פסוק א:וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים.
פסוק ב:וַתָּעָז, גברה יַד מִדְיָן, אומה לא גדולה של נוודים בני המדבר, עַל יִשְׂרָאֵל. על מנת להתחבא או להחביא את התבואה מִפְּנֵי מִדְיָן, שהיו פושטים ושודדים, עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת, מקומות מסתור.
פסוק ג:וְהָיָה אִם, כאשר זָרַע יִשְׂרָאֵל, והתבואה צמחה – וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, שאף הוא עם נווד, ולכן חי בכמה אזורים, וּבְנֵי קֶדֶם הערביים והשבטים שחיו ושוטטו בעיקר באזור שבין ערב לסוריה, וְעָלוּ עָלָיו. פעם אחר פעם היו בני המדבר הללו פולשים לארץ המיושבת ומנצלים את חולשתם של ישראל.
פסוק ד:וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה. הם לא עמדו על הגבול בלבד, אלא השתלטו על מרחבי שטחם של ישראל, וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה, אמצעי קיום בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר.
פסוק ה:כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם של אנשי המדבר האלו אֵין מִסְפָּר, וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. לא הייתה להם כל כוונה למשול בארץ. הם פשטו עליה רק לשם גנבה ושוד.
פסוק ו:וַיִּדַּל, הֶעֱני יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן, וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.
פסוק ז:וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן,
פסוק ח:וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים,
פסוק ט:וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם, וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם,
פסוק י:וָאֹמְרָה לָכֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִירְאוּ, אל תכבדו ואל תעבדו אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם, וְאתם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי. בדברי הנביא אין פתרון למצב אלא רק תוכחה. מצבכם השפל הוא עונש על כך שהמריתם את צו ה', ולא עמדתם בתנאי שהציב להם. עליכם לשוב אליו.
פסוק יא:וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה', בדמות אדם, וַיֵּשֶׁב תַּחַת עץ הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר שייכת לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי, ממשפחת אביעזר. וְגִדְעוֹן בְּנוֹ של יואש היה אז חֹבֵט, מכה, דש חִטִּים בַּגַּת, מקום דריכת היין. בדרך כלל אין חובטים את החיטים אלא על פני השדה או במקום מיוחד לדיש, אבל הוא עשה זאת בגת ובלא בהמות דשות מפני שהתכוון לְהָנִיס, להבריח ולהציל את החיטים מִפְּנֵי מִדְיָן. את החיטה דשים בתחילת הקיץ, כשהגפנים עדיין אינן נותנות את פריין, ולכן סביר שהמדיינים לא יבואו לחפש דבר בגת.
פסוק יב:וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ, גִּבּוֹר הֶחָיִל!
פסוק יג:וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי! אנא, כיצד אתה אומר שה' עמי? וְאם יֵשׁ ה' עִמָּנוּ – וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? מדוע כך אירע לנו? וְאַיֵּה, איפה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר: הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה', וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ, עזב אותנו ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן?!
פסוק יד:וַיִּפֶן אֵלָיו מלאך ה', המדבר בשמו, וַיֹּאמֶר: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, בגבורה שניתנה לך וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן. הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בִּי אֲדֹנָי! נראה שגדעון מכיר שהעומד לפניו איננו אדם אלא דמות עליונה. בַּמָּה וכיצד אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל?! הִנֵּה אַלְפִּי, האלף שלי הוא הַדַּל בּשבט מְנַשֶּׁה. השבטים היו מחולקים לאלפים, וכל אחד מהם היה יחידה לעצמה. ובית אביעזר לא נמנה עם המשפחות החשובות ביותר בשבט. וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי. כיצד אוכל להיות מנהיג?!
פסוק טז:וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאילו היו אִישׁ אֶחָד בלבד.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת, סימן שָׁאַתָּה, ולא דמות אנושית, מְדַבֵּר עִמִּי, ושזו אכן שליחות מאת ה'.
פסוק יח:אַל נָא תָמֻשׁ, תזוז מִזֶּה, מכאן עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ, וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ. גדעון מעוניין להגיש למלאך מתנה. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֵשֵׁב ואמתין עַד שׁוּבֶךָ.
פסוק יט:וְגִדְעוֹן בָּא, נכנס וַיַּעַשׂ, והכין גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח עשויה מַצּוֹת. העיסה כנראה לא הספיקה להחמיץ מפני המהירות. את הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק, שבו בושל הגדי, שָׂם בַּפָּרוּר, בסיר. וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה, וַיַּגַּשׁ, הקריב למקומו של המלאך.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים: קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז, שנמצא פה, וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ. וַיַּעַשׂ כֵּן.
פסוק כא:וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ ה' אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ. מכאן שהמלאך התגלה כאדם המחזיק מקל בידו. וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת. וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר, הסלע, וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת. ועם עליית האש מַלְאַךְ ה' הָלַךְ מֵעֵינָיו, נעלם.
פסוק כב:וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן: אֲהָהּ, ה' אֱלוֹהִים! קריאה מתפרצת של אימה וחשש, אויה לי, כִּי עַל כֵּן, מפני שרָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. הוא הניח שאחרי ראיית מלאך אין אדם יכול לחיות.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר לוֹ ה': שָׁלוֹם לְךָ, אַל תִּירָא. לֹא תָּמוּת.
פסוק כד:וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ – למזבח ה' שָׁלוֹם. עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת השייכת לאֲבִי הָעֶזְרִי, משפחתו של גדעון.
פסוק כה:וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ ה'. גדעון שמע קול אלוקי ולא ראה כל דמות: קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר, הפר הגדול אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי פר נוסף שהוא בן שֶׁבַע שָׁנִים, במלוא גודלו וגידולו, וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת הָאֲשֵׁרָה, שנחשבה לעץ קדוש שאין לפגוע בו, אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת.
פסוק כו:וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז, הסלע המתנשא הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה, במקום מסודר וערוך לכך. וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ אותו לעוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת.
פסוק כז:וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו. מן העובדה שברשותו של צעיר זה לא מעט עבדים, עולה שבא ממשפחה מכובדת. וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר, שהתייחסו אל הבעל ביראת כבוד, מֵעֲשׂוֹת את מה שנצטווה יוֹמָם – וַיַּעַשׂ בלָיְלָה.
פסוק כח:וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה ראו שנֻתַּץ, נהרס ונשבר מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה, וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי, שכנראה נועד לעבודה זרה, הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ החדש הַבָּנוּי.
פסוק כט:וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ, ולאחר שבדקו ושללו חשודים אחרים, מצאו את האשם – וַיֹּאמְרוּ: גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה.
פסוק ל:וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ: הוֹצֵא, הסגר בידינו אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת, כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו: הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל, אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ?! האם הבעל זקוק למאבקכם למענו ולישועתכם?! אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ, מי שמתקוטט עמו יוּמַת עַד הַבֹּקֶר, שהרי אִם אכן אֱלֹהִים הוּא הבעל, ואם כוחו כה גדול – יָרֶב לוֹ, יריב בעצמו עם בני כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ, ואתם אינכם צריכים לעשות זאת במקומו. אנשי העיר קיבלו את הטיעון שכן עבודת הבעל לא נעשתה מתוך קנאות ואמונה עמוקה. הם עבדו לבעל משום שזו הייתה האָפנה המקומית, ומשום שחיקו את מנהגי העמים.
פסוק לב:וַיִּקְרָא לוֹ – לגדעון בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל, לֵאמֹר: יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ. גדעון קיבל שם או כינוי שהפך לשמו השני.
פסוק לג:סיפור ההתגלות בא כהקדמה למלחמה: וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו, וַיַּעַבְרוּ את הירדן, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, שהיה מקום נרחב דיו למחנה צבאי.
פסוק לד:וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן. הוא הרגיש שנחה עליו הרוח, ועתה בכוחו לקיים את דברי המלאך ולהושיע את ישראל במערכה נגד מדין. וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר לקרוא לאנשים לקרָב, וַיִּזָּעֵק, התאספו לקול הקורא אנשי משפחת אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו.
פסוק לה:וּמַלְאָכִים, שליחים שָׁלַח גדעון בְּכָל מְנַשֶּׁה להודיע על המלחמה, וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא – שבט מנשה, אַחֲרָיו. וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי, וַיַּעֲלוּ אנשים גם מן השבטים הללו לִקְרָאתָם.
פסוק לו:וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים: אִם יֶשְׁךָ, הנך מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ברצוני לקבל סימן לכך.
פסוק לז:הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג, מניח אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן הפתוח; אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל שאר הָאָרֶץ חֹרֶב, יובש – יהיה זה מופת בעבורי, וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
פסוק לח:וַיְהִי כֵן. וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת, וַיָּזַר, סחט אֶת הַגִּזָּה, והגיזה הייתה ספוגה בטל. וַיִּמֶץ, נזל טַל מִן הַגִּזָּה, מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם.
פסוק לט:וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים: אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי, אל תכעס עלי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם. אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה ניסיון דומה אבל הפוך, נסי יותר – יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל.
פסוק מ:וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל.
