פסוק א:ואהוד מת. רצה לומר, מיום שמת אהוד, ואף בימי שמגר עשו הרע, ולזה לא היתה תשועתו גדולה:
פסוק ב:אשר מלך בחצור. טרם לכד יהושע את חצור, ומה שכתבו ביהושע (יא י), הכה בחרב, על חצור הוא חוזר ולא על מלכה, כי אחר שלכדו שלחו לנפשו, ומלך בחרושת הגוים, והוא מקום מה נמצא בה כל מלאכת חרש ואומן:
פסוק ג:כי תשע וגו׳. ולזה לא ערב לבם לגשת למלחמה, וצעקו בתפלה לה׳:
פסוק ג:והוא לחץ וגו׳ בחזקה. דחק את ישראל בחוזק רב:
פסוק ד:אשת לפידות. רצה לומר, אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש, והוא ענין מליצה, וכאשר יאמרו הבריות:
פסוק ד:היא שפטה. בעבור שהיתה נביאה וזריזה במעשיה, בא לה המעלה הזאת להיות שופטת את ישראל:
פסוק ה:תחת תמר. לבל תתיחד עם האנשים הבאים אליה למשפט, קבעה ישיבתה תחת אילן תמר, שאין שם מקום ייחוד (מגילה יד א):
פסוק ה:דבורה בין הרמה וגו׳. רצה לומר, ותמיד היתה דבורה בין הרמה וכו׳:
פסוק ה:ויעלו אליה. אל המקום ההוא:
פסוק ו:הלא צוה ה׳. באמת צוה ה׳, כי בנבואה נאמר לה, ועם שלא נזכר:
פסוק ו:לך ומשכת. משוך לבות בני ישראל לפתותם לבא עמך בהר תבור להלחם בסיסרא, כי מאד פחדו מחילו הרב:
פסוק ז:ומשכתי וגו׳. רצה לומר, אתן בלבו ללכת אל נחל קישון:
פסוק ח:אם תלכי עמי. אל המלחמה:
פסוק ט:אפס וגו׳. כי הנה הפאר הניתן לשר הצבא הוא בעבור אחד משני דרכים, או בהראות אומץ לבבו ללכת למלחמה מבלי פחד, או בהתגבר הוא או אחד מאנשיו להמית הגדול מאנשי בני מלחמתו ולזה אמרה, הלא סיסרא יומת על ידי אשה, והיא יעל אשת חבר הקיני, כאשר יאמר בענין. אם כן, ידעו הכל שמיד ה׳ היתה זאת, כי לא בכח תגבר אשה, ואם כן, אם גם תפחד ללכת למלחמה בלעדי, אם כן, שוב לא תהיה לך על הדרך שאתה הולך התפארות הראוי לך בהיותך שר הצבא, כי לא יהיה במה לפארך:
פסוק י:ויעל. העלה להר תבור עשרת וכו׳, עם הלוכו אחריו, כמו (לקמן ח ה), לעם אשר ברגליו:
פסוק יא:נפרד מקין. פירש את עצמו משאר בני קין שישבו במדבר יהודה, כמו שנאמר בתחילת הספר (לעיל א טז):
פסוק יא:מבני חבב. על קין הוא חוזר:
פסוק יא:ויט אהלו. ועל שבא לומר שנס סיסרא אל אהל יעל אשת חבר הקיני, לכך הקדים לומר שחבר נפרד מקין ונטה אהלו פה:
פסוק יב:כי עלה וגו׳. ובזה הבין שרוצה להלחם, ולכך עלה להתגבר בהר:
פסוק יד:קום. רצה לומר, אל תתעכב לעמוד פה לו ; תגבר בהר:
פסוק יד:כי זה היום. רצה לומר, הגזרה גזורה שהיום תנצח את סיסרא ולא תוכל עוד להתעכב בהר:
פסוק יד:הלא ה׳. לא תירא לרדת לעמק, כי הלא ה׳ וכו׳:
פסוק טו:לפי חרב. להיות נהרגים בחדוד החרב:
פסוק טו:ברגליו. לבל יכיר אותו מי מבני ישראל ויתפוש אותו:
פסוק טז:עד אחד. אפילו אחד:
פסוק יז:אל אהל. לצד האהל:
פסוק יז:כי שלום. ולזה חשב להמלט שמה:
פסוק יח:סורה. ראתה שהיה כמסתפק אם לילך לאהלה אם לנוס עוד להלן, ואמרה לו, סור ממקום מהלכך ובוא אלי ואל תירא:
פסוק יט:נאד החלב. השקתו חלב כי מביא תרדמה:
פסוק יט:ותכסהו. כי בעת השקתו נגלה כסויו, וחזרה לכסותו:
פסוק כא:יתד האהל. היתד העשוי לתקוע בארץ עם שפולי האהל:
פסוק כא:בלאט. לבל יעור משנתו:
פסוק כא:ותצנח בארץ. הכתה במקבת על היתד עד שחלף רקתו ונתחב בארץ:
פסוק כא:והוא נרדם. רצה לומר, על שהיה נרדם משתיית החלב ועיף על כי נס ברגליו, ולזה מת מיד:
פסוק כב:רדף את סיסרא. לפי מחשבת דעתו, לבקשו באשר הוא שם:
פסוק כד:ותלך וגו׳. רצה לומר, בכל פעם יותר: