ונראה כאילו כלה בו ביום. ב"ר וא"כ יהיה פי' ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה לא לפי האמת כי ראשי' השביעי אינו שביעי כמו שראשי' הקו אינו קו כי אילו היה ראשי' השביעי שביעי היה בשביעי מעשה ומפני שאינו לפי האמת הוכרחו הזקנים בימי תלמי לכתוב ביום הששי במקום ביום השביעי כדאיתא בפ"ק דמגילה:
ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. ויהי' פירושו ויכל מן המנוחה שאחר גמר מעשה בראשית דהשתא אפילו את"ל ביום השביעי שביעי ממש אכתי לא קשיא דמנוחה דאחר גמר מעשה בראשית אע"פ שהיא מכלל המלאכות שהרי העולם היה חסר ממנ' ונגמר' כמו שהיה חסר משאר מלאכות מעשה בראשית ונגמרו כל אחת ביומה מ"מ מאחר שכלן יגיעה וזאת מנוחה אינ' מלאכ' גמור' אלא דרך העברה ולכן אמרו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה אינו אלא דרך העברה דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי כתיב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אלמא בשביעי עסק במלאכה וכתיב וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אלמא לא עסק בשום מלאכה:
ברכו במן שכל ימות השבת יורד עומר לגלגולת וכו'. ב"ר ונ"ל שכך פירושו שאע"פ שקידש יום השבת והבדילו משאר הימים שלא היה המן יורד בו כשאר הימים מ"מ בששי נכפלה בו ברכתו ופי' ברכו לא פסקה ברכתו דאל"כ מה היא ברכתו יותר משאר הימי' והלא עומר לגלגולת היה להם גם באותו יום כמו בשאר הימים שהחסרון שהיה לו שלא ירד באותו יום נתמלא ביום הששי שירד של יומו ושל מחרתו אך קשה מנא להו לרז"ל לומר שלא היה יורד המן בכל יום אלא עומר לגלגולת בלבד ובו' הוכפלה ברכתו והיה יורד לחם משנה דילמא ירידתו ביום הששי שוה לשאר הימים היה רק שבכל יום לא היו רשאים ללקוט רק עומר לגלגולת ובששי היו לוקטי' לחם משנה בעד יומו ויום מחרתו שזהו הנראה מפשט המקראות דדוחק הוא לפרש מלת יורד בעבור הנמצא' להם במדידה שבכל יום היה הנמדד עומר אחד ובששי היה כפלי' ושמא י"ל דמסברא אמרו זה שהי' קשה בעיניה' לומר שהיה הנם לבטלה שהיה יורד יותר מדי ספוקם ומה שאמרו שהנשאר היה נעשה נחלים נחלי' הוא השארית מהעומר שלא היה מספיק לעומר אחר:
המלאכה שהית' ראוי' לעשות בשבת כפל ועשאה בששי. ב"ר אשר ברא אלהי' ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות כל שהיה הב"ה עתיד לעשות בשבת הקדי' ועשאו בששי דמלת לעשו' להבא משמע דכיון שא"א לומר שאותה המלאכ' שהיתה ראויה לעשות בשבת נתבטל' ונשאר העולם חסר ממנה או שעשאה לאחר השבת דויכלו השמים והארץ כתי' וכל צבאם כתי' על כרחי' למדנו שכפל המלאכ' בששי ועשה בו של יומו ושל מחרתו:
אלה האמורי' למעל'. לא אלה האמורי' למטה דומיא דאלה המשפטים אלה הדברים שאין לשמים ולארץ תולדות אחרות חוץ מן הנזכרים למעל' והם שנולדו כל אחד ואחד ביומו וכמוהו אלה המצות אלה החוקים האמורים למעלה:
דבר אחר בה"א בראם שנאמר ביה ה' צור עולמים. במנחות פ' הקומץ רבה אמרו מ"ש דכתי' ביה ולא כתי' יה שני עולמים ברא הב"ה אחד בה"א ואחד ביו"ד ודרשו צור כמו צר כמו שאמרו בברכות אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו ופי' צר כמו יצר שאין יצירה אלא בצור' ששם בחומר ופי' בה"א בראם בלא יגיעה ובלא מעשה כמו הה' שכל האותיות אדם קופץ את פיו בשעה שמוציאן חוץ מאות ה"א והיינו דאמר רבא שני עדים זוממים הואיל וישנן באי שאין בזה מעשה אפי' בהקשת שפתי' כן פי' הרי"ף ז"ל בסנהדרין בפ"ד מיתות ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ביום א' נבראו כולן דהא ביום עשות כתיב ולא פליגי אלא בפי' בהבראם דללישנא קמא פי' בהבראם ביום הבראם וביום עשות ארץ ושמים ביום ראשון וללישנא בתרא פי' בהבראם בה"א בראם וביום עשות ביום ראשון:
לענין ברייתו של אדם. ב"ר לא לענין העשבי' והאילנות שאלו היה כן היו העשבים צומחי' קודם יצירת האדם עם האד המשק' פני האדמ' שואד יעלה קודם וייצר הוא ומה טעם כי לא המטיר ומזה הצד בעצמו פי' ואד יעלה והשקה שהעלה התהום והשקה העננים לשרות העפר ולא שהשמש העלה האד מן הארץ כמנהנו של עולם מפני שזה הפועל הוא המטר וכל עוד שלא נברא האד' לבקש מטר לא המטיר כדלעיל אבל עכשיו שלא העלה האד אלא לענין בריתו של אדם הראשון צ"ל שלא היה האד ההוא כמנהג האדי' העולי' מכח השמש ומשקי' פני כל האדמ' רק במקום שבו נברא האדם מכיון שלא נהיה רק לברייתו של אדם כגבל הזה שהוא נותן את המים ואח"כ לש את העיסה ומ"ש והשקה את כל פני האדמ' דמשמע אפי' במקומות אחרות הוא משום דהוצבר עפרו מכל האדמה וכשבא האד במקום שנברא בו האדם הרי הוא כאלו בא אל כל פני האדמה:
וייצר ב' יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים. ב"ר כאלו כתיב ויצר ויצר ב' פעמי' שכן דרך הגמרא בכל מקום לדרוש עם כל אות ואות מהאותיות הנוספות כל המלה בכללה בפרק אלו נערות נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות ובפ"ק דמגילה זמן זמנם זמניהם וביומא קול לו קול אליו אף כאן מדהוה לי' למכתב ויצר ביו"ד אחד וכתיב וייצר בשני יודי"ן קרי בי' ויצר ויצר היצירה הא' בעת יצירתו והאחרת לעת תחייתו אבל בפרק עושין פסין דרשי להו למ"ד ויקח אחת מצלעותיו פרצוף לדו פרצופי' ופירשו ויצר כמו ויצר אותו בחרט ולמ"ד זנב דורש האחד מלשון יוצר והאחד מל' יצר כדר' שמעון בן פזי דאמר אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי אבל לא לשני יצרים יצר טוב ויצר רע דא"כ הוה ליה למכתב גבי בהמה נמי וייצר בשני יודי"ן דאית בה נמי יצר טוב ויצר רע דהא חזינן דקא מזקא דנשכה ובעטה כדאיתא בברכות ומה שתפס הרב האגדה של ב"ר והניח דברי הגמרא הוא מפני שרחוק מפשוטו של מקרא שיתפרש וייצר מלשון צורה או הא' מיצר והאחר מיוצר:
צבר עפרו מכל האדמה. דאם לא כן עפר מן האדמה למה לי בחד מינייהו סגי:
ד"א נטל עפרו כו'. בב"ר אמר הקב"ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד פי' מן המזבח שנקרא מזבח אדמה דאל"כ מן האדמה למה לי:
חיה שבכולן שנתוסף בה דיעה ודבור. שאין הנפש המשכלת נפש בפני עצמה כדעת הרופאים האומרים ג' נפשות יש באדם צומחת חיונית ומדברת אבל כל שלשתן אינן אלא נפש אחת והיא בעלת כחות רבות שהנפש חיה שבאדם אף על פי שהיא מתדמה לנפש חיה של בהמה וחיה במה שהיא בעלת הזנה והרגשה מ"מ היא מתחלפת במה שהיא נוספת הכחות כי הנפש חיה של שאר הבעלי חיים הנה היא בעלת שתי כחות צומחת ומרנשת והנפש חיה שלהאדם היא בעלת שלש כחות צומחת ומרגשת ומדברת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' בהקדמת מסכת אבות:
כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא. פי' במקום שתי מלות עדיין לא וכן תרגמו המתרגם עד לא:
ואינו נפעל. פי' אינו נגזר ממנו פועל לומר הטרים כמו שנגזר מן קודם הקדים:
וזה מוכיח. כי אם יהיה פירושו קודם ויהיה דבק עם מלת יהיה ויצמח הכתובי' אחריו אין כאן מאמר פוסק ואיך יתן טעם בו לומר כי לא המטיר שהוא נתינת סבה למאמר הפוסק כי רחוק הוא שיהי' כי לא המטיר מכלל הנושא כאילו אמר טרם שיצמח מפני שלא המטיר שא"כ יהי' וי"ו ואד נוסף ואם אינו דבק עם מלת יהי' ויצמח רק עם מלת זה ואם אינה כתובה כאילו אמר וכל שיח השדה קודם זה היה בארץ וכל עשב השדה קודם זה צמח שוב לא יפול עליו מאמר כי לא המטיר הילכך על כרחינו לומר שאין פירוש טרם כמו קודם וזה מוכיח על כל טרם שבמקרא שאינו מלשון קודם:
ועוד אחר כי טרם תיראון עדיין לא תיראון. פי' ועוד יש מוכיח אחר על זה והוא טרם תיראון כי אם יהי' פירושו קודם ויהי' דבק עם תיראון הבא אחריו יהי' מאמר חסר בהכרח כי א"א לומר שהספור הזה דבק עם והפשת' והשעור' נכתה אף אם נאמר שיהי' ו' והפשתה נוסף כאילו אמר קודם שתיראון דהיינו בזמן המרד הפשת' והשעור' כבר נוכתה ואין תקנה בם עם תפלתי זאת רק מכאן ולהבא דא"כ מה צורך לומר כי השעור' אביב והפשת' גבעול גם והחטה והכסמ' לא נכו ואם לא יהי' דבק עם מלת תיראון רק עם מלת זה ואם איננה כתובה כאלו אמר קודם זה אתם יריאים א"א זה בשום פנים מפני שאם מלת זה מורה על עת המרד יהי' פירושו קודם המכה אתם יריאים ולא בעת המכה וזה לא יתכן ואין לומר שמלת זה מורה על אפרוש כפי כאלו אמר קודם שאפרוש כפי אתם יראים כי מלת זה אינה נופלת רק על הדבר שנהיה לא על פרישו' כפים שעתיד להיות גם אין לומר שמלת זה מורה על מאמ' כצאתי מן העיר אפרוש כאילו אמ' קודם שומעכם מאמר כצאתי מן העיר אפרוש כפי אתם יראי' מפני שהמובן מזה הוא שאפי' בעת הזאת שהמכה עומדת אינכם יראים גם א"א לומר קודם סור המכה או קודם שאפרוש אתם יראים כי אין זה החסרון בכח המאמר כלל ועוד שא"כ היה לו לומר ואתה ועבדיך ידעתי כי אחר כן תמרודו שזהו המכוון פה ולא יתכן לומר שאמ' לו כן בדרך מוסר כי זהו בעבו' כבוד השם וכבוד פרעה בטל כנגד כבודו ית' ולא יפול בזה דרך מוסר. והחכם ר' אברהם טען על דברי הרב ואמר שרבי' שלמה אמ' כי טרם תיראון כמו לא תיראון וכמוהו טרם ישכבו וזאת המלה איננה נמצאת כאשר חשב כי לעולם יבא אחריה הענין כי אחר טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית והנה הטעם כאש' הית' קרובה עת שכיבת' נסבו על הבית וככה טרם יקראו ואני אענה ופכה כל טרם שבמקרא והנה אין טרם כמו לא. והרמב"ן ז"ל חזק דבריו ואמ' ויפה תפש רבי אברהם על דברי רש"י שאין טרם כמו לא אבל הוא כטעם קודם:
ואני תמה מאד על שניהם ז"ל כי הרב ז"ל לא אמר בשום מקום שפירוש טרם כמו לא רק כמו עדיין לא כמו שתרגם אנקלוס עד לא ועוד מי מלל לאברהם כי מלת טרם לעולם יבא אחריה העני' והנה טרם תיראון לולי שהוסיף עליו אפרוש כפי לא הי' אחריו ענין והרב ז"ל יחלוק עליו בתוספת הזה והדין עמו כי אין התוספת הזה בכח המאמר גם היה ראוי לומר ואתה ועבדיך ידעתי כי בסור המכ' תמרודו שזה המכוון פה כי לא יפול דרך מוסר בעני' שבין השם לפרעה כאש' חשב וכן וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וטרם יצמח אין אחריו ענין אם לא שימשוך הספור עד ואד יעלה מן הארץ ויהי' הוי"ו נוסף והרב יחלוק עליו בזה וכן הטרם תדע כי אבדה מצרים אין אחריו ענין כלל ועוד הנה בכל המקומות שיבא הענין אחרי המלה הזאת הוא בא עם וי"ו טרם יקראו ואני אענה טרם ישכבו ואנשי סדום בטרם תבא אליהן המילדת וילדו טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת בטרם תבא תבל לה והמליטה זכר ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב ואם יהי' פירושו מלשון קודם יצטרך לומר בכלם שהוי"ו בם כפ"א רפה בלשון ישמעאל ואין זה נכון לכן דברי המתרגם ודברי הרב הנמשך אחריו הם העיקר:
כשנגמרה בריאת עולם בששי. דהאי קרא דוכל שיח השדה כו' אקרא דאלה תולדות קאי וקרא דאלה תולדות אששי קאי שאז נגמרו כל תולדות השמים והארץ:
קודם שנברא אדם. דכתי' בתרי' ואדם אין:
יי' הוא שמו. פי' שם העצם כי זולתו כולם שם התואר ושם העצם הוא אות וסימן על עצמותו יתעלה לרואו בעיניו ולשמעו באזניו ושם התואר הוא המורה על תואר מתואריו:
אלהים הוא שליט ושופט על כל. פי' הוא שם תואר מורה על שולטנותו ודיינותו וכן פירושו בכל מקום י"י שהוא אלהים לא י"י ואלהי' ואמר לפי פשוטו מפני שרבותינו ז"ל דרשום לשני שמות מדת הדין ומדת הרחמים כמו שאמרו ביום עשות ה' אלהים שיתף מדת הדין עם מדת רחמי' ופי' שמות י"י אלהי' שבפסוק כי לא המטיר ה' אלהי' ולא שבפסוק ביום עשות ה' אלהי' הקודם לו מפני שה' אלהי' שבפסוק ביום עשות כבר פירשם למעל' גבי ברא אלהי' שבפסוק הראשון:
מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן. כי לא יתכן לפרשו מקודם כמו מימי קדם קדמתה כמו שתרגמו אונקלס מפני שפשוטי המקראות של וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כו' ואדם אין כו' מורים שלא צמחו עשבים ואילנות כלל לא של ג"ע ולא שאר המקומות אלא אחר ברייתו של אדם ופי' ותוצא הארץ שעמדו על פתת הקרקע מיום ג' עד יום ו' כמו שדרשו בב"ר וכמו שכתב הרב לעיל וההיא דר' שמואל בר נחמני דאמר אדם נברא בששי וג"ע בשלישי פליגא אההיא דב"ר דעמדו על פתח הקרקע עד יום ששי ויפרש המקראות דלעיל שלא כמשמען והמתרגם שתרגם מלקדמי' נמשך אחריו והרב ז"ל נמשך אחר החולקים עליו מפני שפשוטי המקראות הם לעזרו אי נמי בריאת ג"ע לחוד וצמיחתה לחוד ולכ"ע בשלישי נבראת במאמר ותוצא הארץ אלא שהמתרגם סובר שפי' ויטע כפי' ותוצא והוא ביום השלישי קודם בריאת אדם והרב ז"ל סובר שהוא כמו ויצמח שהוא ביום הששי בעת שצמחו הצמחים שזה הי' אחר בריאת האדם ונכתב שנית בעבור כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכל הנמשכים אחריו ויהי' מ"ם מקדם כמ"ם והעי מקדם שפירושו מפאת מזרח ומ"ש במזרחו של עדן אינו ר"ל שהמ"ם הוא במקום בי"ת רק שטעמו הוא כן שמכיון שנטעה מפאת מזרחו של עדן הרי היא נטועה במזרחו שאלו היה מכוין לפרש מקדם כמו בקדם לא הי' לו לומר אלא מקדם במזרח של עדן ולמה האריך לומר במזרחו של עדן נטע את הגן ועוד שאם יהי' המ"ם של מקדם במקום בי"ת הי' לו לכתוב מקדם העדן לא סתם מקדם דסתם במזרח במזרח העולם משמע אבל אם יהי' מ"ם מקדם כמשמעו אז הוא שב אל העדן דלעיל מיניה כאלו אמר מפאת קדם של עדן:
וא"ת הרי כבר כתוב ויברא את האדם. אף על פי שמקום הקושיא הוא על ויצר ה' אלהים את האדם מ"מ המתין הקושיא עד פה כדי שיפרש תחלה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם במזרחו של עדן ואז יהי' גם זה מפרטי האדם ויצדק מה שהשיב עליה סתם בריאתו מהיכן סתם מעשיו וחזר ופי' ויצר ה' עפר מן האדמה וגו' ויצמח לו ג"ע ויניחהו בג"ע כו' ואלו הי' פירוש מקדם מקודם לא היתה הצמיחה בעבורו ואין זה מפרטיו:
וללמד על העופות שנבראו מן הרקק. לקמיה מפרש לה:
ויצמח לענין הגן הכתוב מדבר. אע"פ שכתו' סתם מן האדמה שא"ת שעל הצמחי' בכללם הוא מדבר שצמחו ביום ששי אחר בריא' האד' ופי' מן האדמה מן הארץ בכללה ובתוך הגן דסיפיה דקרא לא קאי אלא על העצים הסמוכים לפניו ולאחריו היה לו להזכיר גם העשבים כמו שהזכיר' בבריאתם ועוד למה תאר עתה האילנות בתואר נחמד למראה וטוב למאכל ולא בעת בריאתם ורז"ל חששו בשנוי מלת עץ פרי הכתוב אצל הצווי ולא אצל הפועל אע"פ שבשניה' כתוב עושה פרי ואיך לא יחושו על אלה השנויים:
בתוך הגן באמצע. וכן תרגם אנקלום במצעות גינתא ולא מפני שמלת תוך מורה על זה שהרי מצינו בכמה מקומו' מלת תוך שאינו מורה על האמצע וגם המתרג' עצמו תרגמ' בגו אלא מייתורא דקרא הוא דקא דייק לה שאלו היה כמשמעו לא היה צריך לכתבו שכבר כתב ויצמח ה' אלהים מן האדמה שפירוש מן הגן וליכא למימר שבתוך הגן הוא פירוש מן האדמה דאם כן מן הגן מבעי ליה:
קדמת אשור למזרחו של אשור. כי הה"א שבמלת קדמ' שהוא במקו' למ"ד בתחלתה שבתי"ו בסמיכו' ויהיה פי' קדמת אשור לקדם של אשור ואחר שקדם הוא מזרח בכל מקום יהיה פי' למזרח של אשור והרב ז"ל רמז כל זה בלשונו כי במלת של הורה שתי"ו קדמת מורה על הסמיכות ובאות למ"ד של למזרחו הורה שתי"ו קדמת הוא במקום הה"א של קדמת שהוא במקום למ"ד בתחלת' ובאמרו למזרחו של אשור הורה שפי' קדם מזרח:
הוא פרת החשוב על כלם הנזכר על שם א"י. כי מלת הוא אינה נאמרה רק על הדבר המפורסם היותר ידוע כדי להודיע בו הנעלם כמו הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש לא אחשורוש האח' כי מצאנו אחשורוש בן אחשורוש ומה שנכתב הוא בכל שאר הנהרות מפני שארץ החוילה וארץ כוש וארץ אשור כלם מפורסמים ועל ידם נודעו מי הם הנהרות האלו אבל נהר פרת שנכתב בו הוא אינו מפני היותו יותר ידוע רק לחשיבותו לומר שהוא החשוב מכלם להיותו מגבולי ארץ ישראל וכן כתיב עד הנהר הגדול נהר פרת ופרש"י לפי שהו' דבוק לא"י קורהו גדול ואע"פ שהוא מאוחר מהד' ראשי' משל הדיוט עבד מלך מלך ופי' החשוב על כלם הנזכ' על שם ארץ ישראל הוא שהודיענו שהנהר הד' הוא החשוב על כולם מפני שפרת מגבולי א"י ונמצא שהנהר הרביעי נקרא על שם ארץ ישראל ועבד מלך מלך:
לקחו בדברים נאים ופתהו לכנס. בב"ר ומפני שהלקיחה אינ' נופלת רק על העתקת הדבר מרשות אחר לרשותו או ממקום למקום ופה אינו לא זה ולא זה שלא נזכר בשום מקום בריאתו עד שנ' שלקחו משם והביאו לג"ע ולכן יהיה פי' זאת הלקיתה מלשון פיוס ומשיכת הלב כאלו אמר לקח את לבו והביאו תחת רשותו וכן קח את הלוי' קחם בדברים:
שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה בעליונים יחיד וזה בתחתונים. ב"ר אמר הקב"ה אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו אני אין פריה ורביה לפני וזה אין פריה ורביה לפניו יאמרו כל הבריות הואיל ואין פריה ורביה לפניו הוא שבראנו הה"ד לא טוב היות האדם לבדו כדי שלא יאמרו שתי רשויות הן ומכאן תשוב' להרמב"ן ז"ל שאמר בפסוק לא טוב היות האד' לבדו אינו נר' שנברא האד' מתחל' להיות יחיד בעולם ולא יוליד שכל הנבראי' זכר ונקבה נבראו להקי' זרע וגם העשב והעץ זרעם בהם אבל יתכן שהיה כדברי האומר דו פרצופי' נבראו ונעשו באופן שיהיה בהם טבע מביא באברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד אבל לדברי האומר זנב לא ידעתי מה תהיה תשובתו בהם אבל ממה שכתב הכתוב פרו ורבו קודם מאמר לא טוב היות האדם לבדו אין מזה טענה על הב"ר דיש לומר דמאמר פרו ורבו לא נאמר רק אחר מאמר לא טוב היות האדם לבדו ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומה שתלו הטעם של לא טוב היות האדם לבדו כדי שלא יאמרו שתי רשויות הן ולא אמרו מפני שלא תהו בראה לשבת יצרה הוא מפני שממלת לבדו משמע שלא הקפיד רק על יחידותו שאלו היה יותר מאחד והיו בלתי פרים ורבים לא הי' מקפיד על היותם בלתי פרים ורבים ועוד היה לו לומר לא טוב היות האדם בלתי פרה ורבה ומפני שזה הטעם קרוב לפשוטו של מקרא הביאו הרב בפירושו:
זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם בו. כלישנא קמא דר' אלעזר ביבמות פרק הבא על יבמתו ופרש"י כנגדו חלוקה עליו וסותרת דבריו וזהו להלחם בו ואע"ג דמלשון כנגדו לא משתמע אלא נכחו מלשון נגד ההר מ"מ מאחר שכל המעיז משים פניו כנגד פני המעיז בו והמתבייש ההיפך כנה האשה המעיזה על בעלה שהיא כנגדו אי נמי מדכתיב כנגדו בלא יו"ד משמע שהוא מלשון נגידת מלקות והיינו כלישנא בתרא דר' אלעזר דרמי קראי אהדדי כתיב כנגדו וקרינן כניגדו ופרש"י כתי' כנגדו מדלא כתי' ביו"ד לשון נגידה דמלקות הוא ואע"ג דפירוש רש"י דהכא אתיא כלישנא קמא י"ל דלא פליגי אלא ביש אם למקרא דלישנא קמא סובר דיש אם למסורת אמרי' יש אם למקרא לא אמרי' ומשום הכי לא דריש כנגדו אלא לפי המסורת מלשון נגידת המלקות ורמי קראי דעזר וכנגדו ולישנא בתרא סובר יש אם למקרא ולמסורת ומשום הכי רמי ממקרא למסורת כתי' כנגדו לשון נגידת מלקות וקרינן כניגדו ביו"ד מלשון נכח ועזר:
היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה. פי' וא"כ אין לתרץ זה ההכפל אלא בדרשא שדרשו בחולין פרק השוחט כתוב אחד אומר ישרצו המים כו' ועוף יעופף אלמא ממיא איברו וכתיב אחד אומר ויצר ה' אלהים מן האדמ' כל חית הארץ ואת כל עוף השמים אלמא מארע' איברו אלא מן הרקק נבראו ופרש"י רקק שיש בו מים ויבשה והזכיר החיה כדי ללמדך שבשעת יצירתן כו' וזהו שכתוב אחריו ועוד כאן למדך כו' וזהו ללשון אחרון שהוא העיקר בכל מקום אבל ללשון ראשון אין זו אלא דחיה בעלמא כדאמר להו ר"ג לתלמידיו וכי קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש. והאי ועוד למדך כאן כו' אינו ממה שהשיב לאותו אפיקורס על קושיית המקראות שהרי לפי הלשון האחרון שהוא העיקר דחיה בעלמא היא אלא תשובת