תנ"ך על הפרק - שמואל א ו - אין חכמה נגד ה' / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א ו

238 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֧י אֲרוֹן־יְהוָ֛ה בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שִׁבְעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃וַיִּקְרְא֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים לַכֹּהֲנִ֤ים וְלַקֹּֽסְמִים֙ לֵאמֹ֔ר מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַאֲר֣וֹן יְהוָ֑ה הוֹדִעֻ֕נוּ בַּמֶּ֖ה נְשַׁלְּחֶ֥נּוּ לִמְקוֹמֽוֹ׃וַיֹּאמְר֗וּ אִֽם־מְשַׁלְּחִ֞ים אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אַל־תְּשַׁלְּח֤וּ אֹתוֹ֙ רֵיקָ֔ם כִּֽי־הָשֵׁ֥ב תָּשִׁ֛יבוּ ל֖וֹ אָשָׁ֑ם אָ֤ז תֵּרָֽפְאוּ֙ וְנוֹדַ֣ע לָכֶ֔ם לָ֛מָּה לֹא־תָס֥וּר יָד֖וֹ מִכֶּֽם׃וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒ וַיֹּאמְר֗וּ מִסְפַּר֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים חֲמִשָּׁה֙עפליטְחֹרֵ֣יזָהָ֔ב וַחֲמִשָּׁ֖ה עַכְבְּרֵ֣י זָהָ֑ב כִּֽי־מַגֵּפָ֥ה אַחַ֛ת לְכֻלָּ֖ם וּלְסַרְנֵיכֶֽם׃וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨יעפליכםטְחֹרֵיכֶ֜םוְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּב֑וֹד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדוֹ֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם׃וְלָ֤מָּה תְכַבְּדוּ֙ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֧ר כִּבְּד֛וּ מִצְרַ֥יִם וּפַרְעֹ֖ה אֶת־לִבָּ֑ם הֲלוֹא֙ כַּאֲשֶׁ֣ר הִתְעַלֵּ֣ל בָּהֶ֔ם וַֽיְשַׁלְּח֖וּם וַיֵּלֵֽכוּ׃וְעַתָּ֗ה קְח֨וּ וַעֲשׂ֜וּ עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת־הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה׃וּלְקַחְתֶּ֞ם אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וּנְתַתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ אֶל־הָ֣עֲגָלָ֔ה וְאֵ֣ת ׀ כְּלֵ֣י הַזָּהָ֗ב אֲשֶׁ֨ר הֲשֵׁבֹתֶ֥ם לוֹ֙ אָשָׁ֔ם תָּשִׂ֥ימוּ בָאַרְגַּ֖ז מִצִּדּ֑וֹ וְשִׁלַּחְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ וְהָלָֽךְ׃וּרְאִיתֶ֗ם אִם־דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם־לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ׃וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת׃וַיָּשִׂ֛מוּ אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֶל־הָעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹרֵיהֶֽם׃וַיִשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹלְכִ֣ים אַחֲרֵיהֶ֔ם עַד־גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ׃וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת׃וְהָעֲגָלָ֡ה בָּ֠אָה אֶל־שְׂדֵ֨ה יְהוֹשֻׁ֤עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִׁי֙ וַתַּעֲמֹ֣ד שָׁ֔ם וְשָׁ֖ם אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֑ה וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃וְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וְאֶת־הָאַרְגַּ֤ז אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ כְלֵֽי־זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל־הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽיהוָֽה׃וַחֲמִשָּׁ֥ה סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים רָא֑וּ וַיָּשֻׁ֥בוּ עֶקְר֖וֹן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃וְאֵ֙לֶּה֙ טְחֹרֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֧יבוּ פְלִשְׁתִּ֛ים אָשָׁ֖ם לַֽיהוָ֑ה לְאַשְׁדּ֨וֹד אֶחָ֜ד לְעַזָּ֤ה אֶחָד֙ לְאַשְׁקְל֣וֹן אֶחָ֔ד לְגַ֥ת אֶחָ֖ד לְעֶקְר֥וֹן אֶחָֽד׃וְעַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֗ב מִסְפַּ֞ר כָּל־עָרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ לַחֲמֵ֣שֶׁת הַסְּרָנִ֔ים מֵעִ֣יר מִבְצָ֔ר וְעַ֖ד כֹּ֣פֶר הַפְּרָזִ֑י וְעַ֣ד ׀ אָבֵ֣ל הַגְּדוֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֤יחוּ עָלֶ֙יהָ֙ אֵ֚ת אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בִּשְׂדֵ֥ה יְהוֹשֻׁ֖עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִֽׁי׃וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽהוַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְהוָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ׃וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יוֹשְׁבֵ֥י קִרְיַת־יְעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הֵשִׁ֤בוּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה רְד֕וּ הַעֲל֥וּ אֹת֖וֹ אֲלֵיכֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

אין חכמה נגד ה'

הפלשתים ראו שנגפו במגפה קשה בגלל שלקחו את ארון ה׳, אולם כדרכם של רשעים שאינם רוצים להסיק את המסקנות המתבקשות ניסו לחשוב שמא המכות הקשות שנחתו עליהם לא באו בגלל הארון אלא במקרה. בספר אליהו רבא(פרק סא) נאמר שהפלשתים רצו להשאיר את הארון ברשותם ולנתק את עם ישראל מתורתו. הם רצו לחסל את עבודתו הרוחנית של אברהם שהחל בה אבימלך(בימי יצחק). כידוע הפלשתים בימי יצחק סתמו את בארות המים, והתורהנמשלה למקור מים חיים הנותנת חיים לעולם וכדברי הכתוב: ״כי עזבו מקור מים חיים את ה׳״(ירמיהו יז יג). הפלשתים סתמו את הבארות וכוונתם העמוקה לחסל את תוצאות עבודתו של אברהם, אך יצחק שב וחפר את הבארות שסתמו הפלשתים(הסבר זה הוא בתוספת לפשוטם של מקראות). יצחק שב וחפר בארות ועל השתים הראשונות רבו רועי יצחק ורועי גרר ועל השלישית לא רבו. המפרשים מסבירים כי אותן בארות רומזות לבתי המקדש. האומות הצליחו להחריב שני בתי מקדש אך את הבית השלישי לא יצליחו להחריב.

