פסוק א:וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, מלך עמון, וַיִּחַן, צר עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד, ועדיין לא פתח במלחמה של ממש כנגדה. וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ. אנחנו נכונים לקבל את שלטונך מתוך הסכם.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם – בִּנְקוֹר, בתנאי שינקרו לָכֶם כָּל עֵין יָמִין, וְשַׂמְתִּיהָ – את העין הנקורה לחֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
פסוק ג:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ: בבקשה, הֶרֶף, הנח לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים לדון בנושא, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים, שליחים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ – וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ מהעיר בכניעה.
פסוק ד:וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים לגִּבְעַת שָׁאוּל. העיר גבעה, ששכנה בנחלת בנימין, נקראה על שם שאול. וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ מחוסר אונים.
פסוק ה:וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא מיום העבודה אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה. אמנם מינו אותו למלך, אבל למינוי הזה לא הייתה משמעות מעשית מידית, ולכן המשיך בעבודתו החקלאית. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מַה קרה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ? וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ.
פסוק ו:וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים של גבורה ומנהיגות עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ, כעס מְאֹד.
פסוק ז:וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר, זוג בהמות מוצמדות בעול וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח את הנתחים בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר: מי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא למלחמה אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל – כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ. זהו איום בקנסות כלכליים כבדים. וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד. במשך שנים רבות היו לכל היותר קריאות להתנדב לצאת למלחמה, אבל קריאתו של שאול מאיימת בכל תוקף הדין. היא נובעת מן ההנחה שיש שלטון ויש מלך.
פסוק ח:שאול היה צריך לאסוף את אנשיו למקום אחד וליצור מהם צבא. וַיִּפְקְדֵם, ספר אותם בְּבָזֶק, שם מקום, או: מנה אותם באמצעות בזקים, אבני חצץ, כדי שלא למנות את העם באופן ישיר. כל אחד הביא אבן קטנה, וספרו את האבנים במקום את אנשי הצבא עצמם. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף. אנשי יהודה נמנו כיחידה בפני עצמה בגלל ריבוים, יכולותיהם וריחוקם הגאוגרפי.
פסוק ט:לאחר שנמנה צבא גדול למדי – וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים: כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד: "מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ, לקראת הצהריים". וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ, וַיִּשְׂמָחוּ.
פסוק י:וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ לעמונים: מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. מחר ניכנע. ההטעיה המכוונת נועדה לנצל את גורם ההפתעה וגם להרוויח זמן, שכן ידעו שהעזרה צפויה להגיע רק מחר.
פסוק יא:וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם, ערך שָׁאוּל אֶת הָעָם, הצבא בשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, גדודים נפרדים. וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה של העמונים בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, בשליש האחרון של הלילה. הדרך ליבש גלעד שבעבר הירדן אינה כה ארוכה. כנראה הלכו בלילה וכבר צעדו בשטח המחנה לפנות בוקר. וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם. לא עלה על דעת עמון שמתקיימת הכנה לקרב או התנגדות כלשהי. מחנה עמון חנה בביטחון גמור ובשאננות, שכן קיבלו את הרושם שאנשי גלעד מיואשים, וההתקפה שבאה לפנות בוקר הפתיעה אותו לחלוטין, עד כדי כך שגם כמה שעות מאוחר יותר המשיכו ישראל להרוג בהם. וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים – וַיָּפֻצוּ, התפזרו וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם, בהם שְׁנַיִם יָחַד. כל אחד ברח לבדו לארצו, שאינה רחוקה משם.
פסוק יב:לאחר הניצחון שהביא שאול על ישראל ולאחר שהרים את קרנם – וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל, שהיה שם אִתם: מִי הָאֹמֵר "שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ?! " תְּנוּ הָאֲנָשִׁים שבזו קודם לשאול, וּנְמִיתֵם, שכן הם מרדו במלכותו.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל. ברור שהם לא נהגו נכון, אבל די היה לשאול בכך שנוכח שמלכותו התקבלה על הכול. ועתה היה מעוניין בשמחה ולא בנקמה.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: לְכוּ וְנֵלְכָה שוב אל הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה שהקמנו באופן עקרוני אבל טרם התבססה היטב. עכשיו אפשר להעניק לה את התוקף הראוי.
פסוק טו:וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל. וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד, שכן עתה הכול קיבלו את מלכותו של שאול.