ייתור המקרא שהוא קושייתו של רש"י ז"ל כמו שנראה מדבריו היא יצירה היא עשייה האמור למעלה כלומר ולא היה לו לכתוב כאן ויצר שכבר כתיב ויעש היא התשובה של ועוד למדך כאן כו' וכ"כ למעלה וכן אצל בהמ' חזר וכתב ויצר מן האדמה כל חית השדה כדי לפרש ויבא אל האדם הבהמות והעופות ואין כל עוף דבק עם ויצר לפי התשובה הזאת אבל התשוב' לאותו אפיקורס שהיא תשוב' לקושית העוף יחוייב לפרש שואת כל עוף דבק עם ויבא ולא עם ויצר דלעיל מיניה ועל זה אמרו שהיא דחייה בעלמא ואם כן קושיית הייתור מתורצת בשתי תשובות האחת כדי ללמוד שבשעת יצירת הבהמות והעופות מיד הביאן אל האד' והשני' כדי ללמד מקושיית המקראות שהעוף נברא מן הרקק:
ובדברי אגדה יצירה זו לשון רדוי וכבוש. בב"ר וכאלו אמר וישעבד ה' אלהים מברואי האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויביאם אל האדם פי' תחת ידו ורשותו:
סרסהו ופרשהו. הפכהו ממצבו כאלו כתו' כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם הוא שמו ואז יהי' פי' כשתוסיף מלת שם אחר האדם ומלת לעולם אחר שמו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם הגמל בשם גמל והשור בשם שור ובזולת תוס' שם יהי' פי' יקרא לו כמו קרא לו לא קריא' השמות ואז אין טעם למאמר הוא שמו ובזולת תוספת מלת לעולם אין טעם למאמר הוא שמו דמאי רבותיה כל איש מבני אדם נמי כשיקרא שם לשום דבר הוא שמו דליכ' למימר הוא שמו המונח עליו מתחל' קודם קריאתו של אדם הראשון כי עדיין לא נקראו להן שמות אלא על ידו ובזולת ההפוך יהי' המובן ממנו שכל מה שיקרא לו האדם בשם נפש חיה הוא שמו ובזולת זה השם אינו שמו ואי' זה אמת שהרי שם נפש חיה כולל כל הבהמות והחיות והעופות וממאמר וכל אשר יקרא לו נפש חיה משמע שלא קרא זה השם רק לקצתם ועוד מה טעם ויקרא האדם שמות לכל הבהמ' ולעוף השמים ולכל חית השדה והלא אין כאן כי אם שם נפש חיה לבדו:
ולאדם לא מצא עזר כנגדו ויפל ה' אלהי' תרדמה כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה כו'. בב"ר דאם לא כן פתח בקריאת השמות וסיים בעזר ומה שהוצרך לפרש על חבור שני מקראו' ולאדם ויפל הוא מפני שלולא ויפל היינו מפרשי' העזר הזה בקריאת השם ופי' כנגדו כנגד עצמו כלומר לא מצא שום עזר להעזר ממנו בקריאת שם האדם כמו שמצא לכל הבהמו' והחיות והעופות דברי' עוזרים לקריאת שמותיהן:
מצלעותיו מסטריו. בב"ר מל' צד דהיינו צד אחוריו כי תרגום ולצלע המשכן ולסטר משכנא ולא מלשון נשתברו רוב צלעותיו וזהו אליבא דכ"ע כמו שכתב רש"י בפ' עושין פסין דבין לרב ובין לשמואל לשון צד הוא כמו ולצלע המשכן השנית ומ"ש אחר זה זהו שאמרנו שני פרצופין נבראו לאו מתרגום סטרו הוא דמפיק לה אלא שפירש אותו אליבא דמ"ד ויקח אחת מצלעותיו פרצוף:
ויסגור בשר תחתנה מקום החחך. זהו אליבא דמ"ד ויבן ה' אלהים את הצלע זנב שלא נחסר מגופו כלום והוצרך לומר מקום החתך דאלו למ"ד פרצוף הוי ויסגור בשר תחתנה כמשמעו למלאות החסרון ואע"פ שהרב ז"ל פסק כמ"ד פרצוף כדלעיל מ"מ רצה לפרש המקרא הזה אפי' אליבא דמ"ד זנב אבל זהו דבר תימה למה לא נהג הדרך הזאת גבי זכר ונקבה ברא אותם ושמא י"ל משום דקרא דוישן ויקח מוכח טפי כמ"ד זנב שהיא חתיכת בשר ולפיכך וישן ויקח שלא תתבזה עליו וזהו מה שכיון הרב בהיפוכו שפי' ויסגור קודם וישן ויקח כדי להורות שלמ"ד חתיכת בשר צ"ל וישן שלא יראהו ותתגנה עליו משא"כ למ"ד פרצוף:
