פסוק ב:במה נשלחנו. באיזה ענין נשלחנו שלא יחרה אפו, וישוב חרונו ממנו:
פסוק ג:אשם. היכר דבר שאתם מודים שמעלתם בו:
פסוק ג:אז. תרפאו ונודע לכם שהוא עשה, כי למה לא תסור ידו אז מכם:
פסוק ד:סרני פלשתים. חמשה הם, כמה שנאמר (ביהושע יג ג): העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני:
פסוק ז:אשר לא עלה עליהם עול. כל זה לנסיון, שאין אלו ראויות למשוך, ועוד שגועות אחר בניהם, ואם יהא כח בארון שיוליכו אותו מאליהם, נדע שהוא עשה לנו:
פסוק ח:בארגז. שקריניי"ו בלע"ז:
פסוק י:כלו בבית. לשון כלא:
פסוק יב:וישרנה. הרי תיבה זו אנדרוגינוס, מלמד שאף הוולדות היו אומרים שירה: רוני רוני השיטה התנופפי וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (כד ב). ולפי פשוטו, 'וישרנה', לשון 'ישר דרך', ישר היו הולכות:
פסוק יב:הלך וגעו. לשון צעקת בקר, געייה:
פסוק יב:בית שמש. ישראל היו שם:
פסוק יג:וישמחו לראות. היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד:
פסוק יח:כפר הפרזי. כפר שאין לו חומה:
פסוק יח:אבל הגדולה. היא האבן הגדולה האמורה למעלה, שהלמ"ד באה במקום נו"ן, וכן 'נשכה' במקום 'לשכה', בספר נחמיה (יג ז), ומפני שאירע להם אבלות בדבר, קראה אבל:
פסוק יט:שבעים איש חמשים אלף איש. תרגם יונתן: וקטל בסבי עמא שבעין גברא, ובקהלא חמשין אלפי גברא. ורבותינו אמרו (סוטה לה ב): שבעים איש, שכל אחד היה שקול כחמשים אלף, או חמשים אלף איש, שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין: