פסוק א:וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, ששם חנה, אַשְׁדּוֹדָה, לאשדוד, אחת מערי הפלשתים הגדולות.
פסוק ב:וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית אלילם דָּגוֹן, וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן. ובכך אולי נהגו בו כבוד מסוים, אם כי נראה שראו בו מנוצח.
פסוק ג:וַיַּשְׁכִּמוּ האַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, כאילו הוא משתחווה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ והעמידוהו, שכן הניחו שהייתה זו תאונה.
פסוק ד:וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן שוב נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. והפעם רֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת מוטלים אֶל הַמִּפְתָּן. רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו. יש אומרים שדגון נעשה בדמות גופו של דג, שלו ראש וידיים או רגליים אנושיים. כאשר נחתכו הראש וכפות הידיים, נשארה מן האליל רק צורת הדג.
פסוק ה:עַל כֵּן, מכיוון שחלקי דגון היו מונחים שם, או בגלל מפלתו, לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק ו:וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל, ה' נהג בקושי ובהקפדה כלפי הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם, עשה בהם שַׁמות, או: החריד אותם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים – התנפחות כלי דם בחלחולת ופי הטבעת, אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ.
פסוק ז:וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי אַשְׁדּוֹד כִּי כֵן המצב, וְאָמְרוּ: לֹא יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ, כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ.
פסוק ח:וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי, מושלי פְלִשְׁתִּים אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ: מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמְרוּ, החליטו: לעיר גַּת יִסֹּב, יפנה אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּסֵּבּוּ, העבירו לשם אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ט:וַיְהִי אַחֲרֵי שהֵסַבּוּ אֹתוֹ, וַתְּהִי יַד ה' בָּעִיר גת, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל במגפות שונות, וַיִּשָּׂתְרוּ, נבקעו לָהֶם טְחֹרִים.
פסוק י:וַיְשַׁלְּחוּ אנשי גת אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים לעֶקְרוֹן, עיר פלשתית חשובה אחרת. וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱלֹהִים לעֶקְרוֹן, וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים לֵאמֹר בפי סרנם: הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת עַמִּי, שהרי הארון הזה מביא אתו פורענות.
פסוק יא:וַיִּשְׁלְחוּ בני עקרון וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ: שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקֹמוֹ, וְלֹא יָמִית אֹתִי וְאֶת עַמִּי. כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת, בהלה גדולה בְּכָל הָעִיר, כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱלֹהִים שָׁם במגפות.
פסוק יב:וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא מֵתוּ הֻכּוּ בַּטְּחֹרִים. כל אנשי העיר סבלו ייסורים, וַתַּעַל שַׁוְעַת, זעקת הָעִיר הַשָּׁמָיִם.