ויבן כבנין כו'. בערובין אליבא דמ"ד פרצוף דלולי זה אין צורך לבנין אלא לחלוק בלבד אבל למאן דאמר זנב א"א בלא בנין:
ויבן את הצלע לאשה להיות אשה. הוצרך להדביק מאמר ויבן את הצלע עם מלת לאשה להורות על דבקות מלת לאשה עם מלת ויבן שאז יתפרש שבנין הצלע היה באופן להיות אשה אבל אם היתה דבקת עם אשר לקח מן האדם לבד לא היתה מודעת איכות הבנין מה הוא ועל מה הוא ומזה הטעם עצמו הוכרח לפרש לאשה להיות אשה שפירושו להיו' הבנין ההוא תמונת אשה ולא שלקח אותה בעבור אשה כמו ולקחת לך לאשה כי אז לא תהי' מלת ויבן ידועה איך הוא בנינה:
כמו ויעש אותו גדעון לאפוד להיות אפוד. שלא יתכן לפרשו בעבור אפוד לסבה הנזכרת:
מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. בב"ר שמעת מימיך גיני גיניאה אתרופו אתרופיאה גברא גברתא אין שם האשה נגזר משם האיש בשום לשון חוץ מלשון הקודש:
רוח הקודש אומרת כן. ולאו אדלעיל מיני' קאי דכתי' ויאמר האדם וגו' דהא מהאי קרא נפקא לן דבן נח מוזהר על אמו ועל אשת אביו ועל אשת חבירו ועל רביעת הזכור והבהמ' כדתניא בסנהדרין בפ"ד מיתות ובב"ר אמרו מנין שהן מוזהרין על גלוי עריות כישראל שנאמר ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור באשתו ולא בבהמ' והכי קאמר על כן מאחר שבת זוגו של אדם לא נבראת אלא מגופו ומעצמו ולא כשאר הבעלי חיים לפיכך אני מזהיר בהם שיעזוב כל אחד את אביו דהיינו אשת אביו ואת אמו שלא ישתמש עמהם כאותו תשמיש של בת זוגו אלא ודבק באשתו ולא באשת חבירו כו' כדתניא בסנהדרין:
ושם נעשה בשרם אחד. בסנהדרין פ"ד מיתות ובב"ר לא שהם עצמם יהיו בשר א' והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין בזה טעם כי גם הבהמ' והחיה יהיו לבשר א' בולדותיהן: ואני תמה מאד איך לא השגיח בדברי הרב שאמר על כן יעזוב רוח הקודש אומרת כן לאסור על בני נח העריות שזה מורה שכל זה הפסוק אינו אלא אזהר' על העריות ולא פי' העריות היוצאות מבשר אחד כמו שלא פי' העריות היוצאות משאר מלות זה הפסוק מפני שסמך על הברייתא דפ"ד מיתות דתני' ע"כ יעזוב איש את אביו וגו' ר' עקיבא אומר אביו זו אשת אביו אמו זו אמו ממש ודבק ולא בזכור באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד מה שנעשית לבשר אחד יצאו בהמ' וחיה שאין נלודין מן האדם וככה אמרו בב"ר בהדיא והיו לבשר אחד ע"י הולד שנוצר בין שניהם הם נהוים לבשר אחד וכונתם בזה אינו אלא למעט הבהמ' והחי' שאין ולד נוצר מזווגם עם האדם עד שיעשו לבשר אחד שהרי הבריית' בפי' לא מיעטה הבהמ' והחי' אלא מוהיו לבשר אחד שנעשית לבשר אחד בולדותיהן לאפוקי זוג האדם עם הבהמ' וחיה שאינ' לבשר אחד והרב עצמו מסתמא לא כיון בפירוש זה רק למעט הבהמ' והחיה שאינם נלודים מן האדם:
שלא היו יודעין דרך צניעות. ב"ר טוב ורע הם הנאה והמגוגה שעדיין לא אכלו מעץ הדעת שבו נכנס בהם יצר הרע שהוא סבת ההסתבכות לענייני ההמון ובמנהגותיה' הנקראי' טוב ורע ובהדיא אמרו שם שלא היו יודעי' להבחין בין טוב לרע אעפ"י שהיו יודעים להבחין בין האמת והשקר:
