כיצד נבראה חוה ומה בא הדבר ללמדנו?
הקדמה
בחלק הראשון של פרשתנו, שמתאר את בריאת העולם, נאמר שש פעמים: "וירא אלקים כי טוב" (א, ד-י-יב-יח-כא-כה), ובסיום נאמר: "וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד" (א, לא).
והנה למרבה הפלא נאמר בהמשך הפרשה: "ויאמר ד' אלקים: לא טוב" (ב, יח)!
על מה בדיוק נאמר "לא טוב"? "לא טוב היות האדם לבדו"!
אכן העיר רבנו בחיי שם:
לא טוב היות האדם לבדו - הזכיר עד עתה בכל אחד מהם: 'כי טוב'... אבל בבריאת אדם... אמר: 'לא טוב'!
יש לשאול: כיצד יתכן שד' ברא משהו שהוא לא טוב?
כדי לענות על כך יש להתבונן היטב בשני התיאורים של בריאת אדם וחוה.
א. הסתירה לכאורה בין תיאור בריאת אדם וחוה בפרק א' לתיאור בריאתם בפרק ב'
בפרק א' פסוקים כו-כז נאמר: "ויאמר אלקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וְיִרדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל הארץ, ובכל הרמש הרֹמש על הארץ. ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתם".
משמע מהפסוק שד' ברא מיד גם את אדם וגם את חוה!
לעומת זאת, בפרק ב' פסוקים כא-כד נאמר:
יח. ויאמר ד' אלקים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו.
כא. וַיַפֵּל ד' אלקים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצַלְעֹתיו, ויסגֹר בשר תחתנה.
כב. ויבן ד' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה, וַיְבִאֶהָ אל האדם.
כג. ויאמר האדם: זאת הפעם, עצם מעצָמַי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת.
כד. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.
מפורש כאן שד' ברא תחילה רק את אדם, ורק אחר כך את חוה! וזה סותר לכאורה את מה שמשמע מפרק א' שד' ברא מיד גם את אדם וגם את חוה!
ב. הסבר רש"י
שאלה זו שאל רש"י (א, כז), וענה עליה שתי תשובות:
זכר ונקבה ברא אותם - ולהלן הוא אומר: 'ויקח אחת מצלעותיו' וגו' (ב, כא)!
מדרש אגדה: שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו.
ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר.
כלומר: לפי הפשט: בפרק א' נאמר רק באופן כללי ששניהם נבראו ביום הששי, בלא פירוט, ובפרק ב' נאמר הפירוט, כיצד בדיוק נעשה הדבר בכל שלביו.
לפי המדרש אגדה מה שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם" פירושו שד' ברא אותם שני פרצופים, כלומר: שני גופים שלמים מחוברים זה לזה, כולל הפרצופים, כשני תאומים סיאמיים הדבוקים זה לזה בגבם, ואחר כך ד' חילק אותם זה מזה לשני גופים נפרדים.
[עיין במסכת ברכות סא ע"א ובהגהות מהר"י לנדא שם בשם ספר "הערוך", וב"בן יהוידע" שם, וב"תורה תמימה" כאן (ב, כב אות מד), ובמאמרי הרחב על הגמרא שם (בפ"ז), שנדפס בבטאון "דגל ירושלים" חלק ט.]
1. שאלה על דברי רש"י
יש לשאול: כיצד כתב רש"י שאדם וחוה נבראו שני פרצופים? והרי מפורש בפסוק: "ויקח אחת מצלעותיו" (ב, כא)! וכן: "ויבן ד' אלקים את הצלע" (ב, כב)! כלומר: ד' לקח צלע אחת של אדם, וממנה הוא בנה את גופה של חוה!
2. תשובת רש"י
רש"י הרגיש בקושי זה, וענה עליו (ב, כא):
מצלעותיו - מסטריו, כמו: 'ולצלע המשכן' (שמות כו, כ), זהו שאמרו: 'שני פרצופים נבראו'.
כלומר: המלה צלע בפסוק: "ויקח אחת מצלעותיו" (ב, כא), וכן בפסוק "ויבן ד' אלקים את הצלע" (ב, כב), אין פירושה הצלע של אדם, אלא פירושה הצד של האדם, והכוונה היא שד' לקח את הצד האחד של האדם, כלומר: את כל גופה של חוה, שהיה דבוק לגופו של אדם, והפריד אותה מאדם, ובנה את גופה של חוה להיות אשה.
