פסוק א:וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה בֶּן דּוֹדוֹ, שם אדם, או: בן דודו של אבימלך אִישׁ יִשָּׂשכָר, וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם, שמקומה אינו ידוע.
פסוק ב:וַיִּשְׁפֹּט, והושיע אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה. וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר.
פסוק ג:וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי. וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.
פסוק ד:וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, חמורים צעירים, וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, עיירות לָהֶם. הכתוב נוקט לשון לירית לציון האפיון החריג של יאיר. לָהֶם – לקבוצת שלושים העיירות הללו שבהן ישבו בני יאיר, יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד.
פסוק ה:וַיָּמָת יָאִיר, וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן.
פסוק ו:וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים בהשפעת עמי הסביבה, וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ, אף לא כנספח לכל אותם אלילים.
פסוק ז:וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם, הסגיר אותם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן.
פסוק ח:וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ, הם הכו ושברו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא וכך שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המזרחי בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד. שלא כמו שבטי ישראל, בני עמון היו ממלכה לא גדולה אבל מאורגנת. על כן הם הצליחו לגבור על ישראל ולכבוש את ארץ הגלעד הסמוכה להם.
פסוק ט:כשהתחזקו והלכו – וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם, שהיו חבלי ארץ פוריים ומבטיחים יותר. וַתֵּצֶר, המלחמה הציקה לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד.
פסוק י:וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר: חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כנראה על ידי נביא: הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים
פסוק יב:וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן, שם שבט – כאשר כל אלו לָחֲצוּ אֶתְכֶם, וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי – וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם.
פסוק יג:וְאחרי כל זה, אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.
פסוק יד:לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם. הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם.
פסוק טו:וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': חָטָאנוּ. עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, אַךְ אנא הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק טז:וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת ה', ועדיין המשיכו לסבול. וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ של ה', כביכול, לא היה יכול עוד לסבול בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל. הוא לא רצה עוד בסבלם.
פסוק יז:וַיִּצָּעֲקוּ, נאספו לקול הקורא בְּנֵי עַמּוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד. וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מצדם וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה, שהייתה מקום מכובד ומקודש גם בימי יהושע ואחריו.
פסוק יח:וַיֹּאמְרוּ הָעָם, שָׂרֵי גִלְעָד, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל, יתחיל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן – יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. הם לא התיימרו להשתלט על העמונים ולשעבדם, אלא ביקשו להדוף את התקפותיהם ולשבור את כוחם, ולשם כך הזדקקו למנהיג.
