ולבני הפילגשים אשר לאברהם. דרשו רז"ל פלגשם כתיב והיא קטורה שהזכיר למעלה. ונקראת פילגש לפי שהיא ממשפחת עבדים ונקראת אשה לפי שכתב לה כתובה. וכן ארז"ל נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה, וכן כתוב בדברי הימים ובני קטורה פילגש אברהם. ומה שלא פירש הכתוב בת מי היא, יש שפירש לפי שהיתה כנענית וע"כ קצר ביחוסה כי אילו היתה פלשתית או מצרית או מאומה אחרת היה מפרש הכתוב יחוסה כמו שמצינו בעשו (בראשית כח) ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם. ומפני שהיתה מן הזרע המקולל ע"כ קצר הכתוב וסתם ולא פירש.
ואל יקשה בעיניך לאמר איך היה לוקח לעצמו אשה כנענית והוא המזהיר והמשביע את עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען, והטעם כי אין ההקפדה רק על יצחק שהיה עקר הזרע וכענין שכתוב (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע. וכיון שנשלמה הכונה ביצחק אין להקפיד באברהם אם ישא כנענית.
ובמדרש קטורה זו הגר ולמה נקראת שמה קטורה לפי שהיו מעשיה נאים כקטורת. ולפי המדרש הזה יבא על נכון ויוסף אברהם לפי שהיתה שפחתו כבר בחיי שרה והוליד ממנה ישמעאל ועתה כשהחזירה אמר בה ויוסף כלשון ויוסף לדעתה.
זקן ושבע. לפי שנתברך אברהם בכל דבר והיה שלם בכל מיני העושר והכבוד הגיד עתה שיצא מן העוה"ז זקן ושבע מכל טוב. ולזה לא אמר ושבע ימים כי היה במשמע שהיה חסר משאר הדברים ולא שבע מהם כי אם החיים. וע"כ הגיד לנו הכתוב מדותיו הטובות שיצא שבע מן העולם מכל דבר כי לא היה מתאוה למותרות. כענין שכתוב בדוד ע"ה (תהלים כא) תאות לבו נתתה לו. ולא כשאר בני העולם שכתוב (קהלת ה) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן דרשו רז"ל אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה לעשות ד' מאות. שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף.
ויאסף אל עמיו. מפני שהמיתה היא פירוד ההרכבה, ובהפרדה כבוד הנפש נאסף אל עמיו ע"כ אמר ויאסף והוא חוזר אל הכבוד כי הנפש נקראת כבוד לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד. ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד. וזהו (תהלים ל) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וזהו (ישעיה נח) כבוד ה' יאספך, כי כבוד השם נאסף שם. והזכיר לשון עמיו כלשון האמור בנפש. (שמות לא יד) מקרב עמיה. כי שאר הנפשות שלא חטאו המה עמה ומשפחתה, וכן בכאן. והזכיר בו לשון גויעה ואין גויעה אלא בצדיקים. והקשו בגמרא והא דור המבול נאמר בו גויעה דכתיב (בראשית ז) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ. וכתיב כל אשר בארץ יגוע, ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן.
ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. היה לו להקדים ישמעאל כי הוא הבכור, אלא מכאן למדו רז"ל שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם לפי שהיה ישמעאל רגיל להנהיג ליצחק לפניו וכיון שישמעאל הבכור היה רגיל בכך להנהיגו ליצחק בראש זה מעיד על מעלתו ושעשה תשובה בחיי אברהם. וזהו שאמרו בבבא בתרא מדכתיב ביצחק (בראשית לה) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, לא אדבריה עשו ליעקב מקמיה, ואדבריה ישמעאל ליצחק מקמיה, שמע מינה שעשה ישמעאל תשובה בימיו. ודע כי לשון מיתה בבני אדם נחלקת לששה חלקים. שלשה בכתות הרשעים ושלשה בכתות הצדיקים. שלשה בכתות הרשעים. מחייה, אבדן, כרת. מחייה חמורה מכולן, והיא מיתת הרשעים שאין להם לא תורה ולא חכמה ואינן יודעים ומכירין מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו והם מתים כמיתת הבהמות והחיות ונשמתן אובדת באבדן גופם. ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי יג) ונר רשעים ידעך. כי המשיל נפש הרשע לנר, ובאר שהיא תלויה בגופו כשם שאור הנר תלוי בשמן ובכלות השמן ידעך. והכת הזאת אין לה שכר ועונש לעולם, כגון דור המבול שנמוחו מן העוה"ז ומן העוה"ב. שכן דרשו רז"ל (בראשית ז) וימח את כל היקום בעוה"ז, וימחו לעוה"ב. אבדן היא מיתת הרשעים כגון פושעי ישראל שמתו בלא תשובה והם נדונים בגיהנם. הוא שכתוב (ויקרא כג) והאבדתי את הנפש ההיא, והיא מיתה חמורה מכרת. כרת היא מיתת הרשעים שיש להם עברות שנתחייבו עליהם כרת ואחר שנדונו בכרת וקבלו דינם הרי הם זוכים לגן עדן. שלשה בכתות הצדיקים, האחת גויעה ואסיפה וביאה ששלשתם אחת, שכולן אמורים באברהם ויגוע ויאסף, וכתיב ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ולשונות הללו נאמרים על הצדיקים היורדין לגן עדן מיד בלא שום עונש. וכן נאמר בישמעאל (בראשית כה) ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ומזה ארז"ל שעשה ישמעאל תשובה. השנית לקיחה, ולשון זה נאמר על הצדיקים הנכנסים לגן עדן חיים ולא טעמו טעם מיתה כענין חנוך שכתוב בו (בראשית ה) ואיננו כי לקח אותו אלהים. וכן באליהו כתוב (מלכים ב ב) אם תראה אותי לוקח מאתך. הג' מנוחה, ולשון זה נאמר על הצדיקים ובהבטחת תחית המתים, לפי שבאותו זמן יהי שבת ומנוחה הוא שנאמר (דניאל יב) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי יז, ו)שלמה ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי יז) לפי פשוטו שהבנים הם עטרה וכבוד לאבות, שמצינו באברהם שנתעטר בו תרח אביו, זהו עטרת זקנים בני בנים, אבל האבות הם תפארת לבנים, כי כשהאבות צדיקים והבנים מתפארים באבותם זה להם לכבוד ולתפארת, ועל זה אמר תפארת ולא אמר עטרת שהרי עטרה גדולה מתפארת לפי הפשט ושבח גדול יותר, ואימתי האבות תפארת לבנים כשהבנים עושים מעשה אבותיהם אותה שעה הם להם לתפארת, אבל אם אין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אין הדבר להם לתפארת כי אם לבושת וגם לחרפה וחסרון גדול, כענף המכחש את השורש.
ובמדרש עטרת זקנים בני בנים, הצדיקים מתעטרים בבניהם זה אברהם שנתעטר בזכות יעקב בן בנו כשהשליכו נמרוד לכבשן האש והצילו הקב"ה בזכות יעקב בן בנו , הדא הוא דכתיב (ישעיה כט) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, פדאו מן הכבשן, הרי האבות שנתעטרו בבניהם, הבנים מתעטרים באבותם בשעה שיצא יעקב מאצל לבן, רדף אחריו, נגלה עליו הקב"ה בדרך אמר השמר לך מדבר עם יעקב וגו', כיון שבאו להתוכח בהר א"ל (בראשית לא) לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, הרי שנתעטרו הבנים בזכות האבות, שלא נשלמה כוונת לבן הרשע להרשיע ליעקב. וכן בזכות האבות לא נשלמה גזרת פרעה שגזר כל הבן הילוד היאורה וגו' ונהפך עליו (שמות טו) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וכן בזכו האבות לא נשלמה כוונת המן שבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והקב"ה הפך את עצתו ונתהפך עליו שנאמר (אסתר ט) ונהפוך הוא, וכן בלעם בקש לקלל את כל ישראל ונהפך עליו שכתוב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, וזהו שאמר הנביא (ישעיה נד) כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכן דרשו רז"ל אמר לו אדריאנוס קיסר לרבי יהושע בן לוי גדולה כחה של כבשה שעומדת בין שבעים זאבים אמר לו גדול הרועה שמצילה מידם ומשברם לפניה שנאמר כל כלי יוצר עליך וגו', ובאור הדבר על העכו"ם שיאבדו מן העולם, וכענין שכתוב (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה', וכן מצינו בכל אותן שבאו להרע לישראל שלא הצליחו ונאבדו בסוף, כגון פרעה ועמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס וכיוצא בהן, ולכך המשיל ישראל לקדש שהיא התרומה כי כשם שהתרומה נקראת קדש ואם אכל ממנה זר חייב מיתה, כן הזרים האוכלים את ישראל עתידים שיכלו מן העולם זהו כל אכליו יאשמו, וכן מצינו באברהם שנתעטר ביצחק בנו ויצחק נתעטר באברהם אביו, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה ויצחק בן אבימלך הוא לכך הוצרכה תורה להעיד שאברהם הוליד את יצחק. וזהו שאמר.
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. דרשו רז"ל כשם שאתה מוצא באברהם וביצחק כך אתה מוצא בדוד ובכלאב שכשהלכו שלוחי דוד אצל נבל השיב נבל (שמואל א כה) מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים וגו' ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה, מיד זיין דוד את עצמו ואת אנשיו לעלות עליהם, מה עשתה אביגיל התקינה דורון דכתיב ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ותאמר לנעריה עברו לפני, וכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף השם את נבל וימת, מיד וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה, כיון שבאה מיד פירש דוד ממנה ג' חדשים, אחר ג' חדשים בא עליה ונתעברה ממנו והיו ליצני הדור אומרים מנבל היא מעוברת מה עשה הקדוש ברוך הוא צר קלסתר פניו כדמות דוד, הדא הוא דכתיב ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי מאי כלאב כולו אב.
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא הכתוב היה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה ואח"כ ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה שא"כ הסבה עיקר והתפלה טפל לה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע, ומטעם זה הזכיר לשון ויעתר ולא אמר ויתפלל או ויצעק ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפ"ק דסוכה (דף י"ד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, באורו מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה ואח"כ מפלת ממעלה למטה, כך הצדיק בתפלתו מחשבתו משוטטת ועולה ממטה למעלה, ואח"כ ממשיך ומוריד השפע ממעלה למטה, וכן פירשוהו עוד מלשון רבוי תפלה מענין (יחזקאל ח) ועתר ענן הקטרת עולה, ועוד מלשון מחתרת וכענין שדרשו במנשה.
ודע כי ארבע האמהות שלש מהן היו עקרות, שרה הוא שכתוב (בראשית יא) ותהי שרי עקרה, רבקה דכתיב בה כי עקרה היא, רחל שנאמר (בראשית כט) ורחל עקרה.
וע"ד הפשט יש לתת טעם לעקרות האמהות, שרה היתה עקרה לשתי סבות, האחת כדי שיצא ישמעאל מאברהם שנאמר (בראשית טז) הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי, השנית כדי לשנות שמה, ולמה הוצרך שנוי שמה, כדי להורות אמונה נאמנה כי כשנברא העולם בה"א כך בטל כח המזל בה"א, ולמדנו שהאדון שסדר מערכת הכוכבים הוא המנצחה והמבטלה ברצונו ואין זולתו. ורבקה ג"כ ידוע כי יצחק בן מ' שנה היה כשלקחה, וכשהוליד ליעקב ועשו היה בן ס' שנה, וא"כ כ' שנה שהתה עמו שלא ילדה, וזה טעם עקרותה כדי שלא יצא עשו לתרבות רעה בחיי אברהם, שכבר הבטיחו הקב"ה וא"ל (בראשית טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום ועשה ישמעאל תשובה בימיו, וביום שנפטר אברהם בו ביום יצא עשו לתרבות רעה, וזה הנזיד שעשה יעקב, והטעם ברחל כדי שתהא סבה לבלהה ולזלפה שיצאו מהן דן ונפתלי גד ואשר.
ויתרוצצו הבנים בקרבה. ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה, וממה שהיו מתרוצצין ומתגרין בבטן בתחלת היצירה היה זה רמז וסימן למה שעתידין להיות זה כנגד זה שונאים נלחמים, זהו שאמר לה הקב"ה על ידי שם שני גוים בבטנך, פירוש אל תפחדי מזה כי הרצוץ הזה הוא בסבת שני בנים שיש בבטנך שעתידין לצאת מהם שתי אומות זו כנגד זו.
ובמדרש שני גוים בבטנך אל תקרי גוים, אלא גיים זה רבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שלחנם לא חזרת ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואע"פ שמצינו שאמר רבי בשעת פטירתו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, האמת היה שנצטער בעצמו בגופו ולא נהנה כלל מתאוות העולם כי אם במוכרחות ביותר, אבל סדר המאכלים והעדונים היו לאנשיו ואוכלי שולחנו, אנטונינוס היה מלך גדול מזרע עשו, והיה למד תורה בסתר לפני רבינו הקדוש והיה מתירא פן ירגישו בו עבדיו ואנשי מלכותו, ודרשו ז"ל במסכת ע"ז (דף י ב) הות ליה ההיא מערתא דהות תותי ארעא דהוה אתי בה מביתיה לבית רבי, כל יומא הוה מייתא תרי עבדי בהדיה, חד קטיל אבבא דביתיה וחד קטיל אבבא דרבי, א"ל בעדנא דאתינא לא אשכח אינש קמך, יומא חד אשכחיה לרבי חנינא בר חמא קמיה א"ל לאו אמינא לך דלא אשכח אינש קמך, א"ל לית דין בר אינש, א"ל אי הכי ליזיל ולשדר לי ההיא גברא דגאני אבבא קאים וליתי, אזל רבי חנינא אשכחיה דקטיל אמר היכי אעביד, אימור ליה דקטיל אין משיבין על הקלקלה, אשבקיה ואיזיל קא מזלזלינא במלכותא, בעי רחמי עליה ואחייה ושדריה, א"ל ידענא דאפילו זוטרי דאית בכו מחיי מיתי מיהו בעידנא דאתינא לא אשכח אינש קמך, כל יומא הוה משמש ליה מאכיל ליה משקה ליה, כי הוה בעי רבי למיסק לפורייה גחין קמי פורייה אמר סק עלאי לפורייך, א"ל לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי, א"ל מי יתנני מצע תחתך לעוה"ב, א"ל אתינא לעלמא דאתי, א"ל אין, א"ל והכתיב (עובדיה יח) ולא יהיה שריד לבית עשו, א"ל בעושה מעשה עשו, אמר ליה והכתיב (יחזקאל לב) שמה אדום מלכיה ושריה, א"ל מלכיה ולא כל מלכיה, שריה ולא כל שריה, פרט לאנטונינוס בן אסוירוס, ופרט לקטיעא בר שלום.
והנה תומים בבטנה. תומים חסר לפי שהאחד מהם רשע, אבל תאומים שבפרץ וזרח מלא ששניהם צדיקים.
ויצא הראשון אדמוני. אמרו במדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון. אני נגלה לכם ראשון שנאמר (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון, ופורע לכם מראשון זה עשו הרשע שנאמר ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם ראשון זה בית המקדש שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח שנאמר (ישעיה מא) ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן.
כלו כאדרת שער. פירוש כלו שער כאדרת כי כן נולד, ועל כן נקרא איש שעיר שהוא כולל השער גם השעירים שהם בחלק הכח שלו, וכן אמרו במדרש שהכח שלו יש לו שער כנגד לבו, ובזמן הגאולה יפול אותו שער בתקיעת שופר שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.
ויגדלו הנערים. זה הלך לבתי כנסיות ובתי מדרשות, וזה לבתי עבודה זרה, וכן ארז"ל היתה עוברת רבקה על בתי כנסיות ובתי מדרשות ויעקב מפרכס לצאת, שנאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, עוברת על פתחי ע"ז ועשו מפרכס לצאת שנאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם.
ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. כוון הכתוב לומר כי אע"פ שהיו האחים האלה תאומים נוצרו בבטן בזמן אחד אין מעשיהם דומים זה לזה, אבל הם שני הפכים וכל מדותיהם חלוקות זו מזו, כי עשו נמשך אחר תענוגי הגוף ויעקב נמשך אחר עצת הנפש, ועל כן אמר ויהי עשו איש יודע ציד, והוא אומנותו של אדם בטל ומי שרודף אחר תאוות העולם, איש שדה כאלו אמר איש האדמה, ומזה נקרא שמו אדום נגזר מן אדום ומן אדמה, כלומר שהיה עפריי.
ודבר ידוע כי השתדלותו של אדם במאכל ובמשתה והיותו משתעשע בציד שהם תענוגי הגוף בעולם הזה הלא היא סיבה לבזות עבודת השי"ת ויראתו לעשותם טפל ותענוגי הגוף עקר, וזאת היתה מדתו של עשו, הוא שאמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה, ובעל מדה זו מוצא עצמו עקוב לסוף, הוא שאמר עשו ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, ואם יטעם נופת וצוף בתענוגים אינו אלא לפי שעה, והוא עתיד שידאג ויתנחם באחריתו ויצטער מאד על זה, הוא שכתוב ויצעק צעקה גדולה ומרה, וכן הזכיר שלמה ע"ה בענין רדיפת התענוגים (משלי ה) נופת תטופנה שפתי זרה וגו' ואחריתה מרה כלענה, זה דרכו של עשו וכל התומכים אשוריו, אבל דרכו ומדתו של יעקב בהפך זה, כי איש תם הפך יודע ציד ויושב אהלים הפך איש שדה, ועוד כי מה שרצה עשו לקנות רצה יעקב למכור, והוא רדיפת התאוות ובקשת תענוגי העולם שהמשילם לנזיד עדשים, לפי שטוב העולם ושלותו וכבודו אינו אלא גלגל כעדשה שהיא עגולה, וע"כ רצה למכור ולהחליף חיי שעה בחיי העולם, היא עבודת הש"י שהיתה בבכורות.
ודע כי ממה שהזכיר הכתוב בכל אחד ואחד מהם איש, למדנו שאין כל אחד למטה מי"ג שנה, אך לפי חשבון שנותיו של אברהם תמצא כי בזמן שמכר לו הבכורה היה כל אחד בן ט"ו שנה, שהרי אברהם היה בן מאה שנה כשנולד יצחק והיה בן ק"מ כשנשא יצחק את רבקה, ועשרים שנה של עקרות הרי שהיו לו לאברהם מאה וששים שנה, וכל שניו היו קע"ה שנה, א"כ ביום שנפטר אברהם היו יעקב ועשו בני ט"ו שנה.
ועוד תרמוז לנו הפרשה כי גיהנם מזומן לכת של עשו וגן עדן מזומן לכת יעקב ובניו, והוא שדרשו רז"ל כי כשבאו שני האחים האלה לפני אביהם ליטול הברכות שנכנס עם אחד גן עדן ועם האחד גיהנם, גן עדן נכנס עם יעקב וגיהנם נכנס עם עשו, כאשר יתבאר בכל אחד במקומו, וכן דרשו רז"ל היא העולה זו אומה אדומית שהיא מעלה את עצמה שנאמר (עובדיה ד) אם תגביה כנשר וגו', על מוקדה זה גיהנם לעתיד לבא, ובעולם הזה ויהיבת ליקידת אשא.
ויעקב איש תם. היה ראוי לומר ויעקב היה איש תם כמו שאמר ויהי עשו, וכן אמר הכתוב (בראשית ד) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה, אבל הזכיר הויה בעשו כי כן היה שמו תמיד מיום הולדו לא נשתנה כלל, אבל שמו של יעקב נשתנה אחר כך בשם ישראל, ומזה לא הזכיר בו לשון הויה שאין עקר ההויה בשם יעקב כי אם בשם ישראל וכענין שאמר לו ה' יתברך (בראשית ל"ה) כי אם ישראל יהיה שמך.
ועוד יש להתבונן שהיה ראוי לומר יעקב איש אמת כיון שמדתו אמת, ממה שאמר הנביא (מיכה ז) תתן אמת ליעקב, אבל הוסיף באור במלת תם שהיא רומזת על מדת אמת, ורומזת עוד שהוא המכריע, מלשון תיומת שהוא אמצעית בין העלין לימין ולשמאל, וכבר ידעת כי מספר יעקב עם ד' אותיות עולה קו"ף, וא"ר עקיבא קו"ף זה הקב"ה והבן זה.
יושב אהלים. ע"ד הפשט של שם ועבר, ועל זה נאמר יושב אהלים.
וע"ד הקבלה יושב אהלים אהל של מעלה ואהל של מטה, שכבר ידעת שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד והנה זה כאלו אמר יושב כסא.
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. יבאר הכתוב כי לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו וזהו כי ציד בפיו.
ואמרו רז"ל במדרש עשו הרשע אומר לאביו המלח חייב במעשר והיה יצחק תמה ואמר כמה בני מדקדק במצות, היה אומר לו בני היכן היית היום, אמר לו בבית המדרש ולמדנו הלכה פלונית וענין פלוני, ורוח הקודש צווחת ואומרת כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, ועוד דרשו היה צד ומאכיל לאביו ונותן לו שוחד כדי שיטול הברכה, וזהו שכתוב (דברים טז) כי השוחד יעור וגו', וכתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות ע"כ. ואנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד אוהבי הלעטות, כמו שאמר עשו הלעיטני נא, ועליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קח) מתרפס ברצי כסף, והם מושכים כח מן השר שלהם שהוא מקבל שוחד ביה"כ, וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה, וכבר ידעת כי ממנו קבל הנחש כח להחטיא ולשפוך דם, והיה הוא אב ושרש לכל בוחרי הדם והאוכלים אותו, והוא העוזר לזרע עשו האדמוני לשפוך דם, והוא המקטרג של ישראל הנמולים והמתרחקים מלאכול דם, ואליו כוון המקטרג הערום אשר בטל ברית מילה והתיר הדם מפני שעלה בחלקו וע"כ מחזיקים בו, וזהו שאמר הנביא לזרע עשו (יחזקאל לה) אם לא דם שנאת ודם יהדפך, יתנבא עליו אבדן מפני שנאתו דם מילה, וזהו שאמר הכתוב (ירמיה מח) וארור מונע חרבו מדם, זה דם המילה.
ויזד יעקב נזיד. היה ראוי שיאמר ויזד יצחק, שהרי בעד אברהם היה מתאבל, אבל מפני שהאבל אסור לאכול משלו לכך התקין יעקב המאכל הזה, ותבשיל של עדשים היה ומנהג לאוכלו בבית האבל, לפי שעדשה סגורה ועגולה כגלגל לומר גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה כך האבל אסור לדבר, ואותו היום נפטר אברהם לבית עולמו, וזכותו של אברהם היה שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, וכן דרשו רז"ל חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעקר, ושט את הבכורה, בא על נערה המאורסה כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם (דברים כב) כי בשדה מצאה, הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיה ד) כי עיפה נפשי להורגים, כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז) כלה ענן וילך, כפר בעקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות טו) זה אלי ואנוהו, שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה.
הלעיטני נא. דבר בכסילות בלשון הזה והוא מלשון מלעיטין את הגמל, ועל זה דרשו רז"ל (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, אליעזר עבד אברהם אמר הגמיאיני נא מעט מים, ועשו אמר הלעיטני נא, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר, ובטן רשעים תחסר זה עשו.
מן האדום האדום הזה. היו העדשים אדומות או היו מרוקחות במרקחות אדומות ועשו לא היה יודע איזה תבשיל היה וקראו האדום הזה, ועל כן קראו הכל את שמו אדום דרך לעג מפני שמכר בכורה נכבדת במעט תבשיל זה.
ויתכן לפרש מן האדום האדום הזה שירמוז ענין הכפל למה שידוע בחכמת הכוכבים שכוכב מאדים כחו על הדם ועל החרב ועל המלחמות, גם הפירות האדומים שבמין הצומח מושכים מכחו, גם האבנים היקרות שבמין הדומם האדומות כגון גירגנ"ץ ורובי"ן וכיוצא בהם הם בחלקו, ועל כן אמר הלעיטני נא מן האדום הזה כלומר מן התבשיל האדום הזה המושך כח מן האדום, הוא כוכב מאדים ששמו אדום אשר בו נולד, והוא היה כוכב שלו ומזלו ועל כן היה שופך דמים, ונתנה לו ברכת החרב.
ובמדרש מן האדום האדום הזה, ריש לקיש אמר הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה , גבוריו אדומים, לבושיהם אדומים, פורע ממנו אדום, בלבוש אדום. הוא אדום ויצא הראשון אדמוני, תבשילו אדום מן האדום האדום הזה, ארצו אדומה (בראשית לב) ארצה שעיר שדה אדום, גבוריו אדומים (נחום ב) מגן גבוריהו מאדם, לבושיהם אדומים (שם) ואנשי חיל מתולעים, פורע ממנו אדום (שיר ה) דודי צח ואדום, בלבוש אדום (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך.
מכרה כיום את בכורתך לי. אין מעלת הבכורה שבאותו זמן להיות לו פי שנים בנכסי אביו כמו שנצטוינו בתורה אחר כן, אלא מעלת שררה וכבוד אחרי האב שיהיה הוא במקום האב לנהוג שררה על יתר אחיו והם יכבדוהו כאביהם, וגם בנכסים היה לו יתרון ומעלה עליהם, וזה דבר עשו למה זה לי בכורה, ואומנתי שהוא הציד קרוב שאמות בו בחיי אבי בלכתי לצוד החיות בשדות ובמדברות, וא"כ מה התועלת המגיע לי מן הבכורה, וזהו שאמר ויאכל וישת ויקם וילך, להורות כי אחר שאכל ושתה חזר לאומנותו והלך אל השדה לצידו, וזה היה דרכו ומשפטו כל הימים לאכול ולשתות ולצוד ולהמשך אחר התאוות וזה לו סבת בזוי הבכורה.
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. כאן גלה הכתוב מה שהזכיר למעלה ויזד יעקב נזיד שהיה תבשיל של עדשים, ויותר נכון היה שיפרש זה למעלה ושיאמר ויזד יעקב נזיד עדשים ושיאמר אחרי כך ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד, אבל יתכן לומר כי נתכוון הכתוב להורות על גאותו וגאונו של עשו ועל פחיתותו, ומזה לא רצה להזכיר קודם המכירה איזה תבשיל היה, שהשומע יהיה סבור שהיה תבשיל חשוב ונכבד כיון שמכר בכורתו בשבילו, על כן איחר הכתוב להזכיר שם התבשיל עד אחר המכירה, כמי שאומר הבכורה שמכר על הנזיד שהזכיר למעלה לא היה אלא נזיד עדשים וזה לאות על תכונת נפשו הרעה שהיה מבזה את הבכורה.
