פסוק א:כרת לנו ברית. לבל המית אותנו:
פסוק ב:בזאת. בזה התנאי והאופן, שאנקר מכל איש עין ימינו:
פסוק ב:ושמתיה חרפה. הדבר הזה יהי חרפה לכל ישראל, על שלא יוכלו להושיע אתכם מבזיון גדול כזה:
פסוק ג:הרף לנו. התרפה מאתנו והמתן שבעת ימים, ורצה לומר: אם הכוונה בזה לחרף כל ישראל, הנה ראוי להודיעם, ואם לא יושיעונו אז יחשב לחרפה:
פסוק ה:אחרי הבקר. על כי ראה שבזוהו, לא נהג גם הוא עדיין בעצמו כבוד מלוכה, והלך אחרי הבקר להנהיגם כדרך ההדיוט:
פסוק ו:ותצלח. עבר עליו רוח גודל לבב וגבורה מה׳ כשמעו וכו׳, וחרה אפו על נחש העמוני:
פסוק ז:ביד המלאכים. אשר באו מיבש גלעד:
פסוק ז:לאמר. צום לאמר להם: מי שלא יצא למלחמה ינותח בקרו כזה:
פסוק ז:פחד ה׳. לא פחד נתיחת הבקר, כי אם פחדו מה׳ להמרות פי משיחו:
פסוק ז:כאיש אחד. רצה לומר: במהירות רב ובהסכמה אחת:
פסוק י:ויאמרו אנשי יביש. אמרו לאנשי נחש העמוני: מחר נצא וכו׳ ועשו בנו כאשר תרצו, ולהטעותם אמרו, שלא יהיו נשמרים:
פסוק יא:בתוך המחנה. של נחש העמוני:
פסוק יא:באשמורת הבקר. הוא המשמר השלישי הסמוך לבוקר:
פסוק יא:ויפוצו. נתפזרו אלו מאלו:
פסוק יב:מי האומר. מי האיש האומר בלעג ובתמיה, שאול ימלוך עלינו וכי הגון הוא למלוכה, את האנשים האלה תנו בידינו ונמיתם, ואמרו זה על כי ראו שה׳ עמו והתשועה באה על ידו:
פסוק יג:כי היום וכו׳. ואין ראוי להמית איש ביום תשועה:
פסוק יד:ונחדש שם המלוכה. על כי בראשונה לא קבלוהו כולם ברצון:
פסוק טו:וימליכו שם. המליכוהו שנית, בהסכמת כולם וברצון טוב:
פסוק טו:לפני ה׳. כי השכינה שורה במקום שרוב צבור נאספים: