פסוק א:וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה. אולי גם דוד היה בין הסופדים, אך הוא לא נשאר בקרבת מקום – וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.
פסוק ב:וְאִישׁ היה בְּמָעוֹן, עיר בנחלת יהודה, וּמַעֲשֵׂהוּ, מלאכתו, אחוזותיו או מקנהו היו בַכַּרְמֶל שביהודה. וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד בנכסים, וְלוֹ צֹאן הנגזז, כבשים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים, וַיְהִי שוהה בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל.
פסוק ג:וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל. ייתכן שזה היה שמו האמתי, שכן מלבד המשמעות השלילית, אפשר שהשם קשור גם לכלי הנגינה נֶבל, ואולי זה היה טעם השם. וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל. וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְאילו הָאִישׁ היה קָשֶׁה, עז, לא נוח וְרַע מַעֲלָלִים, וְהוּא כָלִבִּי, מבני כָּלב.
פסוק ד:וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ,
פסוק ה:וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: עֲלוּ כַרְמֶלָה, לכרמל וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם.
פסוק ו:וַאֲמַרְתֶּם, אחלו לו: כֹּה לֶחָי! כן יהיה לשנה הבאה! וְאַתָּה הֱיה שָׁלוֹם, שלֵו, ללא פגע, וּבֵיתְךָ – שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ – שָׁלוֹם.
פסוק ז:וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ את צאנך. עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ תחת חסותנו, לֹא הֶכְלַמְנוּם, לא הצקנו להם ולא השבנו את פניהם ריקם כאשר הצטרכו עזרה והגנה, וְלֹא נִפְקַד, חסר לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. אנשי דוד היו מעין יחידה צבאית, והיה בידיהם הכוח לעשות כרצונם. נראה שבזמן ששהו במדבר שימשו יחידת שיטור מטעם עצמם, בהסכמה רשמית עם אנשי האזור או בלעדיה. אנשי דוד התפרנסו כנראה מתפקידי שמירה מפני גנבי צאן ושודדים לטובת הרועים, ואולי מהתגייסותם למציאת בהמות שתעו בדרך. יתר על כן, נהגו שבית אב נווד היה מאמץ כביכול את האיכרים ששכנו על גבול המדבר, ומונע מנוודים אחרים ושודדים להיכנס לאותו תחום. הסכם בלתי כתוב זה היה יציב וחמור.
פסוק ח:שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ שבכרמל, וְיַגִּידוּ לָךְ שכך היה. וְלכן יִמְצְאוּ הַנְּעָרִים שלי חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל, בגלל יוֹם טוֹב, יום גזיזת הצאן, שהיה תמיד מעין יום חג, בָּאנוּ. ביום כזה לבו של אדם רחב עליו, ועיניו וידיו פתוחות. תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד תשורה על שיתוף הפעולה שלנו.
פסוק ט:זו הייתה משלחת שביטאה רצון טוב, ובפיה בקשה לגבות מעין דמי חסות מנבל. וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, וַיָּנוּחוּ, פסקו מלדבר, או: נחו מטורח הדרך לאחר שעשו את שליחותם לדבר עם נבל.
פסוק י:וַיַּעַן בהרמת קול נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי?! הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו, ודוד אחד מהם, עבד המורד באדוניו.
פסוק יא:וְלָקַחְתִּי, האם רצונכם שאקח אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת בשר טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי אותם לַאֲנָשִׁים זרים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?! לא אתן לכם דבר.
פסוק יב:וַיַּהַפְכוּ, פנו נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: נבל לא הסביר לנו פנים ולא נתן דבר, ולא זו בלבד אלא שגם העליב אותך ואותנו.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, ונעניש את נבל. וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ. וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים לשמור בשעת המלחמה, כרגיל.
פסוק יד:וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים שהיו בביתה לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים, שליחים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט, ונבל התנפל עליהם ופגע בָּהֶם.
פסוק טו:וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ על ידיהם וְלֹא פָקַדְנוּ, חסרנו מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.
פסוק טז:כמו חוֹמָה המגנה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן.
פסוק יז:וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי, כִּי כָלְתָה, סופית ומוחלטת הָרָעָה מאת דוד אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ. הנער הוסיף להסביר לגברתו מדוע פנה אליה ולא אל בעל הדבר: וְהוּא – נבל בֶּן בְּלִיַּעַל, בלתי אחראי מִלדַבֵּר אֵלָיו. הוא לא ישמע.
פסוק יח:וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי, נאדות יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת, מוכנות, צלויות או מבושלות וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, גרגרי דגן קלויים וּמֵאָה חבילות או צבירים של צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים, גושי תאנים מיובשות וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים.
פסוק יט:וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ: עִבְרוּ לְפָנַי. הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה. וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה דבר. ישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה
פסוק כ:וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר, בצלע המוסתרת של הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ מהצד האחר, וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם.
פסוק כא:וְדָוִד אָמַר בלבו: אַךְ לַשֶּׁקֶר, לשווא שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה. וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.
פסוק כב:כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, כלומר, לי, דוד וְכֹה יֹסִיף אִם, אני נשבע שלא אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ – לנבל עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר, לא יישאר בביתו. או: כינוי בלתי מכובד לגבר, לאמור: לא אשאיר זכרים במשפחתו.
פסוק כג:וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, וַתִּפֹּל לְאַפֵּי, לפני דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.
פסוק כד:וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן. אני האשֵׁמה. וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
פסוק כה:אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא – נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה, תועבה, גסות עִמּוֹ. וַאֲנִי, אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ, כי אחרת הייתי דואגת לכך בעצמי.
פסוק כו:וְעַתָּה, אֲדֹנִי, חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים. אני בטוחה שה' הפגיש אותי בך כדי למנוע אותך מלתקוף את נבל וביתו ומנע ממך הוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ, לעשות דין לעצמך בחזקת היד. וְעַתָּה, הלוואי שיִהְיוּ, יקבלו את עונשם כְפי שיקרה לנָבָל, אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים להביא אֶל אֲדֹנִי רָעָה.
פסוק כז:וְעַתָּה, הַבְּרָכָה, המנחה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵבִיא, הביאה שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי, וְנִתְּנָה, תינתן לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי, בעקבותיך.
פסוק כח:שָׂא, סלח נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ. שוב נטלה אביגיל את האשמה על עצמה, שלא דאגה להיענות לבקשתו כראוי. כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, מלכות קיימת, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.
פסוק כט:וַיָּקָם אָדָם. היא נמנעה מלהזכיר את שאול בשמו. לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת, עם ה' אֱלֹהֶיךָ, אתה תישמר בין החיים. וְאילו אֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, ה' יזרוק אותה מלפניו בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.
פסוק ל:וְהָיָה כִּי, כאשר יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד, למלך עַל יִשְׂרָאֵל. מכאן שהכול כבר ידעו מיהו דוד והשמועה על משיחתו הגיעה לרבים.
פסוק לא:וְלֹא תִהְיֶה זֹאת – הריגת נבל לְךָ לְפוּקָה, לתקלה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב, למוסר כליות לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ, לעצמו. כשתיעשה מלך, מעשה זה לא יוסיף לך לא שקט נפשי ולא כבוד. הדמים הנשפכים על ידך מאז ועד עתה הם דמי מלחמות צודקות. למה תוכתם נפשך הנקייה בדם שאינו של רודף? והיא חתמה: וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי, כאשר תעלה לגדולה – וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ ואת דברי.
פסוק לב:וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי,
פסוק לג:וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, שכלך הטוב, הבעתך, וּבְרוּכָה אָתְּ על אֲשֶׁר כְּלִתִנִי, מנעת אותי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְמהֹשֵׁעַ יָדִי לִי.
פסוק לד:וְאוּלָם, אכן, חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת, ותבואי, ובאת לִקְרָאתִי – כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. אילו לא באת – סופכם היה רע מאוד.
פסוק לה:וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ, וְלָהּ אָמַר: עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ. רְאִי, שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ. בגללך ארפה מנבל.
פסוק לו:וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, חגיגה גדולה בסיומו של יום הגז, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד, ומשום כך לֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.
פסוק לז:וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – שדוד התכונן לבוא עם אנשיו ולעשות בו שפטים, וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. תקפה אותו אימה גדולה עד כדי שיתוק. לפתע הבין את הסכנה שהיה נתון בה, שהרי בוודאי לא הייתה לו כל יכולת להתגונן מפני אנשי דוד.
פסוק לח:וַיְהִי כַּעבור עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים מאז מת לבו בקרבו, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת.
פסוק לט:וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי, תבע את ביזיוני במקומי מִיַּד נָבָל, וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, מנע ממני לעשות רע, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ בלעדי. לאחר זמן-מה – וַיִּשְׁלַח דָּוִד אנשים, וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. אביגיל עשתה עליו רושם גדול. הוא ראה בה אשה טובת שכל, דברי הטעם שדיברה היו משמעותיים והעידו על הבנה ורגישות לנפש האדם וביטאו מחשבה גבוהה.
פסוק מ:וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר: דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק מא:וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, וַתֹּאמֶר כמי שמדברת לנוכח דוד, המיוצג על ידי שליחיו: הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. הייתי מוכנה אף להיות שפחה לרחוץ את רגלי עבדיך, כביכול, קל וחומר שאסכים להינשא לך.
פסוק מב:וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ, המשרתות המתלוות אליה, שכן הייתה נשואה לאדם עשיר. וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק מג:וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל, יישוב נוסף ביהודה. וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן – אביגיל ואחינועם – לוֹ לְנָשִׁים.
פסוק מד:וְאילו בינתיים שָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לאיש אחר, לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים, אולי זו בת גלים הסמוכה לענתות וירושלים, בנחלת בנימין.