וכמו שכתב רש"י בפסוק הבא (ב, כב):
ויבן - כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הולד, כאוצר של חטים, שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו.
ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה - להיות אשה, כמו: 'ויעש אותו גדעון לאפוד' (שופטים ח, כז) - להיות אפוד.
לסיכום: לפי המדרש ד' ברא את אדם וחוה בשני גופים שלמים, מחוברים זה לזה, כשני תאומים סיאמיים הדבוקים זה לזה בגבם, ואחר כך ד' חילק אותם זה מזה, לשני גופים נפרדים.
3. שאלה נוספת על דברי רש"י
יש לשאול: מדוע ברא ד' את אדם וחוה בשני גופים מחוברים זה לזה, ואחר כך הפריד אותם? מדוע לא ברא אותם ד' מיד בשני גופים נפרדים, כמו שברא ד', להבדיל, את כל החיות?
לפני שנענה על השאלה נראה ענין נוסף.
ג. שאלה על הרקע לבריאת חוה בפרק ב'
בין הפסוק "ויאמר ד' אלקים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (ב, יח), לבין תיאור בריאת חוה, מופיעים שני פסוקים:
יט. ויצר ד' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וַיָבֵא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו.
כ. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה, ולעוף השמים, ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו.
ורק אחר כך נאמר:
כא. וַיַפֵּל ד' אלקים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעֹתיו, ויסגֹר בשר תחתנה.
כב. ויבן ד' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ויבאה אל האדם.
כג. ויאמר האדם: זאת הפעם, עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת.
כד. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.
יש לשאול: מדוע מופיעים שני פסוקים אלו (יט-כ), שעוסקים בחיות, בין הפסוקים שעוסקים ביצירת חוה?
ד. הסבר רש"י
כתב על כך רש"י שם (ב, כ-כא):
ולאדם לא מצא עזר כגדו, ויפל ד' אלקים תרדמה - כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר: 'לכלם יש בן זוג, ולי אין בן זוג', מיד: 'ויפל'.
נראה שרש"י בא לענות על השאלה מדוע מופיעים שני פסוקים אלו (יט-כ), שעוסקים בחיות, בין הפסוקים שעוסקים ביצירת חוה, וענה עליה שד' לא הפריד את חוה מיד, אלא חיכה שאדם ירגיש שחסר לו בן זוג, ורק אז ד' הפריד את חוה מאדם.
כך כתב הרמב"ן (ב, כ):
ולאדם לא מצא עזר כנגדו - לשון רש"י: 'כשהביאן הביאן לפניו זכר ונקבה, אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל ד' אלהים עליו תרדמה'. ויפה פירש, כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה.
תוספת הסבר לדברי רש"י
יש להוסיף הסבר לדברי רש"י כאן, על פי מה שכתב רש"י בפסוקים הקודמים.
בפרק ב' פסוק ה' נאמר:
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ד' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבֹד את האדמה.
כתב רש"י שם:
וכל עשב השדה טרם יצמח - עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב: 'ותוצא הארץ' - על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי.
כי לא המטיר - ומה טעם 'לא המטיר'? לפי ש'אדם אין לעבוד את האדמה', ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.
מפורש כאן ברש"י שד' לא המטיר את הגשם על הארץ, אלא רק אחרי שאדם ידע שיש צורך לעולם בגשם, והתפלל עליו. לפי זה יש לומר שד' לא הפריד את חוה מיד, אלא חיכה שאדם ירגיש שחסרה לו בת זוג, ורק אז ד' הפריד את חוה מאדם!
ה. בריאת חוה בגמרא
על השאלה מדוע לא ברא ד' את אדם וחוה מיד בשני גופים נפרדים, אלא ברא אותם תחילה מחוברים, נראה לענות תשובה נוספת, על פי הגמרא שעוסקת בבריאת חוה.
רבי אבהו רמי: כתיב: 'זכר ונקבה בראם' (ה, ב), וכתיב: 'כי בצלם אלקים עשה את האדם' (ט, ו)!
הא כיצד - בתחילה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד.
(מסכת ברכות דף סא ע"א)
יש לשאול על כך מספר שאלות:
- מה שייך אצל הקב"ה "עלה במחשבה"? וכי ח"ו ד' לא ידע מראש דבר זה?! ברור שד' יודע הכל מראש!
- מה בא הדבר ללמד אותנו שעלה במחשבה בדרך אחת, ואחר כך נעשה בדרך אחרת?
- הרי בסופו של דבר ד' ברא שני גופים, אם כן יוצא כאילו היו שלושה שלבים במחשבת ד': בתחילה עלה במחשבה לברוא שנים, לבסוף לא נברא אלא אחד, ובסופו של דבר הופרד האחד לשנים! מדוע היה צורך בכל השלבים הללו?
1. הסבר הרשב"א
כתב על כך הרשב"א:
יש לפרש 'בתחילה עלו במחשבה ליבראות שנים', כענין יצירת שאר בעלי חיים, שנברא הזכר בפני עצמו והנקבה בפני עצמה. ואחר כך לא נברא אלא אחד, לומר שתהא האשה לקוחה מגופו ומצלעותיו, להיותה כאחד מאבריו, ולהשתוקק בתועלת בעלה, והבעל משתוקק בתועלתה. והוא שהכתוב אומר: 'עצם מעצמי ובשר מבשרי' וגו', 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' (ב, כג-כד). רוצה בו: על כן נבראת עצם מעצמיו, להיות הדבקות בהם אמיתי וחזק, יותר מדבקות הבן לאב ולאם, שהוא מגופם. כי זה יותר דבק שנלקח חלק ממש מאבריו.
(שו"ת הרשב"א חלק א סימן ס)
כלומר: ד' כמובן יודע הכל מראש, אלא שבכוונה ברא ד' בתחילה את חוה כחלק מאדם, כדי שהיא תרגיש כל הזמן חלק ממנו, והוא גם כן ירגיש שהיא חלק ממנו, כמו שהם היו בתחילה לפני שד' הפריד אותה ממנו, והם כל הזמן ישתוקקו לעשות טוב זו לזה וזה לזו!
2. הסבר הגר"א
כעין זה כתב הגר"א:
...וזהו שאמרו: 'בתחילה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא ברא אלא אחד'. וכי חס ושלום יש שינוי?
אלא שמה שברא הקב"ה את האשה כדי להיות לו לעזר, וכי מה תועלת בה כשהם בגוף אחד? ועיקר התכלית היא שיהיו שנים! אך מה שברא הקב"ה תחילה אחד, כדי שתהא אהבה ואחוה ביניהם יותר מאחיו ושאר קרוביו, שיהיו גוף אחד ממש. וזהו 'בתחילה', דהיינו במחשבה, עלה תחילה לבראת שנים, שכן הוא התכלית, ואחר כך במעשה ברא תחילה אחד.
(פירוש הגר"א למשלי ט, י)
כלומר: ד' כמובן יודע הכל מראש, אלא שבכוונה ברא ד' בתחילה את חוה כחלק מאדם, כדי שהם ירגישו כל הזמן שהם אחד, ויאהבו זה את זו וזו את זה!
סיכום
א. ד' ברא את אדם וחוה בשני גופים מחוברים זה לזה, ורק אחר כך הוא הפריד אותם.
ב. על השלב שבו הם היו מחוברים אמר ד' שהוא לא טוב, מפני שכבר מלכתחילה רצה ד' שהם יהיו נפרדים.
ג. אף על פי שהשלב שבו הם היו מחוברים לא היה טוב, ד' רצה בו כשלב ביניים, שהיה חשוב מאד, משתי סיבות:
- כדי שאדם ירגיש שחסר לו, ורק אז ד' יתן לו את חוה.
- כדי ששניהם ירגישו כל הזמן כגוף אחד, ומתוך כך הם כל הזמן ישתוקקו לעשות טוב זו לזה וזה לזו, ויאהבו זה את זו וזו את זה.
יהי רצון שכל הזוגות יממשו את הכוונה האלקית בבריאה, וישתוקקו כל הזמן לעשות טוב זו לזה וזה לזו, ויאהבו זה את זו וזו את זה.