א וַיָּקָם֩ אַחֲרֵ֨י אֲבִימֶ֜לֶךְ לְהוֹשִׁ֣יעַ אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל תּוֹלָ֧ע בֶּן־פּוּאָ֛ה בֶּן־דּוֹד֖וֹ אִ֣ישׁ יִשָּׂשכָ֑ר וְהֽוּא־יֹשֵׁ֥ב בְּשָׁמִ֖יר בְּהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃ ב וַיִּשְׁפֹּט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֶשְׂרִ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנָ֑ה וַיָּ֖מָת וַיִּקָּבֵ֥ר בְּשָׁמִֽיר׃ ג וַיָּ֣קָם אַחֲרָ֔יו יָאִ֖יר הַגִּלְעָדִ֑י וַיִּשְׁפֹּט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֶשְׂרִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם שָׁנָֽה׃ ד וַֽיְהִי־ל֞וֹ שְׁלֹשִׁ֣ים בָּנִ֗ים רֹֽכְבִים֙ עַל־שְׁלֹשִׁ֣ים עֲיָרִ֔ים וּשְׁלֹשִׁ֥ים עֲיָרִ֖ים לָהֶ֑ם לָהֶ֞ם יִקְרְא֣וּ ׀ חַוֺּ֣ת יָאִ֗יר עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ הַגִּלְעָֽד׃ ה וַיָּ֣מָת יָאִ֔יר וַיִּקָּבֵ֖ר בְּקָמֽוֹן׃ ו וַיֹּסִ֣פוּ ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ בְּעֵינֵ֣י יְהוָה֒ וַיַּעַבְד֣וּ אֶת־הַבְּעָלִ֣ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּר֡וֹת וְאֶת־אֱלֹהֵ֣י אֲרָם֩ וְאֶת־אֱלֹהֵ֨י צִיד֜וֹן וְאֵ֣ת ׀ אֱלֹהֵ֣י מוֹאָ֗ב וְאֵת֙ אֱלֹהֵ֣י בְנֵי־עַמּ֔וֹן וְאֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּעַזְב֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עֲבָדֽוּהוּ׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְכְּרֵם֙ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּ֔ים וּבְיַ֖ד בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ ח וַֽיִּרְעֲצ֤וּ וַיְרֹֽצְצוּ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑יא שְׁמֹנֶ֨ה עֶשְׂרֵ֜ה שָׁנָ֗ה אֶֽת־כָּל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן בְּאֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִ֖י אֲשֶׁ֥ר בַּגִּלְעָֽד׃ ט וַיַּעַבְר֤וּ בְנֵֽי־עַמּוֹן֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לְהִלָּחֵ֛ם גַּם־בִּיהוּדָ֥ה וּבְבִנְיָמִ֖ין וּבְבֵ֣ית אֶפְרָ֑יִם וַתֵּ֥צֶר לְיִשְׂרָאֵ֖ל מְאֹֽד׃ י וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר חָטָ֣אנוּ לָ֔ךְ וְכִ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת־אֱלֹהֵ֔ינוּ וַֽנַּעֲבֹ֖ד אֶת־הַבְּעָלִֽים׃ יא וַ֥יֹּאמֶר יְהוָ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ וּמִן־הָ֣אֱמֹרִ֔י וּמִן־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וּמִן־פְּלִשְׁתִּֽים׃ יב וְצִידוֹנִ֤ים וַֽעֲמָלֵק֙ וּמָע֔וֹן לָחֲצ֖וּ אֶתְכֶ֑ם וַתִּצְעֲק֣וּ אֵלַ֔י וָאוֹשִׁ֥יעָה אֶתְכֶ֖ם מִיָּדָֽם׃ יג וְאַתֶּם֙ עֲזַבְתֶּ֣ם אוֹתִ֔י וַתַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים לָכֵ֥ן לֹֽא־אוֹסִ֖יף לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ יד לְכ֗וּ וְזַֽעֲקוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם בָּ֑ם הֵ֛מָּה יוֹשִׁ֥יעוּ לָכֶ֖ם בְּעֵ֥ת צָרַתְכֶֽם׃ טו וַיֹּאמְר֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־יְהוָה֙ חָטָ֔אנוּ עֲשֵׂה־אַתָּ֣ה לָ֔נוּ כְּכָל־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ אַ֛ךְ הַצִּילֵ֥נוּ נָ֖א הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טז וַיָּסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ מִקִּרְבָּ֔ם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ בַּעֲמַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ יז וַיִּצָּֽעֲקוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּגִּלְעָ֑ד וַיֵּאָֽסְפוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּצְפָּֽה׃ יח וַיֹּאמְר֨וּ הָעָ֜ם שָׂרֵ֤י גִלְעָד֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מִ֣י הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר יָחֵ֔ל לְהִלָּחֵ֖ם בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן יִֽהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל וגומר. זכר שאחרי מות אבימלך קם אחריו תולע בן דודו של אבימלך למטה יששכר, וכן תרגם יונתן בר אחי אבוהי, או הוא שמו, (ב) ושפט את ישראל עשרים ושלש שנה, (ג) וקם אחריו יאיר הגלעדי וישפוט עשרים ושנים שנה, קרוב לימי תולע בן פואה:
פסוק ד:
ואמר שליאיר היו שלשים בנים רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם, וכתבו המפרשים שהוא דרך צחות הלשון, שהיו לו שלשים בנים רוכבים על שלשים עירים והיו להם שלשים ערים הנקראים עירים שהם בלא חומה. וידמה שלא זכר זה כי אם להודיע שהיה יאיר מכובד מאד, כי היו לו שלשים בנים כלם אנשים וכלם רוכבים אחריו והיו להם שלשים ערים, והיו אם כן כלם אדונים עשירים ונכבדים, ומפני זה אולי עשוהו שופט להיות מזרעו רבים ונכבדים, והעירים היו אצלם בהמות נאותות לרכוב שהם הפרדות והפרדים בזמן הזה. והמפרשים תמהו על מה שאמר הנה שיאיר קרא אותם חוות יאיר, כי אם הוא יאיר בן מנשה? חיה אם כן יאיר בן מנשה שלש מאות שנה והוא זר כפי הטבע, ואם היה בנס? הנה לא זכרו הכתוב. ושהנכון הוא שהיה זה היאיר אדם אחר, כי הראשון היה יאיר בן מנשה וזה יאיר בן הגלעדי, והערים האלה אינם חוות יאיר האמורות בתורה בסוף פרשת מטות (במדבר ל"ב מ"א). ואפשר לומר שאין יאיר הזה יאיר בן מנשה אבל היו אלה חוות יאיר האמורות בתורה, כי לא נזכר כאן שיאיר הגלעדי הזה לכדם ולא שהוא קראם חוות יאיר, כי יאיר בן מנשה אשר היה בימי משה לכדם וקראם כן, אבל יזכור כאן שיאיר הגלעדי הזה היו לו שלשים בנים ושהם היו מושלים באותם החוות יאיר שנזכרו בתורה שנקראו כן בעבר הגלעד תמיד, ואינו מהפלא שבני יאיר זה ישבו בערים שלכד יאיר בן מנשה בזמן אחר ושקראם אז חוות יאיר:
פסוק ו:
פרשה שביעית בעניני יפתח הגלעדי השופט, ואיך מנוהו אנשי מקומו, וכל המלחמות שעשה ומה שנדר, ומה שנלחם עם בני אפרים. תחלתה ויוסיפו בני ישראל לעשות וגו', עד ויהי איש אחד מצרעה וגו', וראיתי לשאול בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק ו:
השאלה הראשונה אם האל יתברך אמר לצעקת ישראל לא אוסיף להושיע אתכם לכו וזעקו אל האלהים וגו', מה היתה תשובתם חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך אך הצילנו נא היום הזה? ואמרם עשה הטוב בעיניך הוא סותר להצילנו נא היום הזה, אם היה חפץ האל והטוב בעיניו להענישם, ומה ענין אמרו ותקצר נפשו בעמל ישראל? שלא תרגמו יונתן, לפי שלא מצא מקום להצילו מתוארי הגשמות הנמנעים בחקו יתברך:
פסוק ו:
השאלה השנית באמרם ליפתח לכן עתה שבנו אליך, ואם הוא אמר הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, איך היתה התשובה לכן שבנו אליך? וזה אינו מסובב מאותה סבה. גם יקשה איך היה מיחס יפתח לאנשי גלעד וזקניה מה שעשו אחיו? ואיך אמר אליהם ותגרשוני כי הם לא גרשוהו כי אם אחיו? ואם אמר זה שלא כדין, איך הם לא התנצלו ממנו שלא עשו כדבר הזה? השאלה השלישית אם היו האויבים האלה בני עמון ואליהם שלח יפתח מלאכים, והם השיבוהו כי לקח ישראל את ארצי וגו', א"כ למה השיבם יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון, ומה לו לזכור ארץ מואב? וכן אמר אחר זה וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, והענין עם בני עמון היה לא עם בני מואב:
פסוק ו:
השאלה הרביעית למה אחרי שחתם ספורו ואמר ועתה ה' אלהינו הוריש את האמורי וגו', חזר לומר ועתה הטוב טוב עתה מבלק וגו', בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וגו', והיה זה קודם מלחמת סיחון ועוג שכבר זכר, ומה ראה להביאו באחרונה אחרי תשלום דבריו? השאלה החמשית בענין נדר יפתח איך העלה בתו לה'? והנה זה היה העברה על דת ונדר כזה לא היה נדר, ואיך עשה זה הפך הדין והתורה? ואיך לא גנהו עליו הכתוב? וגם מה ענין הליכת בתו בהרים שנים חדשים? ולמה היו הבתולות הולכות לתנותה כל הימים לנצח? השאלה הששית מה ראו בני אפרים להתקבץ על יפתח אחרי התשועה שעשה הב"ה עמו? ולהתרעם נגדו ולאמר מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ביתך נשרף עליך באש, והנה יפתח היה קצין וראש לאנשי גלעד משבט מנשה שהיו מעבר הירדן, והיה נלחם עם בני עמון על ארץ ראובן וגד וחצי מנשה שהיו שואלים, וא"כ איך נתרעם אפרים מזה? כי הלוחמים והנלחמים והארץ הנדרשת אינה מנחלתם ולא מהראוי אליהם, ואיך לא עשו התרעומת הזה שאר השבטים? וגם יקשה למה יפתח לא פייסם בדברים טובים (ודברי ניחומים כמו שעשה גדעון להם? באמרו שם (לעיל סי' ח' ב') הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר, ולמה יפתח השיבם קשות? והנני מפרש הכתובים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק ו:
ויוסיפו בני ישראל לעשות וגו'. זכר שבני ישראל הוסיפו לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים אשר זכר בשם, ואמר עוד ויעזבו את ה' ולא עבדוהו ע"ד מה שאחז"ל (ביצה כ"ה ע"ב) שלא עבדוהו אפילו בשותפות, ולא כאנשי שכם שעשו להם בעל ברית לאלהים כמו שזכרתי, כי הם עזבו את ה' ולא עבדוהו כלל ושמו עבודתם כלה בבעלים.
פסוק ז:
וזכר שמפני זה מכרם האל ית' ביד פלשתים ועמון, (ח) וירעצו את בני ישראל בשנה ההיא שמונה עשרה שנה, ופירשו המפרשים בשנה ההיא מן השנה ההיא עד י"ח שנה, ויראה לי שבי"ת בשנה משמש בלשון עם, כמו (שמות י' ט') בנעורינו ובזקנינו, יאמר שרועצו וירוצצו את בני ישראל עם השנה ההיא סכום ומספר שמונה עשרה שנה, ואמנם איך נמנו השנים האלה אחקור עליו אחר זה. ולפי שאמר בכלל בני ישראל פירש מי הם בני ישראל אשר היו מעבידים אותם, ואמר את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן וגו', כי אותם העבידו לא שאר השבטים:
פסוק ט:
וזכר שבני עמון עברו את הירדן להלחם גם ביהודה ובנימין ובית אפרים היושבים בארץ ושבזה צרה היתה לישראל מאד (י) וצעקו אל ה', והיה וידוים חטאנו לך וזה בכלל, אחרי כן פירטו החטא ואמרו שהוא במה שעזבו את ה' מלעבדו ובמה שעבדו הבעלים, וז"ש וכי עזבנו את אלהינו ונעבוד את הבעלים, או יהיה כשואל סבה ואומר וכי עזבנו את אלהינו ונעבוד את הבעלים? רוצה לומר ומה התועלת אשר נמשך אלינו למה שעזבנו את ה' ונעבוד את הבעלים? (יא) והשם יתברך השיבם על ידי נביא הלא ממצרים ומן האמרי וגו', (יב) וצידונים ועמלק אשר לחצו אתכם ותצעקו אלי מכלם אושיע אתכם מידם, וכיון שעם כל זה (יג) אתם עזבתם אותי ותעבדו אלהים אחרים לכן לא אוסיף עוד להושיע אתכם, (יד-טו) לכו וזעקו לאלהים אשר בחרתם וגו'. והנה ישראל השיבו אל האלהים חטאנו עשה לנו אתה ככל הטוב בעיניך, רוצה לומר כיון שחטאנו לך אתה תענישנו על ידיך בין בדבר בין ברעב או ביתר החלאים שהם בידי שמים, אבל בידי אדם על ידי אויבים אל תענישנו, וזהו אך הצילנו היום הזה, כי בחרו לנפול ביד ה' וביד אדם אל יפולו.
פסוק טז:
ולפי שהתנאי העצמי בתשובה הוא עזיבת החטא, אמר שהסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה' שהוא סור מרע ועשה טוב. ואמנם אמרו ותקצר נפשו בעמל ישראל, יונתן הרגיש בו כל כך מהדוחק והספק שלא מצא דרך לבארו ונמנע מלתרגמו. והרב המורה בח"א פמ"א (דף כ"ז ריש ע"א) כתב שנפשו רוצה לומר רצונו, ושפירושו ותקצר רצון האל יתברך מענות עוד את ישראל, כי בתחלתה לפשעיהם היה חפץ בעמלם, ועתה אחרי ששבו אל ה' ניחם האל יתברך על הרעה וקצר רצונו מענותם ומתת עוד עמל לישראל. ורלב"ג פירש שקצר רצון האל יתברך מהושיע אותם כי קצר ולא רצה להושיעם בעמל ישראל, רוצה לומר בסבת עמל ישראל ופשעיהם. ואחשוב אני שהנפש הנזכר בכתוב חוזר לישראל לא לאל, וזכר שהתחברו שלשה דברים. הא' שהסירו את אלהי הנכר מקרבם, והב' שעבדו את ה', והג' שקצר נפש ישראל בעמל השעבוד, ויהיה אם כן שיעורו ותקצר נפשו בעמל (ופירש מי הוא אשר קצר נפשו בעמל שהוא ישראל) כאלו אמר ותקצר נפשו של ישראל בעמל, ושלשת הדברים האלה הם אשר סבבו הרחמים והסליחות. ואין להקשות מאשר אמר ותקצר נפשו שיחזור לישראל וישוב לפרשו, כי הוא על דרך (שמות ב' י') ותפתח ותראהו את הילד ורבים כן, והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק יז:
והנה זכר שצעקו ונאספו בני עמון ויחנו בגלעד, והיה זה להלחם בגלעד וללכוד אותה, ושבני ישראל נאספו להציל את הגלעד ויחנו במצפה, וכאשר ראו בני עמון שבא ישראל נגדם שבו לארצם, ומפני זה כששלח יפתח מלאכים, אל ארץ בני עמון שלחם ושם הלך להלחם בם. והנה אנשי גלעד ראו רצון אויביהם ושעם הליכתם מעליהם עתה קל מהרה ישובו להלחם בם, ולזה התקינו עצמם למלחמה. ולפי שלא היה להם שר הצבא אמרו (יח) מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש, ונראה שלא יצא איש לקחת הממשלה הזאת מיראתו להלחם בם: