדת בסתר ההר ושמעה אז אמרה בלבה אחר שאני מכלל מי שנגזר עליהם הרג בחמת מלך קודם כל דבר צריך לבקש שלא יחסום פיו מלדבר לפניו להתנצל וזהו אומרו בי אני כו' לומר לו יונח שבי אני אדוני העון של נבל עם כל זה ותדבר נא אמתך באזניך שאל תחסום פי מלדבר בך ואל תאמר כי אין טענה להצטדק כי רצוני שתדבר אמתך באזנך וכו' והוא לא מפני גדולתך או לבלתי דבר אם אשה תדבר בי על ידי תורגמן כי אם תדבר נא אמתך באזנך ולא באזני תורגמן כי על ידי היות פה אל פה תבין בעצם דברי אמתך וזהו ושמע וכו' לשון הבנה כמה דאת אמר שמעני אדני.
פסוק כד:ולבל יחוש דוד לדבר עם אשה פה אל פה פן יתערב זר בהרהור על כן לא אמרה אמתך בחטף התיו כי אם אמתך בסגו"ל לומר שבמה שישמע ממנה יראה כי שם ה' ישתתף עמם ככתוב אצלנו על סגול שבא"לף של אשתך כגפן כו' שהיה ראוי תנקד בחירק אך כיון אל שם יה המשתלש בין שניהם כך ירמוז פה כי שם ה' יהיה בין שניהם כי לשם שמים תדבר וברוח ה' דבר בה או כיונה באמור אמתך בסגו"ל שהוא כי בכלל נבואתה כמו שאמרו ז"ל כי נביאה היתה הוא כי ידעה שימות נבל ותנשא לדוד כמו שאמרו ז"ל שעל כן אמר' וזכרת את אמתך וממיתת נבל ידעה באומר ועתה יהיו כנבל אויביך כו' וזה רמזה לו מעת' באומרה אמתך בסגו"ל לומר הנה עתה אני מתייחסת עם נבל אלא לשנים אני והוא כי השם אשר בין איש ואשה שהוא שם יה בלתי נמנה עמנו כי אין זווגני עולה יפה כי אני צדקת ולא הוא וז"א ותדבר נא אמתך שהן שתי נקודות תחת הת"ו אך ושמע אחרי כן את דברי אמתך בסגו"ל שהן ג' נקודות לרמוז כי ושמע אל מי שראוי' ומיועד' להיו' לה עם אישה ג' שותפין ולגמור הרמז שיובן בעצם סיימה באמור וזכרת את אמתך אחר שרמזה מתחלה שימות נבל כאשר יתבאר בסייעתא דשמייע.
פסוק כה:והיחלה בענין ואמרה אל נא ישים אדוני אל לבו כו' לומר תמהני כי האם אל נא היה לו לחכם כמוך להיות בדיק בשמא לשום לב אל הבליעל הזה כי כשמו כן הוא והוא מן התימא שקרה לו כמקרה אותם החכמים שלא בדקו בשמא כרבי מאיר לא ראו הרעה שבאה עליהם והוא הדבר אשר תמהה על דוד שלא בדק בשמו לומר כי כשמו כן הוא נבל שמו כו' והיה לך ליזהר לבל החטיאו ובמתק לשונ' באומר' ונבלה עמו רמזה כי נבלה בלבד הוא מה שעמו לא מרד כאשר פירשה אחרי כן כאשר יבא בסייעתא דשמייא ויצדק בזה אומרו בליעל שאמרו רבותינו ז"ל כי בליעל הוא צר עין כמה דאת אמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל שכל כוונתה לא להחמיר עליו כיונה אלא להקל לומר שכל רעתו אינה אלא צרות עין והיה לו לבדוק בשמא הנה כי אינו כאשם לפי מדתו.
פסוק כה:ושמא תאמר כי גם אתה לא עשית עיקר רק ממני אם כן היה לך לצוות את שלוחך יתראו לפני אך הנה ואני אמתך לא ראיתי את נערי כו' כו' וממה שאתה כאשם בזה היה אפשר היה זה גורם לך לבא בדמים לולא כי ואני אמתך לא ראיתי את נערי כו'.
פסוק כו:ולולא הית אתה דוד שאתה צדיק הייתי נכשל להמיתנו אלא שהוא יתברך רגלי חסידיו ישמור בל תבא תקלה על ידן וז"א ואתה אדוני כלומ' למה שאתה כלומר הידוע כי איש חסיד אתה כי חי ה' וחי נפשך שהאמת הוא אשר מנעך ה' מבוא בדמים שהוא מבוא והכנס במלכות בדמי נפשות ומהושיע ידך לך כלומר שלא נמנעת מלחטא רק בחסדו יתברך ולא ממך ודע שעת' שהסכמת לבלתי הנקם בידך ה' ינקום נקמתך וז"א ועתה בשבועה כי ועתה שנמנעת יהיו כנבל אויביך למות כמוהו מהרה והו' מרוח ה' דבר בה כי זה היה בראש השנה והוא מת אחר עשרת ימי תשובה.
פסוק כז:ושמא תאמר כי מטרם אומר כי קרובה מיתת נבל לא היה קשה תתי לך דורון אך אחרי הודיעו עתה שימות מהרה הלא לא יראה הגון תתי לך מנחה וגם לא לך לקבלה שיראה שמהיות עיניהם הוא והיא זה בזה מקבלי דורון זה מזה לזה אמרה ועתה כלומר שהגדתי זה אל תמנע מלקבל כי לא לכונת היותי מתייעדת לך הוא כי הלא איני אומר בזה אמתך שלא אדמ' לאמה אשר לא יעדנה רבה כי אם לשפחה נכרית בלתי ראויה להשיא' ועוד אעשה שאשנה עתה המקבל כי ועת' הברכה אשר הבאתי לאדוני בעצמו לא אתננה לך כי אם ונתנה עתה לנערים כו' ולא לך.
פסוק כח:ואחרי דברה על דבר העון תחילה לדבר על מה שלא טוב היה עושה אם היה הורגו על שמרד במלכו' בית דוד ואמרה טרם אענה לומר טעם לדבר אני שואלת מחילה באומרה שא נא לפשע אמתך שידעתי שתקפיד כי תחשבני למורדת בך והוא כי אתה דעתך שמעתה אתה מלך והמורד בך כנבל חייב מיתה אך לא כן הוא כי דע לך כי מלכותך עתיד והוא ענין רבותינו ז"ל כי עדין לא יבא טבעו בעולם וזה יאמר עשה יעשה ה' וכו' עשה כשמלך בחברון על שבט יהודה יעשה אח"כ על כל ישראל כי עתה מלחמות ה' אדוני נלחם אך לא מלכות בעצם ומה שאמרתי שעשה יעשה ה' וכו' הוא על ידי כי ורעה לא תמצא בך מימיך מה שאין כן אם תעשה זאת איפה. או יאמר מלחמות אדוני נלחם נגד אויביו אך לא מלחמות עצמך על כבודך שיושיע ידך לך ועל ידי כן ורעה לא תמצא בך מימיך
פסוק כט:ושמא תאמר אם מימיך אין בי רעת עון איך אני נרדף משאול ואין יסורין בלי עון דע שיסורין אלה לך לקבל שכר ככל יסורין של אהבה שעל ידי שויקם אדם לרדפך תרויח כי והיתה נפש אדוני וגו' ויהי כענין דוד מלך ישראל חי וקיים שלא מת כי נפש שעל גופו במותו לא תפרד מחלק העולם כי אם שתה' צרורה ומקושרת בצרור החיים שעל ה' הוא חי וקיים ויהיה הקשר עם ה' אלהיו ומפני כי הלא יקשה האם להביא עלי יסורין יביאם ע"י שיחטא שאול לזה אמר דע כי לא מן ה' הוא זה כי אם שויקם אדם כלומר כי למה שהוא אדם בעל בחירה קם מעצמו אך לך ליסורי אהבה יחשבו.
פסוק כט:ושמא תאמר אם כן איפה שאול שהיה רודפני לא תהיה נפשו עם ה' לז"א ואת נפש אויביך יקלענה כו' לשון רבים לומר את הרבים כדואג ואחיתופל יקלע אך לא של שאול כי צדיק היה אלא שהיה נפתה מאויבי דוד.
פסוק ל:וסיים בפירו' אחרי ראותה שברמז לא היה מקפיד ופירשה ואמרה והיה כי יעשה ה' לאדוני ככל אשר דבר שהוא שימליכהו על ישראל או יתקיים שיצוך לנגיד ומלך על ישראל כלומר אך לא מעתה עם שנמשחת שהוא כי אז יצא טבעו בעולם.
פסוק ל:להשיב על דבר המרד שהוא העיקר שעל זה היה ההרג רב על זה אמרה שא נא כו' לומר הנה דבר א' אני רוצה להשיב אל תכעוס עליו על כן אני מקדמת ואומרת שא נא לפשע אמתך אשר תדבר והוא כי הנה עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן שתי עשיות אח' בזמן הזה והשני לימות משיחנו כי מלחמות ה' אדני נלחם אך בזאת כי ורעה לא תמצא בך מימיך כי גם העשיה השנית תלויה במה שלא תמצא בך רעה כלומר ואם זאת תעשה נמצאת רעה בידך ותסתור הבית הנאמן מעתה ועד עולם ולהיות זה דבר קשה הוצרכה לשאול מחילה תחלה נמצא כי אמרה שני דברים אחד כי עתיד הוא יתברך לעשות לה בית נאמן.
פסוק ל:שנית כי זה יהיה אם רעה לא תמצא בו מימיו שהוא אם לא יעשה רעה זו להמית את נבל וביתו ועל הדבר הראשון אמרה שמא תאמר אם בית נאמן יבנה לי ה' איך ניתן כח לשאול לרדפני והוא דב' שאר"זל שאמ' דוד כשרא' עצמו נרדף משאול אמ' א"כ שמואל כיזב לי כשמשחני וזהו ואני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב וגם על זאת פקחה עיניה אביגיל ואמרה ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך אין מזה סתירה לדברי כי מה שויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך אין זה כי אם ייסורין של אהבה למען הפליג שכרך לע"ה שעל ידי כן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך הפך המצרים אותך חנם כי ואת נפש כו'.
פסוק ל:ועל הדבר השני שהוא ורעה לא תמצא כו' שהוא כי בית נאמן לא יהיה לו כי אם בהיות שרעה לא תמצא בך כלומ' שאם רעה זו יעשה לא יהיה לו בית נאמן ח"ו והנה לזה טענתו נגדה היא לומר כי מורד במלכותו היה כי כבר נמשח לז"א והיה כי יעשה כו' והוא כי הנה אמרו רבותינו ז"ל שאמר' לו עדיין לא יצא טבעך בעולם ולא אמרו המורד במלכות בית דוד חייב מיתה אלא אחר הכון מלכותו וגם שהם אמרו כי טענה זו לא נכתבה כי אם היה מסורת על פה אחשבה כי אין דבר מדבריהם ז"ל חסר מן הספר וז"א והיה כו' לומר טענתך לומר שאינה רעה המית את נבל וביתו כי מורד היה אינה טענה כי והיה זה כאשר יעשה ה' לאדוני ככל אשר דבר כו' וצוך לנגיד על, ישראל בפועל אך לא עתה כי עדיין לא מלכת בפועל ולא יצא טבעך בעולם והשמר פן ואל תעבור ולא תהיה לך זאת לפוקה כמש"זל אם ישאל איש צדקה מחבירו ולא יחפוץ לתת לו ויקום עליו השואל ויכנו נפש ויבא לפניך לדין ותחייב את ראש המכה ויאמר לך הלא אתה ככה עשית ועל חשבך שהיה מורד ולא היה כן כי לא יצא טבעך בעולם ונמשך לך מזה שפוך דם חנם כן עבירה גוררת עביר' שמה שהכשילך לבך לחשוב כך עתה יביאך לחשוב דבר אחר שלא כדין וזהו ולמכשול לב ועל אשר תשפוך דם חנם תגרור לך עבירה אחרת כמוה וזהו ולשפוך דם חנם ולהושיע אדוני לו ולא טוב לגבר לעשות דין לעצמו בדבר כזה והיטיב ה' לאדוני כו' לומר יהי רצון שלא תעבור ותזכרני בהיות לך רעה לומר אהה כי לא שמעתי לפלונית כי אם שייטיב ה' לאדני ותבא לך טובה ותזכרני בטובה לומר ברוכה תהי אביגיל ששמעתי בקולה וייטב לי וזהו והטיב ה' לאדני וזכרת כו' ורבותינו ז"ל אמרו היינו דאמרי אינשי שפיל ואזיל בר אווזא ועיינוי מטייפי כי באומרו וזכרת את אמתך כיונה לינשא לו והוא צודק עם מה שכתבנו באומרה ועתה יהיו כנבל אויביך שכיונה כי קרבה עת בעלה כמדובר ובזה יצדקו דברי דוד באמור לה ראי שמעתי בקולך ואשא פניך כי הוא גם הוא עיינוי מטייפי ומעתה רצה להחזיק בה תזכרנו בלבה שיחזיק לו טובה פן יקדמנו אחר. ואמר כי בשובה מצאתו במשתה גדול כמשתה המלך ושלא לערבב שמחתו לא הגידה לו דבר עד צאת היין ממנו בבקר וכ"כ התפעל בשומעו איך כפשע היה בינו ובין המות עד שמת לבו בקרבו וע"י כן והוא גופו היה לאבן יתכן שחלה חולי השיתוק עד כעשרת הימי' שנגפו ה' וימות. והנה ארז"ל שהאריך לו ה' עשרת ימי תשובה אם ישוב מעון זה ולא שב ויגוף ה' אותו וימת:
פסוק לט:וישמע דוד כו'. אמר ברוך ה' אשר רב ריב חרפתי אשר ביישני בדבריו שחירף ואמר מי דוד ומי בן ישי כו'. שנית כי ואת עבדו חשך מרעה מלהמיתו שהיה בלתי חייב בדיני אדם כי לא יצא עדיין טבעו בעולם ועל היותו חייב בדיני שמי' כי משיח ה' אני ומרד בי ואת רעת נבל השיב ה' בראשו:
פסוק מא:ותקם ותשתחו כו'. מרוב החשיבה את דוד העלת' על עצמה כאלו היה לפניה ותקם על עמדה ותשתחו אפים ארצה ולבל יחשבו שאליהם היתה עומדת ומשתחוה על כן דברה לנוכח כאילו דוד בפניה ותאמ' הנה אמתך כו' כמדברת עמו להודיע כי החשיבתו כאלו הוא בעצמו בא לפניה ושאליו קמה ותשתחוה:
