פסוק א:והנה אמרו (א) ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת, והיה ראוי שיאמר ושמגר מת (כי הוא היה השופט האחרון), להגיד שבני ישראל הוסיפו לעשות הרע בעיני ה' מיום שמת אהוד וגם שמגר בן ענת בימיו היו עובדים הבעלים, ולכן לא היתה תשועתו גדולה כמו שאמרה דבורה בימי שמגר בן ענת בימי יעל כמו שיתבאר. וזה קשור הפסוקים, יאמר שעשו ישראל את הרע בעיני ה' מיום שמת אהוד, (ב) ושמכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור, כלומר שבימי יהושע היה זה מלך חצור, ואחרי שלכדו יהושע נתישב בחרושת הגוים, שהיא עיר נקראה כן להיות בה כל מלאכת מחשבת אומן וכל חרושת המלאכות, או להיותה גבול גדול שהיו שמה גוים רבים, כי סיסרא לא הביא אנשיו כי אם משם, (ג) ושצעקו בני ישראל אל ה', לפי שלחצם בחזקה עשרים שנה והיה רכב ברזל לו, והוא על דרך (שמות ב' כ"ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה:
פסוק ד:הפרשה השלישית בנבואת דבורה ומלחמת ברק עם סיסרא ותשועת ה' והשירה שעשתה דבורה וברק על התשועה. תחלתה ודבורה אשה נביאה, עד ויעשו בני ישראל וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק ד:השאלה הראשונה אם דבורה היתה אשה נביאה, איך ברק לא האמין בדבריה כשאמרה לו הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת וגו'? ולמה אמר לה אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך? והיה אם כן עובר על מצות השם ומאמר הנבואה? והתורה אמרה (דברים י"ח י"ט) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי ומת האיש ההוא וגו':
פסוק ד:השאלה השנית באומרו וחבר הקיני נפרד מקין וגו', ועם היות ההודעה הזאת אמתית, הנה היא באמת בזולת מקומה, כי איך יבדיל הספור וישים בין מה שאמר ויזעק ברק את זבולון ואת נפתלי, ובין מה שאמר ויגידו לסיסרא כי עלה ברק בן אבינועם וגו', הבדיל ביניהם ואמר וחבר הקיני נפרד מקין, והוא אם כן בזולת מקומו? וגם מה ענין אמרו נפרד מקין? והיה לו לומר נפרד מיהודה, כי חבר הקיני הוא קין עצמו והיה יושב את בני יהודה:
פסוק ד:השאלה השלישית במה שעשתה יעל לסיסרא, כי אם היה (כמו שהעיד הכתוב) שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני, איך עשתה יעל הרעה הגדולה הזאת? לקרוא לשלום את סיסרא אוהבו, ובהיותו נכנס לביתה על מאמרה וקריאתה (בבית אוהב טהור לב על סמך השלום אשר ביניהם) הרגתו בערמה והוא דבר זר מאד ומגונה:
פסוק ד:השאלה הרביעית באמרה בימי שמגר בן ענת בימי יעל, למה זכרה מהשופטים שמגר בן ענת ולא זכרה שופט אחר? ואם היה שזכרה שמגר להיותו השופט הסמוך, למה זכרה עמו יעל, והיא לא היתה שופטת ישראל? גם התשועה שיעל עשתה בזמן הזה היתה, וימי יעל הם עצמם ימי דבורה, ואיך אמרה בימי יעל חדלו ארחות? השאלה החמשית אם דבורה צותה לברק ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, למה חרה אפה על שאר השבטים על שלא באו לעזרת המלחמה וגדפתם עליו? ולמה אמרה אורו מרוז וגומר, כי לא באו לעזרת ה', אחרי אשר היא במצות השם הגבילה העם שיבא למלחמה לבד? השאלה הששית למה לא הביאה סמוכים הפסוקים אשר אמרה בהתלוננה מהשבטים אשר לא באו למלחמה? כי היא הביאה ענין ראובן וגלעד ודן ואשר, ושבחה זבולון ונפתלי והפסיקה ביניהם באמרה באו מלכים נלחמו וגו', מן שמים נלחמו וגו', אז הלמו עקבי סוס וגו', וחזרה לקלל מרוז אשר לא באו לעזרת ה' בגבורים:
פסוק ד:והנני מפרש הפסו' באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק ד:ודבורה אשה נביאה וגו'. הנה ראיתי בספור הזה תועלות עצומות כפי המדיניות, ולא התעורר רלב"ג לאחד מהן, ולכן בחרתי להזכירן במקומם אחרי פירוש הכתובים. ובאמרו אשת לפידות אמרו חז"ל (מגילה י"ד ע"א) שהיתה עושה פתילות למקדש. והמפרשים נטו שהיתה אשת ברק, וחשבו שברק ולפידות שניהם מענין אחד. ורלב"ג פירש לפידות כמו לפידים, שהיה מדרגתה בנבואה עד שנראו סביבה לפידים. ואני חושב שהם תואריה, יאמר שדבורה היתה אשה נביאה ואשת לפידות, ובמה שאמר הכתוב אשה נביאה, הורה שלמות שכלה וטוב הכנתה, עד שהיה נלוה אליה הרוח הנבואיי, ובמה שאמר אשת לפידות, הורה שהיתה אשת חיל ומעשיה חיים וזריזים מאד עד שהיתה כמו לפיד אש, ומפני התוארים האלה שהיתה נביאה בשכלה ואשת לפידות במעשיה ובגודל לבה היתה היא שפטה את ישראל בזמן ההוא. ואין ספק שהיא תוכיחם באופן שישובו בתשובה ואם לא נזכר, כי לולי היו בעלי תשובה לא היו נושעים כמו שקדם ביאורו בפרשה שנית. ולמדנו מזה התועלת הראשון, שהשופט ומנהיג העם יצטרך לשלמות ההשכל וההכנה ולחוזק הלב וזריזות, כדי להוכיח וליסר העם כראוי:
פסוק ה:והיא יושבת תחת תומר וגו'. אחז"ל התומר נקראת תומר דבורה לפי שנקברה שם דבורה מנקת רבקה, כתוב כאן בין הרמה בין ביתאל וכתוב להלן ותקבר מתחת לביתאל. ותרגם יונתן והיא יתבא בקרתא בעטרות דבורה מתפרנסה מן דילה ולה דקלין ביריחו ופרדסין ברמתא וכו'. ועל דרך הפשט אמר שדבורה לא היתה רוצה לעמוד בבית כדי שלא להתיחד עם אדם, ולכן היתה יושבת תחת תומר, ומה שאמר עוד דבורה בין הרמה, הוא כאלו אמר ותמיד דבורה היתה בין הרמה ובין ביתאל בהר אפרים, כלומר שברחוב ובדרך תכין מושבה, ונתן הסבה בזה ואמר ויעלו אליה בני ישראל למשפט, ר"ל שבני ישראל היו עולים לפניה למשפט בכל יום, ולכן כדי שלא תתיחד עם האנשים היתה יושבת תחת תומר. ולמדנו מזה התועלת השני, שכל אדם כשר עם היותו טוב עם ה' ראוי שישתדל להסיר מעליו החשד, ומשמועה רעה ירא כדי להיות טוב ג"כ עם אנשים, כמו שהיתה עושה דבורה הנביאה בזה:
פסוק ו:ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם וכו'. נטו המפרשים לומר שהיה ברק איש דבורה ובעלה, והוא באמת בלתי מתישב, כי הכתוב לא זכר שהיה בעלה. אבל אמר ברק בן אבינועם מקדש נפתלי ומה שאמר כי עלה ברק בן אבינועם ולא זכר דבורה, הוא לפי שסיסרא מהגבור פחד ולא ידע מנבואת דבורה, ולכן אני חושב שלא היתה דבורה נשואה או שנפרשה מבעלה מפני נבואתה כמו שכתב רלב"ג והנה צוה האל יתברך שתעשה התשועה הזאת ע"י ברק להיותו אמיץ לב