א וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ ב וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃ ג וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כלבו (כָלִבִּֽי׃) ד וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃ ה וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃ ו וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ ז וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃ ח שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃ ט וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכָל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃ י וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃ יא וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃ יב וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ יג וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃ יד וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃ טו וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ טז חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם־לַ֖יְלָה גַּם־יוֹמָ֑ם כָּל־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃ יז וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃ יח וַתְּמַהֵ֣ר אבוגיל (אֲבִיגַ֡יִל) וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עשוות (עֲשׂוּיֹת֙) וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַחֲמֹרִֽים׃ יט וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃ כ וְהָיָ֞ה הִ֣יא ׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם׃ כא וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃ כב כֹּה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃ כג וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃ כד וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃ כה אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃ כו וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃ כז וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ כח שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה־יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי־מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ׃ כט וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה ׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃ ל וְהָיָ֗ה כִּֽי־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֶת־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ לא וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ לב וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃ לג וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃ לד וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י ׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ ותבאתי (וַתָּבֹאת֙) לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃ לה וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃ לו וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל ׀ אֶל־נָבָ֡ל וְהִנֵּה־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד־מְאֹ֑ד וְלֹֽא־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃ לז וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃ לח וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהוָ֛ה אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃ לט וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ מ וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ מא וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ מב וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ מג וְאֶת־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃ מד וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה. אולי גם דוד היה בין הסופדים, אך הוא לא נשאר בקרבת מקום – וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.
פסוק ב:
וְאִישׁ היה בְּמָעוֹן, עיר בנחלת יהודה, וּמַעֲשֵׂהוּ, מלאכתו, אחוזותיו או מקנהו היו בַכַּרְמֶל שביהודה. וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד בנכסים, וְלוֹ צֹאן הנגזז, כבשים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים, וַיְהִי שוהה בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל.
פסוק ג:
וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל. ייתכן שזה היה שמו האמתי, שכן מלבד המשמעות השלילית, אפשר שהשם קשור גם לכלי הנגינה נֶבל, ואולי זה היה טעם השם. וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל. וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְאילו הָאִישׁ היה קָשֶׁה, עז, לא נוח וְרַע מַעֲלָלִים, וְהוּא כָלִבִּי, מבני כָּלב.
פסוק ד:
וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ,
פסוק ה:
וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: עֲלוּ כַרְמֶלָה, לכרמל וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם.
פסוק ו:
וַאֲמַרְתֶּם, אחלו לו: כֹּה לֶחָי! כן יהיה לשנה הבאה! וְאַתָּה הֱיה שָׁלוֹם, שלֵו, ללא פגע, וּבֵיתְךָשָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָשָׁלוֹם.
פסוק ז:
וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ את צאנך. עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ תחת חסותנו, לֹא הֶכְלַמְנוּם, לא הצקנו להם ולא השבנו את פניהם ריקם כאשר הצטרכו עזרה והגנה, וְלֹא נִפְקַד, חסר לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. אנשי דוד היו מעין יחידה צבאית, והיה בידיהם הכוח לעשות כרצונם. נראה שבזמן ששהו במדבר שימשו יחידת שיטור מטעם עצמם, בהסכמה רשמית עם אנשי האזור או בלעדיה. אנשי דוד התפרנסו כנראה מתפקידי שמירה מפני גנבי צאן ושודדים לטובת הרועים, ואולי מהתגייסותם למציאת בהמות שתעו בדרך. יתר על כן, נהגו שבית אב נווד היה מאמץ כביכול את האיכרים ששכנו על גבול המדבר, ומונע מנוודים אחרים ושודדים להיכנס לאותו תחום. הסכם בלתי כתוב זה היה יציב וחמור.
פסוק ח:
שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ שבכרמל, וְיַגִּידוּ לָךְ שכך היה. וְלכן יִמְצְאוּ הַנְּעָרִים שלי חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל, בגלל יוֹם טוֹב, יום גזיזת הצאן, שהיה תמיד מעין יום חג, בָּאנוּ. ביום כזה לבו של אדם רחב עליו, ועיניו וידיו פתוחות. תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד תשורה על שיתוף הפעולה שלנו.
פסוק ט:
זו הייתה משלחת שביטאה רצון טוב, ובפיה בקשה לגבות מעין דמי חסות מנבל. וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, וַיָּנוּחוּ, פסקו מלדבר, או: נחו מטורח הדרך לאחר שעשו את שליחותם לדבר עם נבל.
פסוק י:
וַיַּעַן בהרמת קול נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי?! הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו, ודוד אחד מהם, עבד המורד באדוניו.
פסוק יא:
וְלָקַחְתִּי, האם רצונכם שאקח אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת בשר טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי אותם לַאֲנָשִׁים זרים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?! לא אתן לכם דבר.
פסוק יב:
וַיַּהַפְכוּ, פנו נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: נבל לא הסביר לנו פנים ולא נתן דבר, ולא זו בלבד אלא שגם העליב אותך ואותנו.
פסוק יג:
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, ונעניש את נבל. וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ. וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים לשמור בשעת המלחמה, כרגיל.
פסוק יד:
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים שהיו בביתה לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים, שליחים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט, ונבל התנפל עליהם ופגע בָּהֶם.
פסוק טו:
וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ על ידיהם וְלֹא פָקַדְנוּ, חסרנו מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.
פסוק טז:
כמו חוֹמָה המגנה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן.
פסוק יז:
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי, כִּי כָלְתָה, סופית ומוחלטת הָרָעָה מאת דוד אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ. הנער הוסיף להסביר לגברתו מדוע פנה אליה ולא אל בעל הדבר: וְהוּא – נבל בֶּן בְּלִיַּעַל, בלתי אחראי מִלדַבֵּר אֵלָיו. הוא לא ישמע.
פסוק יח:
וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי, נאדות יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת, מוכנות, צלויות או מבושלות וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, גרגרי דגן קלויים וּמֵאָה חבילות או צבירים של צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים, גושי תאנים מיובשות וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים.
פסוק יט:
וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ: עִבְרוּ לְפָנַי. הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה. וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה דבר. ישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה
פסוק כ:
וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר, בצלע המוסתרת של הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ מהצד האחר, וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם.
פסוק כא:
וְדָוִד אָמַר בלבו: אַךְ לַשֶּׁקֶר, לשווא שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה. וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.
פסוק כב:
כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, כלומר, לי, דוד וְכֹה יֹסִיף אִם, אני נשבע שלא אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ – לנבל עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר, לא יישאר בביתו. או: כינוי בלתי מכובד לגבר, לאמור: לא אשאיר זכרים במשפחתו.
פסוק כג:
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, וַתִּפֹּל לְאַפֵּי, לפני דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.
פסוק כד:
וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן. אני האשֵׁמה. וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
פסוק כה:
אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּאנָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה, תועבה, גסות עִמּוֹ. וַאֲנִי, אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ, כי אחרת הייתי דואגת לכך בעצמי.
פסוק כו:
וְעַתָּה, אֲדֹנִי, חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים. אני בטוחה שה' הפגיש אותי בך כדי למנוע אותך מלתקוף את נבל וביתו ומנע ממך הוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ, לעשות דין לעצמך בחזקת היד. וְעַתָּה, הלוואי שיִהְיוּ, יקבלו את עונשם כְפי שיקרה לנָבָל, אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים להביא אֶל אֲדֹנִי רָעָה.
פסוק כז:
וְעַתָּה, הַבְּרָכָה, המנחה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵבִיא, הביאה שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי, וְנִתְּנָה, תינתן לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי, בעקבותיך.
פסוק כח:
שָׂא, סלח נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ. שוב נטלה אביגיל את האשמה על עצמה, שלא דאגה להיענות לבקשתו כראוי. כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, מלכות קיימת, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.
פסוק כט:
וַיָּקָם אָדָם. היא נמנעה מלהזכיר את שאול בשמו. לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת, עם ה' אֱלֹהֶיךָ, אתה תישמר בין החיים. וְאילו אֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, ה' יזרוק אותה מלפניו בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.
פסוק ל:
וְהָיָה כִּי, כאשר יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד, למלך עַל יִשְׂרָאֵל. מכאן שהכול כבר ידעו מיהו דוד והשמועה על משיחתו הגיעה לרבים.
פסוק לא:
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת – הריגת נבל לְךָ לְפוּקָה, לתקלה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב, למוסר כליות לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ, לעצמו. כשתיעשה מלך, מעשה זה לא יוסיף לך לא שקט נפשי ולא כבוד. הדמים הנשפכים על ידך מאז ועד עתה הם דמי מלחמות צודקות. למה תוכתם נפשך הנקייה בדם שאינו של רודף? והיא חתמה: וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי, כאשר תעלה לגדולה – וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ ואת דברי.
פסוק לב:
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי,
פסוק לג:
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, שכלך הטוב, הבעתך, וּבְרוּכָה אָתְּ על אֲשֶׁר כְּלִתִנִי, מנעת אותי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְמהֹשֵׁעַ יָדִי לִי.
פסוק לד:
וְאוּלָם, אכן, חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת, ותבואי, ובאת לִקְרָאתִיכִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. אילו לא באת – סופכם היה רע מאוד.
פסוק לה:
וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ, וְלָהּ אָמַר: עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ. רְאִי, שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ. בגללך ארפה מנבל.
פסוק לו:
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, חגיגה גדולה בסיומו של יום הגז, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד, ומשום כך לֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.
פסוק לז:
וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – שדוד התכונן לבוא עם אנשיו ולעשות בו שפטים, וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. תקפה אותו אימה גדולה עד כדי שיתוק. לפתע הבין את הסכנה שהיה נתון בה, שהרי בוודאי לא הייתה לו כל יכולת להתגונן מפני אנשי דוד.
פסוק לח:
וַיְהִי כַּעבור עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים מאז מת לבו בקרבו, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת.
פסוק לט:
וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי, תבע את ביזיוני במקומי מִיַּד נָבָל, וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, מנע ממני לעשות רע, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ בלעדי. לאחר זמן-מה – וַיִּשְׁלַח דָּוִד אנשים, וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. אביגיל עשתה עליו רושם גדול. הוא ראה בה אשה טובת שכל, דברי הטעם שדיברה היו משמעותיים והעידו על הבנה ורגישות לנפש האדם וביטאו מחשבה גבוהה.
פסוק מ:
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר: דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק מא:
וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, וַתֹּאמֶר כמי שמדברת לנוכח דוד, המיוצג על ידי שליחיו: הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. הייתי מוכנה אף להיות שפחה לרחוץ את רגלי עבדיך, כביכול, קל וחומר שאסכים להינשא לך.
פסוק מב:
וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ, המשרתות המתלוות אליה, שכן הייתה נשואה לאדם עשיר. וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק מג:
וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל, יישוב נוסף ביהודה. וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן – אביגיל ואחינועם – לוֹ לְנָשִׁים.
פסוק מד:
וְאילו בינתיים שָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לאיש אחר, לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים, אולי זו בת גלים הסמוכה לענתות וירושלים, בנחלת בנימין.