לאחר שהפלשתים בתקופת האבות נכשלו, חשבו שעתה הגיעה השעה לבצע תכנית ישנה. מצבו הרוחני של עם ישראל והתנהגותם של חפני ופנחס נתנו לפלשתים את הכח לנסות ולפגוע ברוחניות של עם ישראל. מצביאיהם החליטו לשבות את ארון ה' ובו לוחות הברית וכך לנתק את העם מתורתו. מזימה זו לא עלתה בידם כי שאול הצליח במסירות נפש לחטוף את הלוחות מיד גלית. הארון הריק נשאר ביד פלשתים שחשבו כי בלי הארון לא יוכלו הלוחות למלא את יעודם. לאחר שנגרמו להם טחורים והוכו במגפה החליטו להתחכם על גזרות ה' ולהוציאו מהערים אל השדה, כך ששום עיר לא תשאיר את הארון בתחומה ותושביה לא יענשו אולם לאחר שראו הפלשתים שגם אז לא סרה מהם המכה, ואנשיהם ממשיכים לסבול החליטו לכנס את כהניהם וקוסמיהם כדי לדון בעתידו של הארון.

מנהיגי הפלשתים הזמינו את הקוסמים כדי שיודיעום באמצעות הקסם והכישוף אם אמנם המחלות והמגפות הם תוצאה משבית הארון או שמא מקרה הוא והסבות הינן טבעיות. אם יתברר שהארון הוא הגורם למכות הרי יש לשלחו ואז הפלשתים לא יוסיפו לחלות ולמות. אך לא די בכך, יש למצוא דרך כיצד לרפא את אלה שכבר חלו. התשובה לשאלה זו יצטרכו לתת הכהנים. הם יצטרכו להחליט אם להסתפק בהשבת הארון בלבד או בנוסף לשלוח לה' "דורון" בצורת טחורי זהב ועכברי זהב. עתה יובנו היטב המלים: "השב תשיבו לו אשם"(שמואל א ו ג). הפסוק צריך לומר תביאו לו אשם ולא תשיבו כי להשיב הכוונה להחזיר דבר השייך לשני, אם כן שייך להשיב את הארון(השייך לישראל) אך את האשם שהפלשתים רוצים לשלוח עם הארון הם לא משיבים אלא נותנים ומדוע כתוב להשיב אשם(ולא לתת או לשלם אשם)? מסביר המלבי׳׳ם, הכהנים הפלשתים אמרו למנהיגיהם - מאחר והמכה שהוכו בה הפלשתים היתה בצורת טחורים ועכברים בוודאי יש קשר בינה ובין החטא, ובוודאי חטאתם בלקיחת הארון בצורה זו. ואם תכבדו את ה' בדרך שחטאתם דהיינו תשיבו לו מטילי זהב בדמות טחורים ועכברים אז תתבטל מעליכם הגזרה. אם כן עליהם להשיב את עכברי וטחורי הזהב לקב״ה ובכך לכפר על חטאיכם בנוגע לארון(לדעתם כאשר ישיבו אל הקדושה את טחורי הזהב ועכברי הזהב שהוציאו כאלו מהקדושה, תסור מהם המכה). הם טענו עוד כי בעת שישיבו לה׳ עכברי זהב כנגד העכברים שהשחיתו את יבולי הארץ, וטחורי הזהב כנגד הטחורים שלקו בהם הפלשתים, יודו שיד ה׳ עשתה זאת וישיבו לה׳ את הכבוד שנלקח כביכול ממנו ואז יתרצה ה׳ להם ויציל אותם וגם ירפא את אלה שכבר חלו.

אחרי שהכהנים אמרו את דעתם כיצד להחזיר את ארון ה׳ ובהבליהם חשבו כי ה׳ חפץ במתנות כדי להתפייס, חזרו ושאלו את הקוסמים לחוות דעתם אם יש להחזיר את הארון, כדי שיכינו את טחורי ועכברי הזהב. מצד אחד יש מקום להחליט לא לשלוח את הארון על אף הידיעה שבגללו סובלים הפלשתים. הסבה לכך שבוודאי המחלות הקשות לא יתמידו אלא ילכו וידעכו עד אשר יעלמו, מאידך יש מקום לחשוש שמא ימשיכו המכות לנחות עליהם כי לא באו ממקור טבעי. הכהנים אמרו שגם פרעה ומצרים סרבו להכיר בכח ה׳ שהכה אותם בעשר מכות והכבידו את לבם עד אשר אבדה מצרים ופרעה נאלץ לשלוח את ישראל לאחר שמתו הבכורים, אם כן מדוע אתם מכבידים את לבכם ומסרבים להכיר בעובדה שהמכות באו מאת ה׳ בגלל שאינכם משלחים את הארון למקומו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך