המאורעות בכרמל
פסקי ההלכה של דואג כמעט והכשילו את דוד. באותה שעה לא ידעו עדיין שדואג אדם חוטא וחשבו אותו לצדיק מאחר ושימש בתפקיד ראש הסנהדרין, "אביר הרועים אשר לשאול"(שמואל א כא ח), וכולם סמכו על פסקי ההלכות שפסק. בתקופת המרדף של שאול אחרי דוד נזדמן לו להיות בכרמל, אשר בהר חברון, ולשמור על צאנו של נבל. דוד שמר בנאמנות על צאנו של נבל(הדבר התרחש אחרי מות שמואל וחלק מן העם כבר ידע שדוד הוא המלך המיועד). והנה כשהגיע עת הגז אצל נבל אמר דוד לאחד מנעריו לבקש מנבל לתת לדוד ולאנשיו כל אשר תמצא ידו(מעט מסעודת הגז המפוארת שערך נבל) וכך התגלגלו הדברים. כידוע, נבל היה עשיר גדול ודוד ידע כי הסעודה שעשה יכולה להספיק למאות אנשים אם לא יותר. אם כן לא נחשבה סעודה זו ל'אינה מספקת לבעליה'. לפיכך יכל דוד לשלוח את נעריו ולבקש לשתפם בסעודה או להרשות להם לקחת עמהם כמה מנות למקומם. זאת ועוד, דוד פנה אל נבל בנימוס ולאחר שברכו לשלום ולחיים טובים שטח בפניו את בקשתו, כך ששורת הנימוס והיושר מחייבת להעניק לדוד ולנעריו מסעודתו. זאת ועוד, נבל ערך סעודה לרועים, והרי דוד ואנשיו היו בכלל הרועים ששמרו על הצאן בכל התחומים גם מחיות הטרף והלסטים והרי אף רועה לא מתחייב בשמירה מחיות ומלסטים כי שומר שכר פטור מאונסים ואלו דוד ואנשיו שמרו גם שמירה שהשומרים פטורים עליה. נערי דוד הוסיפו ואמרו: אם בכל זאת הנמוקים שהעלנו אינם מספקים ואינך רוצה להעניק לנו מסעודתך מצד החיוב והצדק, אנחנו מבקשים(ולא תובעים) לתת לנו, כדברי הכתוב: "וימצאו הנערים חן בעיניך"(שמואל א כה ח), כלומר תן לנו מתנות חנם.
נבל התפרץ והשיב במלים חריפות ביותר לבקשת נערי דוד. תחלה דיבר נגד דוד ומשפחתו ואמר: "מי דוד ומי בן ישי", כלומר, דוד אינו חשוב לא מצד עצמו ולא מצד אבותיו. רש"י מסביר: "מי דוד, מה הוא חשוב שאתן לו את שלי הלא מרות המואביה בא"(שמואל א כה י). הילקוט מוסיף: "אמר, כלום הוא בוטח אלא על שני טיפין(טפות שמן) שמשחו שמואל, היכן הוא שמואל והיכן טפיו"?(ילקוט שמעוני רמז קלד). יתרה מזו, דוד מורד במלכות ושאול רודף אותו, האם אני(נבל) צריך לתת מלחמי לאדם המורד במלכות? כאשר שמע דוד דברים אלה חשב לדונו כמורד במלכות משום שדוד נמשח על ידי נביא, רוב אנשי יהודה נטו אליו וכן שאול עצמו כבר ידע מכך(כי הדבר היה לאחר שדוד הראה לשאול את כנף מעילו הכרותה כפי שנסביר בהמשך) לכן אמר לנעריו לחגור חרבם והוא חגר חרבו בסוף כי בדיני נפשות מתחילים לדון מן הצד ולא מן הגדול(כפי שאמרו חז׳׳ל בגמרא). לבסוף, אביגיל אשתו באה אל דוד, הביאה לו מנחה, ובחכמה עמוקה הסבירה לו את טעותו. הגמרא(מגלה יד:) אומרת "אמר דוד לאביגיל: 'השמעי לי'(כלומר אם היא רוצה להתחתן עמו). אמרה לו: לא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול. מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו בת שבע". ביאור הדברים: אמרה לו אם תרצה לקחתני כאשת איש הרי אתה תכשל בעברה ואינני רוצה שדבר זה יהיה לך לפוקה ולמכשול. דורשת הגמרא מה הכוונה זאת? - משמע שתהיה אשה אחרת שתכשל בה והיא בת שבע.
השאלה היא, כיצד דוד מציע נשואיו לאביגיל הרי נבל בעלה חי. היתכן? הרב שבלי לקט(מביא אותו הרב מוסר הנביאים שמואל א כה לא) מסביר, שדוד הלך בעקבות המחשבה שנבל חייב מיתה, אם כך הדבר הרי הוא גברא קטילא, כלומר כאדם הרוג ולכן אשתו מותרת לאחרים. אביגיל ששמעה את הסברו של דוד אמרה לו כי הוא טועה בדבר כיון שבמציאות עתה נבל חי וגם לשיטתו(של דוד) עדיין שאול קיים ולא יצא טבעו של דוד בעולם לכן נבל לא חייב מיתה כפי סברת דוד ואם כן הינה עדיין אשת איש גמורה. דוד קיבל את טענת אביגיל והודה לה על שהעמידה אותו על טעותו.
באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'