בגבורים, והיה שמו מורה עליו, כי ברק רומז על היותו איש חיל רב פעלים, ובן אבינועם מורה על שהיה אביו ככה גם כן כי הוא היה אבי הנועם והמעשים היפים. וזכר שאמרה אליו הלא צוה ה' אלהי ישראל, רוצה לומר הדבר הזה כבר הוא גזור מן השמים, וזהו הלא צוה ה' כי כבר צוה על זה להיותו אלהי ישראל ומשגיח בו תמיד, ושיקח עמו עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון, כי אלהי ישראל בחר בהם בפרט לעשות הפעל הזה, ולהיות ברק מקדש נפתלי צוהו שיקח מאנשי ארצו ומשפחתו, לפי שהם ילכו עמו יותר בנקל, ואמר ומשכת כתבו המפרשים שפירושו שיפתה וימשוך ישראל בדברים לבא למלחמה, כי היו יראים מחיל סיסרא. ואני חושב שאמרה לו שה' אלהי ישראל גזר שילך הוא וימשוך סיסרא, והנה יעשה המשיכה הזאת כאשר יעלה בהר תבור ויקח עמו עשרת אלפים איש, כמו שאמר אחר זה ויגידו לסיסרא כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור ויזעק סיסרא וגו', הנה אם כן העליה בהר תבור וקבוץ העם ימשיך סיסרא שם, אבל לא יספיק זה מבלתי העזר האלהי שימשיכהו באמת, כמ"ש (ז) ומשכתי אליך וגו', ונתתיהו בידך. ומזה למדנו התועלת השלישי, והוא מי הוא הראוי להיות שר צבא המלחמה, שהוא האיש החזק רב פעלים בעצמו וממשפחת אנשי חיל, לשהעם יקבלו ממנו בושת ויראה כברק בן אבינועם:
פסוק ח:ויאמר אליה ברק וגו'. זכר שאמר ברק לדבורה אם תלכי עמי שמה והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך, ולא אמר זה כמספק בנבואה שאמרה לו וגם כעובר על דברי הנביא, אבל לפי שהיו ישראל אז יראים ופוחדים מחיל סיסרא ומרכביו ומהמונו, ראה ברק כי אעפ"י שהוא יקרא לבני זבולון ולבני נפתלי למלחמה לא ילכו עמו ולא יאמינו בדבריו, וכי יחשבוהו מסתכן, ולכן אמר לדבורה שתלך עמו, כדי לחזק לבב ישראל בראותם הנביאה עמו שצותה בזה, ולשיאמינו כי דבר ה' הוא ובו היה עושה הדבר הזה כי לא מלבו, ומפני זה לא ירדה עמו דבורה למלחמה מההר, כי לא היתה הליכתה כי אם להמשיך לב ישראל, או כדי שתתדבק בהם ההשגחה האלהית באמצעות דבורה כדברי הרלב"ג, ובזה הותרה השאלה הראשונה:
פסוק ט:ודבורה השיבתו הלוך אלך אפס כי לא תהיה תפארתך וגו', רוצה לומר אני אלך עמך, כיון שאתה מצוה שאלך (כי אתה שר צבא ה' וכל איש ואשה שימרה את פיך ימות), אבל עכ"ז אני אגיד לך את אשר יקרא באחרית הימים, והוא כי לא תהיה תפארתך הליכתי עמך, וזה לא למי שיראה מעשיך במלחמה, כי באמת כל הרואים את גבורתך שמה יעידון יגידון כי איש חיל אתה ובידך יושיע ה' את ישראל, אבל על הדרך הזה אשר אתה הולך הרואים אשה הולכת עמך בדרך, כאשר ישמעו אח"כ כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא (והיא יעל שנבאתי עליה) יאמינו שעל כן היית מוליך עמך אשה לפי שבידה התשועה ולא בידך, ויחשבו שאני האשה אשר בידה ימכור ה' את סיסרא, וא"כ הליכתי עמך אינה לכבוד ולתפארת לגבור החיל שכמותך, ועם היות שאמרה כל זה הנה היא עשתה מאמרו ותקם ותלך עם ברק קדשה. ומזה למדנו תועלת רביעי, והיא שיועצי המלך והשר ראוי שיעשו מצותו אעפ"י שהיה סותר דעתם, ועכ"ז יאמר לו דעתם, כי האמירה והעצה ראוי אליהם שיאמרו במה שהם יועצים לאדוניהם ועשיית מצותו במה שהם עבדיו, וכן עשתה דבורה אמרה דעתה ועשתה מצותו. והמפרשים אמרו כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא שאמרה דברה על עצמה שתתלה בה הנצחון, כמו שאמרה בשירתה:
פסוק י:ויזעק ברק את זבולון וגו'. הנה זה היה אחרי בואם לקדש, ששם קבץ ברק עשרת אלפים איש מזבולון ומנפתלי כאשר צותה אותו ויעל הוא עמהם ודבורה עמו אל הר תבור, והיה זה כדי שיהיה הדבר מפורסם שהוא היה עולה להר עם אותו עם מלחמה כדי להמרות ביבין מלך כנען וכדי להלחם משם עם סיסרא שר צבאו בעמק:
פסוק יא:וחבר הקיני נפרד מקין וגו'. כתוב למעלה ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים אל בני יהודה מדבר יהודה וגו', וישב את העם וגו', ולפי זה היה ראוי שיאמר וחבר הקיני מבני חובב חותן משה נפרד ממדבר יהודה, וכוונתי בפירוש הפסוק שחבר הקיני היה במדבר יהודה עם אותו ההמון שנקראו בני קין ובני חובב שהיו כלם עם ישראל שמה, וכאשר שמע שברק עלה הר תבור וראה סיסרא מזדמן להלחם בו חשב מחשבה לעזור לישראל. ולכן עשה בערמה כאלו היה לו קטטה עם בני משפחתו, באופן שנפרד מהם, כלומר מאהבתם, גם זכר שנפרד ממושבם שהיה עם בני יהודה, וזהו אמרו ויט אהלה עד אילון בצענים אשר את קדש סמוך לקדש, והוא מקום בין חרושת הגוים מקום סיסרא ובין הר תבור מקום ברק, כדי שתהיה ביתו מזומנת לעזור לישראל ולהכות באויבים כפי מה שיזדמן, וכדי שהכנעניים יבטחו בו הראה עצמו אויב לבני משפחתו ונפרד מהם ויוצא ממקום תחנותם עם בני ישראל, וז"ש וחבר הקיני נפרד מקין שהם בני חובב חותן משה, מאותו קין שהם עם משפחתו נפרד מהם, וגם נפרד ממקום תחנותם שהיה שם עם בני יהודה ונטה אהלו משם, כי הוא לא היה יושב בבית כי אם יושב אהלים, כמו שזכרתי בפסוק ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים. ולמדנו מזה התועלת החמשי, שמי שירצה לעזור לאוהבו יתראה ראשונה כאלו הוא אויבו, כמו שחבר הקיני עשה בהפרדו מעם משפחתו ומתחנות ישראל כדי לעזרם אח"כ. ובא זה הספור בזה המקום, להגיד שעשה זה כששמע כי עלה ברק הר תבור ושסיסרא היה מכין עצמו להלחם בו, והנה בזה הותרה השאלה השנית:
פסוק יב:ויגידו לסיסרא כי עלה וגו'. זכר שכאשר שמע סיסרא שברק בן אבינועם אדם גבור חיל רשום מאד עלה הר תבור מקום גבוה וחזק, ראה שאין זה מדרכי הגרים ולא ממנהגי המשועבדים כמו שהיו ישראל אז, כי המשועבד ראוי שלא ישב במקום מבצר ובית מקדש מלך, פן יתגאה לאמר אני אמלוך ויסור עול האויב מעליו, וכמו שצותה התורה בגר (דברים כ"ג י"ז) עמך ישב בקרבך בטוב לו וגו', וכמו שפירשתי בפירוש התורה שלא ישבו הגרים במקום חזקים מיוחדים אליהם, כי אם בקרב ישראל ועמהם בהכנעה, ככה בזמן ההוא בהיות ישראל תחת יבין מלך כנען, כאשר ראה סיסרא שר צבאו שעלו ישראל תחת יד ברק איש גבור החיל למקום חזק להשגב שם ולהלחם ממנו, (יג) מיד קבץ את רכבו ואת המונו לבא ולהלחם בו, והיה מהלכו מחרושת הגוים המקום אשר היה יושב בו עד נחל קישון מקום המלחמה. ולמדנו מזה תועלת וידיעה ששית, שאין ראוי לעם הגובר והמשתרר שאויביו היושבים בקרבו גרים יעלו למקום חזק הר גבוה ותלול, פן משם יתחזקו להלחם בו:
פסוק יד:ותאמר דבורה אל ברק וגו'. אמר שכאשר סיסרא בא עם כל רכבו וכל המונו עד נחל קישון (וידמה שהיה דעתו לעלות ההרה משם להלחם עם ברק) מיד אמרה דבורה אל ברק קום, ר"ל קום ורד מההר להכות בו אל תקוה שיעלה הוא ההרה, ואמרה הסבה למה הוא ירד אליו ולא יחכה ביאת סיסרא להלחם ברק מההר, כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, רוצה לומר זה היום אשר תהיה בו ההצלחה, ואם תקוה ליום אחר לא תצליח את דרכיך בו, ולכן אמרה נתן ה' את סיסרא הלא ה' יצא לפניך בלשון עבר, כאלו המלחמה כבר נעשתה.
פסוק טו:וזכר שכן היה (טו) שה' המם את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק, ודע שלפני ברק שאמר כאן הוא מאמר נאמר על הזמן, כמו (מלאכי ד' ה') לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, יגיד הכתוב שקודם שבא ברק כבר המם ה' את סיסרא (עם היותו שר הצבא גבור החיל) ואת כל הרכב ואת כל המחנה, כי אולי שמעו באזניהם קול מחנה גדול וראו סוסי אש ורכבי אש ודומה לזה, באופן שפחד קראם ורעדה (וכל זה היה קודם ביאת ברק, כמו שאמרה לו דבורה הלא ה' יצא לפניך, רוצה לומר כבר הוא נלחם ואתה יושב בכאן) עד שירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו, וכאשר בא ברק אל המחנה ומצאו כך לא עשה כי אם רדף אחריהם, וזהו אמרו (טז) וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה, כי ה' היה מנצח המלחמה הוא הנלחם להם, וברק לא עשה כ"א שרדף אחרי הנסים מהמלחמה ואז נפל כל מחנהו לפי חרב. ומזה למדנו תועלת שביעי וידיע' רב', והוא שהאנשים כשיהיו מצליחים במלחמה יקנו חוזק רב וגבור' מופלגת מפאת ההצלחה, עד שברק היה לבדו עם אנשים מעטים רודף אחרי הרכב ואחרי המחנה, כמו שבהיותו מנוצח ונרדף היה לבו דואג עליו ולא הי' לו חוזק וגבורה, עד שהי' אומר לדבורה אם תלכי עמי והלכתי, כי ההצלחה תקנה גבורה וחוזק לב והקלון תקנה פחד ומורך לבב:
פסוק יז:וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל וגו'. זכר שנס סיסרא אל אהל יעל, ושהיא יצאה לקראתו לאמר סורה אדוני, שקראתו אדון להיות שהיה חבר הקיני בעלה משועבד אליו, והבטיחתו (יח) סורה אלי אל תירא, רוצה לומר שיהיה נכון לבו בטוח בה, וכסתה אותו בשמיכה, (יט) ושאל מים ותשקהו חלב להרדימו (כ) ושאמר אליה שתעמוד פתח האהל והיה אם איש יבא וישאל היש פה איש שתאמר אין, וניבא בזה, (הוא עצמו) שסיסרא לא היה כבר איש, אבל כאלו היה מת ובטל מן העולם, ולכן אמר היש פה איש ואמרת אין, שכבר היה אין, (כא) ושיעל לקחה את יתד האהל ותתקעה ברקתו ויעף וימת, ר"ל שנתקבצו דברים לשלא הרגיש בהכאה, האחד שהוא היה נרדם משתיית החלב, והשני ויעף שהיה עיף ויגע שברח ברגליו, ומפני זה וימת מבלתי שיתנועע יותר מההכאה.
פסוק כב:וכאשר בא ברק אחריו יצאה לקראתו ואמרה לך ואראך את האיש אשר אתה מבקש, ותראהו סיסרא מת מוטל ארצה, זהו ספור הענין: וראוי שנדע למה לא נזכר בכל זה חבר הקיני כי אם יעל אשתו? בהיותו חבר חי, כמ"ש כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני, וגם איך עשתה יעל כדבר הרע הזה אם היה שלום בינה ובין יבין מלך חצור אשר היה סיסרא שר צבאו? והנראה אלי שספר הכתוב שנתחברו שתי הסבות לשמצאה יעל מקום לעשות זה הפעל. הראשונה היא כי בעניני המלכים אין הדבר אסור או מותר נאה או מגונה, כי אם ע"פ הדברים אשר ישימו ויקימו ביניהם, וכאשר חבר הקיני עשה שלומו התחכם מאד ואמר, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני, הנה לא אמר בין בית יבין, אבל אמר בין יבין, שלו לבדו היה השלום ולא נכלל א"כ סיסרא באותו שלום, ולכן פרט ובין בית חבר הקיני, שמצד חבר היה השלום כולל לכל אנשי ביתו ולא כן מצד יבין כי אם לו לבדו. והסבה השנית כי סיסרא לא הלך לאהל חבר הקיני כי אם לאהל אשתו, כי היה ליעל אהל נפרד ונבדל מאהל בעלה, ולזה אמר אל אהל יעל לקראת סיסרא כי לא היה שם חבר בעלה, וידוע מנימוסי המלכים שאין האשה מחוייבת לדברים שיעשה הבעל מהשלימתו ושמירת המבצרים, ומפני זה יכלה לעשות מה שלא יוכל בעלה לעשותו. ויראה שהיה חבר הקיני נכנס באהלו ולא יעשה דבר לא לעזר ישראל ולא כנגדם. הנה הותרה בזה השאלה השלישית. ולמדנו מזה תועלת שמיני שאין שלום ומלכות כי אם ע"פ הדברים אשר ידברו ואשר יכתבו על ספר, ושהנשים אינם מחוייבות בזה, כי הן פטורות מכל חיוב כי אם עבודת בעליהן חייבין לשמור ולעשות:
פסוק כג:ויכנע אלהים ביום ההוא וגו'. לפי שהיה כבוד המלכים נתלה בכבוד שר צבאם ובהצלחתם יוצלחו גם הם. והיה סיסרא באותו יום מת וכל צבאו והמונו נפל לפי חרב, לכך היה שביום ההוא הכניע אלהים לא לבד את סיסרא כי אם גם את יבין מלך כנען, באופן שמאותו יום והלאה (כד) ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין עד אשר הכריתוהו. ונלמוד מכאן תועלת וידיעה תשיעית, והיא שהצלחת המלכים נתלה בהצלחת שרי צבאיהם:
