לבקר את החולה. בפרק השוכר את הפועלים אית דמפרשי דמפיק לה מדלא הוזכר בזאת המרא' שום דבור וקשה דאם כן ההיא דפ' מפנין דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור ואמר רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן אומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואלו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך והוא מה שכתב רש"י אחר זה ד"א קדש הוא והיה אומר להב"ה המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים ר"ל שהוא חולק על הבקור' שהרי לפי זה מצינו שדבר לו השם אחר שהכניס את האורחים והאכיל' ושלחם כדכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ויאמר ה' כו' עד זעקת סדום ועמורה כו' ואי אפשר לומר כן שהרי בפ' השוכר את הפועלים אמרו מאי כחום היום א"ר חמא בר חנינא אותו היום יום שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא לשאול לו הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתק' כדי שלא להטריחו באורחים נפק חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך דכיון דחזא דקא אסר ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא אלמא אפילו למאן דמפרש אדני קדש והיה אומר להקדוש ברוך הוא שלא יעבור מעל עבדו אית ליה שבא הב"ה לשאול בשלומו ואף על פי שיש חלוק בין הא דהשוכר לההיא דמפנין דבההיא דהשוכר משמע שמפני שהשכינה היתה רוצה להסתלק מעל אברהם משום דלאו אורח ארעא כו' אמר אל נא תעבור ובמפנין משמע שמפני שרצה אברהם לילך לקראת האורחים להכניסן אמר שימתין לו עד שיכניס את האורחין מכל מקום בענין שאמר לו להב"ה שלא יעבור שוין הן וכיון שא"ל שלא יעבור מצינו לפרושי שהמתין לו עד שהכניס את האורחים והאכילם ועשה להם לוייה כדכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ואחר כך התחיל לומר שהשכינה שבאה אליו אמר לו שלא יעבור מה עשה ואמר וה' אמר כו' ואלו היתה התחלת נבואה היה לו לומר ויאמר ה' וכו' כמנהג כל הנבואות ואפי' הכי אמרו שבא הב"ה לשאול בשלומו לפיכך צ"ל דהא דרז"ל לבקר את החולה לאו מדלא הוזכר שום דבור במראה הזאת הוא דמפקי לה אלא מדסמיך ליה דמדכתיב לעיל מיניה בעצם היום הזה נמול אברהם וכתיב בתריה וירא אליו ה' למדנו שבעבור שהיה חולה מהמיל' בא לבקרו כדדרשינן סמוכים בכל מקום שכן גבי וישמע יתרו אמרו מה שמוע' שמע שמע מלחמת עמלק וכ"ש הכא דכתיב ביה וירא אליו ה' בכנוי דמשמ' דאדלעיל מיניה קאי דאם לא כן וירא ה' אל אברהם מיבעי ליה:
יום שלישי למילתו היה. בפ' השוכר את הפועלים ואף על גב דמסמוכות לא משתמע אלא ביום המיל' עצמו מכל מקום מסתבר' דלא אתא למשאל בשלומיה אלא ביום היותר קשה למילה שהוא היום הג' כדכתיב ויהי ביום הג' בהיותם כואבים ותרגם אנקלוס כדתקיפו להון כביהון וזהו ששנינו בפ' רבי עקיבא מנין שמרחיצין את המילה ביום הג' שחל בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבי' ופי' הרמב"ם בפי' המשנ' שמאמרו בהיותם כואבים ראיה שהיום השלישי קשה למהול כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה וירבו אז המכאובות ואף על פי שאמרו שם אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדב' שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ה"מ לקטן דגדול לא סליק בשרא הייא וקטן סליק בשרא הייא ופרש"י דגדול אין מכה שבבשרו מעלה ארוכה מהר' אבל קטן מתרפא מידי סכנתו בשני ימים אבל גבי אברהם דגדול הוה ראיה גמורה היא ואף על גב דלכאורה משמע דאדרב' סכנה דיום שלישי פחות' מסכנת שני ימים הראשונים כדתניא בפ' ר' אליעזר דמיל' מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום ראשון כדרכן וביום שלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד ר"א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביו' השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום הג' בהיותם כואבים אלמא בראשון איכא סכנה טובא ומשום הכי כ"ע מודו דמרחיצין בו כדרכן ובג' דליכא סכנ' כולי האי פליגי בה ת"ק ורבי אליעזר דת"ק סבר ביום ג' ליכא סכנ' ומזלפין אין מרחיצין לא ורבי אליעזר סבר ביום ג' נמי איכא סכנ' ומרחיצין כדרכן כמו ביום ראשון והיינו דפריך הגמרא אי הכי אף מרחיצין ביום הג' מיבעי ליה כמו בב' ימים ראשוני' ולפי זה אין טעם לדברי ר' חמא בר חנינא שאם מפני הסכנה יותר סכנה יש בשני הימים הראשונים מביום הג' איכא למימ' דהא דמודו כ"ע דמרחיצין כדרכן אינו אלא ביום ראשון כדתניא ביום ראשון כדרכן משום דביום ראשון איכא סכנה טובא מחמת כאב הפרוק חבור וביום ג' פליגי בה מר סבר איכא סכנה מחמת כאב השחין והליחות כמו ביום ראשון כדפירש הרמב"ם ז"ל ומר סבר ליכא סכנה אלא ביום ראשון אבל ביום שני לכ"ע ליכא סכנ' לא מחמת כאב הפרוק חבור ולא מחמת כאב השחין והליחות שעדיין לא נתעפשו הליחות היורדות עד יום שלישי ולפיכך ביום ראשון כ"ע מודו דמרחיצין כדרכן וביום ג' פליגי ביה ת"ק סבר מזלפין אבל לא מרחיצין ורבי אליעזר סבר ביום ג' נמי מרחיצין כמו ביום ראשון אבל ביום שני דליכא לא סכנת פרוק חבור ולא סכנת הליחות כ"ע מודו דאף לא מזלפין והא דפריך הגמרא אי הכי אף ביום הג' מרחיצין מיבעי ליה פירוש כמו ביום ראשון לא כמו בשני הימי' הראשונים ורבי חמא שאמר יום שלישי למילתו היה הוא משום דאי אפשר לומר ביום ראשון למילתו משום דביום ראשון כולו הוה עסיק במילת אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף ולאו אורת ארעא לבקרו באותו יום ביום שני נמי לא משום דלית ביה סכנה הלכך עכ"ל שלא בא לבקרו אלא ביום ג' למילתו. אבל לפרש"י שאמר דלא פליג רבי אליעזר אלא איום ג' דקאמר ת"ק מזלפין קשיא דא"כ בשני הימים הראשונים כ"ע מודו דאיכא סכנה ולא פליגי אלא בג' דלמר ליכא סכנה כל כך כמו בשני הימים הראשונים ולמר איכא סכנה כמו בשני ימים הראשונים וא"כ מה לו לרבי חמא בר חנינא לומר שיום ג' למילתו היה נהי דביום ראשון לא משום טירחא דמילתו ומילת עבדיו ילידי ביתו ומקנת כספו מכל מקום דילמא ביום שני בא לבקרו דאיכ' יותר סכנה מסכנת היום הג' למילתו ועוד מאי כדתקיפו להון כביהון דמתרגם אנקלוס הא בשני ימים הראשוני' יותר תקיף הוא מהיום הג' למילתו. ושמא י"ל דרש"י ז"ל סובר דהא דר' חמא גמרא היא ולא מסברא דנפשיה קאמר לה ויש כדמות ראיה על זה מדלא פי' במלתיה דרבי חמא בר חנינא כלום אך צ"ל דסוגייא דגמרא פליגא על המתרג' שתרגם כדתקיפו להון כביהון אך קשה מההיא דב"ר דקאמרי לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב הפסח היה וכן אמרו גבי ומצות אפה ויאכלו פסח היה והביאו גם רש"י כדלקמן שזה סותר להא דרבי חמא בר חנינא דאמר שלישי למילתו היה שאם אותו יום היה ערב הפסח היה מילתו בי"ב לניסן ויחוייב שיהיה גם לידתו של יצחק בי"ב לניסן שהרי לאברהם נאמר ביום מילתו אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנ' האחרת ודרז"ל שסרט לו סריטה בכותל דלשנה אחרת כשתבא חמה לכאן תלד שרה ואי אפשר זה שהרי במכילתא ובסדר עולם אמרו בהדיא שבט"ו בניהן נולד יצחק ותניא נמי בפרק קמא דר"ה דבין לרבי אליעזר ובין לר' יהושע בפסח נולד יצחק וכן כתב רש"י לקמן גבי כעת חיה פסח היה ובפסח הבא נולד יצחק וא"כ על כרחנו לומר דהא דרבי חמא בר חנינא דאמר יום נ' למילתו היה פליגא אב"ר וסובר שיו' ג' למילתו בי"ז בניסן היה ובו היה הבקור והב"ר סובר שביום המילה עצמו שהוא בט"ו בניסן דהיינו בערב הפסח מו' שעות ולמעלה היה הבקור ומעתה יש לתמוה על רש"י ז"ל שפירש גבי וירא אליו יום ג' למילתו היה אליבא דרבי חמא בר חנינא וגבי כעת חיה פירש פסח היה ובפסח הבא נולד יצחק כההיא דב"ר שהן אגדות חלוקות בהכרח. אבל אין זה כ"כ קשה שכך מנהגו של רש"י בכמה מקומות וכבר הארכתי על זה בתחילת פרשת בראשית עיין שם א"נ מה שפי' גבי כעת חיה פסח היה הוא בעד י"ז בניסן שהוא בפסח ומה שאמר ובפסח הבא נולד יצחק הוא בט"ו:
הוא שנתן לו עצה על המילה. י"מ על מקום המילה משום דקשיא להו לומר שאברהם אבינו בקש עצה על המילה שצוהו הבורא ית' ולא היא דהא בב"ר אמרו בהדיא למה נקרא שמו ממרא רבי עזריא בשם ר' יהושע אמר מפני שהמרא פנים באברהם שכשאמר לו הקב"ה למול הלך ונמלך בג' אוהביו א"ל ענר אתה כבר בן ק' שנה ותצער נפשך א"ל אשכל למה אתה ממאים עצמך בין שונאיך א"ל ממרא אי כאן לא עמד לך אלהיך בכבשן האש ברעבון במלכים והדבר הזה שאומר לך אין אתה שומע לו אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת לו עצה למול חייך איני נגלה אליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכל אלא בפלטין שלך הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרא אלא ה"פ שהלך ונמלך כדי לנסותם אם הם יראי השם כפי מה שהם מראים עצמם ויבטח בהם שיהיו בעלי בריתו כבתחלה או אינם יראים את השם אלא בפיהם ושוב לא יבטח בהם א"נ אדרבה מפני שידע שהם לא יתנו לו עצה למול בקש להמלך עמהם כדי שימנעוהו ועכ"ז לא ישמע אליהם ובזה יתקדש השם יותר ויותר על ידו:
לפיכך נגלה עליו בחלקו. אף על גב דאהלו שם היה נטוי מעיקרא כדכתיב ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון וכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי וא"כ כשבא הקב"ה לבקרו אי אפשר אלא במקו' שהיה שם אהלו נטוי מכל מקום השם שיודע העתידות אם היה רואה שלא יתן לו ממרא עצה על המילה היה מסבב סיבות שילך אצל מי שיתן לו העצה או במקום שאינו של אחד מהם אם לא היה שום אחד מהם נותן לו עצה א"נ היה נגלה אליו באהלו שהיה לו בהר כדכתיב ההרה המלט פן תספה ופרש"י שם אצל אברהם ברח שהוא יושב בהר כדכתיב ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ואף עכשו היה יושב שם שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואף על פי שכתוב ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בתברון אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון. וא"ת מי הכריחו לרש"י לומר שמפני שנתן לו עצה על המילה נגלה עליו בחלקו דילמא לא נגלה שם אלא מפני שנמצא שם אהלו באותו יום שנימול שהרי אהליו היו נמשכים עד חברון ואע"פ שדרשו זה בב"ר כדלעיל אין זה מאותן האגדות הקרובות לפשוטו של מקרא ולא היה לו לרש"י להביא אותה בפירושו. י"ל דמיתורא דקרא קדריש לה דלא ה"ל למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא יושב וגו' כמנהגו בשאר נבואותיו:
ישב כתיב בקש לעמוד אמר ליה הקב"ה שב כו'. בב"ר שאילו היה בוי"ו שהוא פועל בינוני היה מתפרש היה יושב כמו ופרעה חולם ואז היה פירושו שכאשר נראה לו השם היה יושב אבל כשראהו קם אבל השתא דכתיב בלא וי"ו שהוא פועל עבר משמע שכאשר נראה אליו השם ישב במקו' שהיה לו לעמוד אם היה יושב לפיכך דרשו שא"ל הקדוש ברוך הוא שב ולפיכך ישב:
לראות אם יש עובר ושב. שאין דרך החולה לישב בפתח אלא במטה:
הוציא הקב"ה חמה מנרתקה. פר' השוכר את הפועלים ופרש"י הזריח החמה בכח כדי שלא יהיו עוברי דרכים מצויים וכל זה כדי שלא להטריחו בהשתדלות האורחים דאל"כ בחם היום מיבעי ליה מאי כחם כחם אותו היום הידוע דכתיב ביה הנה יום בא לה' בוער כתנור בב"ר ופי' מנרתקה דרך משל כאלו גוף השמש נתון בתוך תיק ומשם מאיר לעולם ובאותו יום הוציאו מנרתקו והזריחו בכח:
ולפי שראהו מצטער על שלא באו אורחים בביתו הביא המלאכים כדמות אנשים. אינו רוצה לומר אבל אלו לא היה מצטער על שלא באו אורחים בביתו לא היה מביא מלאכים כלל לא כדמות מלאכים ולא כדמות אנשים כי הכרח היה שיבואו המלאכים כדי לבשר שרה אלא הכי פי' שלולי זה היו באים כדמות מלאכים ולא כדמות אנשים אלא שלפי זה נצטרך לומר שאצל לוט שלא היה מצטער לאורחים הביאם כדמות מלאכים ואם כן מאי ויעש להם משתה ומאי רק לאנשים האל אל תעשו דבר ומאי ויאמרו אליו איה האנשים אשר באו אליך והלא המלאכים אינם אוכלים ורואים ואינם נראים ושמא י"ל דגבי אברהם שדרכו להראות אליו מלאכים צריך לתת טעם למה באו עתה כדמות אנשים אבל גבי לוט שאין דרכו להראות אליו מלאכים צריך שיבוא אליו כדמות אנשים אך קשה מב"ר דמפרש גבי ויבאו שני המלאכים שנראו לו כדמות מלאכים:
אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם. דאם לא כן שלשה למה:
שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. פי' וליכא למימר בחד סגי דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות:
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. ב"ר מפני שלא מצא גבי רפואה שידבר המלאך בלשון יחיד כמו שמצא גבי בשורה וגבי הפיכת סדום שהרי אין בכתוב רמז למלאך שרפא את אברהם אלא מדברי רז"ל הוצרך לומר ורפאל שרפא את אברהם הוא שהלך להציל את לוט פי' וכיון שמצאנו גבי הצלה דבר המלאך בלשון יחיד הרי הוא כאלו מצאנו זה גבי רפואה ומשום הכי נטה רש"י לדעת הב"ר במה שאמר רפאל הלך להציל את לוט והניח דברי הגמרא שאמרו בפ' השוכר את הפועלים ויבאו שני המלאכים סדומה דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט משום דלא מצי להביא ראיה על רפאל שרפא את אברהם שמדבר בלשון יחיד אלא לדעת הב"ר שאמרו שרפאל הלך להציל את לוט ולא לדעת הגמרא שאמר שההולך להציל את לוט היה מיכאל שבשר את שרה וא"ת כיון שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות רפאל איך רפא והציל. י"ל רפואה והצלה אחת היא א"נ בשני מקומות שאני דכיון שעשה שליחותו במקום אחד אזל ליה מעשה קמא וכשהלך במקום אחר ה"ל כאלו חזר ושלחו פעם אחרת ואין כאן שתי שליחות בפעם אחת וזהו היותר נכון מפני שבזה יתיישב שם הגמרא שאמר מיכאל הלך להציל את לוט אך קשה דאם כן בתרי סגי וצ"ע:
אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים. לומר בלשון על זה ועל פי פשוטו של מקרא אבל במציעא דרשו מעיקרא אתו קמו עליה כיון דחזיוה דהוה ליה צערא אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא:
לגדול שבהם אמר כו'. והוא חול ב"ר ואתיא אליבא דרבנן דאמרי בפ' שבועת העדות כל שמות דאברהם קדש חוץ מזה שהוא חול שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך:
דבר אחר קדש הוא. במציעא פרק השוכר את הפועלים ובשבת פרק מפנין אליבא דחנניא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום ר' אלעזר המודעי דפליגי עלייהו דרבנן ואמרי אף זה קדש:
ושתי הלשונות בב"ר. לאו אשתי לשונות דויאמר ה' לא ידון רוחי ויאמר אדני אל נא תעבור שבאו מאוחרות וצריך להיותן מוקדמות קאמר דאלה הלשונות אינן בב"ר אלא בסדר עולם וכן כתב רש"י בפרשת בראשית גבי והיו ימיו מאה ועשרים שנה אלא אשתי לשונות דלשון קדש ולשון חול ואף על פי שהלשון שמפרש אותו קדש אינו מפור' בב"ר מ"מ מלשון כיון שראה השכינה ממתנת אותם ידע שהם בני אנשים הגונים שכתב גם והנה שלשה אנשים למדנו זה:
ורחצו רגליכם כסבור שהם ערביים כו'. במציעא פרק השוכר את הפועלים ולאו מרחיצה קא מפיק לה דאם כן לבן שלא היה מקפיד למה נתן להם מים לרחוץ וכן לוט שלא היה מקפיד שהרי הקדי' לינה לרחיצה למה נתן להם לרחוץ אלא עכ"ל דרחיצה אורחא דמילתא היא לכל הולכי דרכים והא דדרז"ל אינו אלא מדהקדים רחיצה לביאה שלא כדרך המנהג שמנהג העולם להכניסם תחלה ואחר כך לרחוץ והיינו דמסיים אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה כלומר כפי דרך המנהג לא כאברהם דאם לא כן מה טעם להזכיר כאן את לוט ונראה לי דאבק רגליהם לאו דוקא אלא לכל אבק הם משתחוים והא דנקט אבק רגליהם משום דאורחייהו דהולכי דרכים להמצא האבק ברגליהם והא דלא הקפיד בהם על שהיו עובדי כוכבים להכניסם בביתו הוא משו' דאין מקפידין על העובדי' אלא על הנעבדי' שהם עבודת כוכבים עצמם ומפני שכל הלומדים תמהי' על זה היאך אפשר להיות שישתחוה שום אדם לאבק שעל רגליו שהוא הפחות שבנמצאות נראה לי לתת טעם על זה שמפני שהקדמוני' מהפלוסופים היו מאמינים שכל הנמצאות כלם מורכבים מהעצמים הפרדיים שהם האבק ושבחבורם יתהוו כל הנמצאים ובהפרדם יפסדו ושאין מנהיג זולתם רק הם עצמם האלוהו' כמו כת אפיקורוס וסיעתו והאבק נמצא תמיד ברגלי הולכי דרכים הוכרח אברהם אבינו ע"ה לתת להם מים לרחוץ טרם הכנסם בביתו כדי שלא יכנסו בביתו עם האבק שהיו משתחוים לו לשום אלהות לא שהיו משתחוים לאבק שברגליהם ממש:
תחת העץ תחת האילן. ואף על גב דסתם עץ מורה על העצים שנחתכו ממקום חיבורם כמו עמי בעצו ישאל חוטבי עצים ויבקע את עצי העולה מ"מ מלת תחת מוכחת עליו שהוא מורה על האילן כמו עץ פרי היש בה עץ אם אין דאם לא כן שבו על העץ מיבעי ליה:
אחר כן תלכו. הוסיף מלת כן מפני שמלת אחר סמוכה לעולם למלה שלאחריה ואי אפשר להיות סמוכה למלת תעבורו דאם כן יחפר ממנה אית שי"ן בהכרח כמו מן הדרך ילכו בה ויהיה פירושו אחר שתעבורו וזה אי אפשר כי לא יאכלו אחר שיעבורו ואמר אחר כן תלכו במקום אחר כן תעבורו מפני שההעברה אינה נופלת אלא בנהר או במבוי שעובר מצד אל צד:
סלת לעוגות קמח לעמלן של טבחים. פירש בעל הערוך הפת שעושין לשאוב הזוהמא של קדרה ויחסר וי"ו מן סלת דאי אפשר לומר שמלת סלת סמוכה למלת קמח כמו קמת שעורים מפני שאין הקמח יוצא מן הסלת כמו שהקמח יוצא מן השעורים אלא אדרבה הסלת יוצא מן הקמח:
שלשה פרים. בפרק השוכר את הפועלים אמר רב יהודה בן בקר חד רך שנים וטוב ג' ופריך התם אימא חד כדאמרי אינשי רכיך וטב ומשני א"כ לכתוב רך טוב מאי וטוב ש"מ לדרשא ואימא תרי מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא ופליגא אההיא דב"ר דאמרי יכול גדול תלמוד לומר רך יכול חסוך ת"ל וטוב:
כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. דאל"כ בחד סגי ופרש"י מעדן מלכים ושרים הוא:
זה ישמעאל. הנזכר למעלה דאל"כ לנער מיבעי ליה:
לחנכו במצות. דאם לא כן למה לא נתנו לאחד מן הנערים שהיו לו:
לפי שפרסה נדה שחזר להיות לה אורח כנשים. ואברהם אבינו אוכל חוליו בטהרה הוה כדאיתא במציעא ופרש"י בחולין שנעשו על טהרת הקדש דקביל עליה לאכול חוליו בטהרת הקדש פי' שרוצה להרגיל את עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהיה בקי בשמירתו וחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי שחייב להבדיל מדרבנן מכל הטומאות הפוסלין וזהו אליבא דאפרים מקשאה אבל רבנן פליגי עליה בב"ר ואמרי אפילו פת הביא ומה אם דברים שלא אמר הביא דברים שאמר על אחת כמה וכמה:
קמא קמא דמטא אייתי קמייהו. פי' היותר ראשון שנגמר בשולו הביא לפניהם וזהו שכתוב ובן הבקר אשר עשה ולא ובני הבקר שהרי שלשה היו והא דכתיב וימהר לעשות אותו ולא אותם כבר פירשו בגמרא כל חד וחד יהביה לנער אחד ועשה אתו אבל גבי ובן הבקר אשר עשה דקאי אאברהם כדכתיב בתריה והוא עומד עליהם אין לפרש אלא קמא קמא דמטא אייתי קמייהו ואע"פי שפשט המקראות אתייא כב"ר דאמרי בן בקר רך וטוב דרכיך וטב ואינן אלא חד מכל מקום רש"י בחר דרך הגמרא שאמרו שלשה:
נראין כמו שאכלו. במציעא ובב"ר פירשו ואמרו נראין כאוכלין וראשון ראשון מסתלק אבל התוספות כתבו שבסדר אליהו רבה קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין אלא אוכלין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא:
שאף לשרה שאלו איו אברהם. לכאורה משמע שזהו כפי מה שדרשו בב"ר ולא כההיא דמציעא דתנא משום רבי יוסי למה נקוד על אי"ו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסנייא שלו ופרש"י למדה תורה כו' והיינו נקודות אי"ו דלא היו צריכים לשאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה ממשמעה לומר שאינה אלא לדרשא ודרוש מינה דרך ארץ דמשמע שלא ננקד אי"ו שבאליו ללמד שאף לשרה שאלו איו אברהם אלא ללמד שעל חנם שאלוהו ולא שאלוהו אלא ללמד דרך ארץ ואין הדבר כן דא"כ הא דמסיים את"כ למדנו שישאל אדם באכסנייא שלו לאיש על האשה צ"ל שהוא לשון של ב"ר ואין זה אלא לשון התוספת' דמציעא אלא עכ"ל דרש"י ז"ל סובר שפירוש תוספת' דמציעא הוא כפירוש הב"ר וה"ק דנקודות אי"ו עקרו התיבה ממשמעותה ואינה אלא לדרשא בעלמא ללמד דרך ארץ שישאל אדם באכסנייא שלו לאיש על האשה כדכתיב בקר' ולאשה על האיש כדמשמע מאי"ו ושהנקודות מלמדות לנו ב' ענייני' האחד שאין התיבה כמשמעה אלא לדרשא בעלמא לדרוש ממנו דרך ארץ שישאל באכסנייא שלו דהיינו לאיש על האשה ועוד דמדלא ננקדו מתיבת אליו אלא אותיות אי"ו למדנו שהמלאכים שאלו אף לשרה איו ולפי זה הא דמסיים רש"י ז"ל אחר שהביא לשון הב"ר למדנו שישאל אדם באכסנייא שלו אף על פי שהוא לשון התוספת' אין חשש מאחר ששניהם דבר אחד אבל התוספות הבינו שרש"י ז"ל סוב' שהתוספת' חולקת על הב"ר וסוברת שהנקודות לא באו אלא לעקור תיבת אליו ממשמעה וללמד דרך ארץ בלבד ולא ללמד על איו ולפיכך הקשו עליו דהיה לו לנקוד על איה שרה שהיא עיקר השאלה ששאלו עליה:
לאיש על האשה. והא דאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל כבר תרצו בגמרא דההוא מיירי כששואל לאשה עצמה והכא מיירי ע"י בעלה וההיא דפרק עשרה יוחסין דאמ' רב נחמן לרב יהודה נשדר מר שלמא לילתא ע"י בעלה ואמר רב נחמן הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל אפילו ע"י בעלה מיירי כששולח לה שלום דהא אפי' ע"י בעלה לא מפני שמרגיל לבו ודעתו אצלה אבל הכא דלא קמיירי אלא ששואל לבעלה בשלומה לבד ואין שולח לה שלום לית לן בה וזהו שפרש"י גבי ע"י בעלה קאמר לא שישאל לה לשלום אלא לבעל ישאל מה שלום הגברת כלומר דוקא בכה"ג לא שישלח לה שלום ע"י בעלה אבל לפי' התוספות שפירשו במציעא ע"י בעל' קאמר היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפי' ע"י בעלה אסור קשיא דא"כ שלא ע"י בעלה אפי' לשאול איה פלונית אסור וכ"ש שישאל לה איה בעליך וא"כ מאי ולאשה על האיש ולכל הפירושי' קשיא מהא דאמר שמואל בברכות קול באשה ערוה שנאמר קולך ערב ומראיך נאוה ופרש"י קולך ערב מדאשבח לה קרא בגוה ש"מ תאוה היא. לכך נ"ל דהאי לישנא דלאשה על האיש לא גרסינן לה ולא נמצא זה בשום מקום אלא בספרי רש"י על החומש בלבד אבל בבראשית רבה לא אמרו אלא א"ר עזריא כשם שאמרו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וזהו על המלאכים דלא שייך בהו קול באשה ערוה תדע שהרי הא דהקשו בגמ' על התוספת' מהא דאמ' שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל למה לא הקשו על המקרא עצמו דכ' ויאמרו אליו איה שרה אשתך אלא עכ"ל שאני מלאכים דלית בהו יצה"ר וכן בל' התוס' עצמו לא אמרו אלא ישאל אדם באכסנייא שלו ופרש"י באכסנייא שלו אשת אושפיזו כלו' ישאל בעבור אשת אושפיזו שישאל לאיש על האשה בלבד דאל"כ עד שהקשו מההיא דשמואל דאין שואלין בשלום אשה כלל טפי ה"ל לאקשויי על ולאשה על האיש מקול באשה ערוה וכן נר' גם מפי' רש"י ז"ל דפי' גבי למדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסנייא שלו שהנקודות לא באו אלא לעקור התיבה ממשמעותה לומר שאינה אלא לדרשא שלא היו צריכין לשאל דיודעין היו שהיא באהל ודרוש מינה דרך ארץ משמע שלא באו הנקודו' ללמד דרך ארץ אלא למה שכתו' בפי' שהוא שאלת איה שרה אשתך שלא היו צריכין לה דיודעי' היו שהיא באהל לא למה ששאלו לשרה איו אברה' שאינו יוצא אלא מדרשא דנקודות אותיות אי"ו שהיא דרשא בעלמא ומכיון שהנקודו' שלמדו הדרך ארץ לא למדו אלא בשאלת איה שרה אשתך שהיא כתובה בתורה עכ"ל דפי' ישאל אדם באכסנייא שלו אינו אלא לאיש על האשה וכן פירש"י באכסנייא שלו אשת אושפיזו כלומר ישאל בעבור אשת אושפיזו דהיינו לאיש על האשה ומאת' שלא למדנו משם אלא לאיש על האשה עכ"ל דהאי לישנא דולאשה על האיש משבשתא היא והגורם השבוש הזה אינו אלא ממה שאמרו בב"ר ששאלו גם לשרה איו אברהם ולא הבדילו בין מלאכים לאנשים:
להודיע שצנועה היתה. פי' להודיע לאברהם שהיא צנועה ואינה נראית וצריך לשאול עליה:
הנה באהל צנועה היא. שהתשובה צריך להיות מעין השאלה וכיון ששאלת איה שרה אשתך אינה אלא למה אינה נראית כדלעיל דאל"כ מה טעם לשאלה זאת סתם נשי' בבתיהם יושבות על כרחנו לפרש גם תשוב' הנה באהל צנועה היא ואין מדרכה להראות:
כעת הזאת לשנה הבאה. כי כ"ף הדמיון לעולם מורה על השוואת הדברים ולפיכך צריך להיות כאן שתי עתות דומות האחת עת הבשורה ממש מאחר שלא פירש זמנה והאחרת בשנה הבאה כמו שכתוב באברהם אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת וכמוהו כעת יאמר ליעקב ופרש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל:
ופסח היה. פי' בי"ז בניסן כדרבי חמא דאמר שלישי למילתו היה שהוא בפסח שהרי מילתו היתה בט"ו בניסן כדכתיב למועד הזה בשנה האחרת שסרט לו סריטה בכותל וכו' ויצחק נולד בט"ו בניסן כדאיתא במכילתא ובסדר עולם ומה שאמר בפסח נולד יצחק פי' בט"ו בניסן שהוא היום הראשון של פסח והא דרבי חמא פליגא אב"ר שבב"ר אמרו בשורת המלאך לשרה בערב הפסח היתה ונמצא שבערב של שנה הבאה נולד יצחק ומה שאמר בט"ו בניסן נולד יצחק הוא משום דכתיב למועד הזה בשנה האחרת שצריך להיו' במועד ושמא הבשורה שבערב הפסח היה משש שעות ולמעלה שנחשב לט"ו בניסן ומה שהכריח הב"ר לומר שבשורת המלאך בערב הפסח היתה ולא אמרו בט"ו בניסן ממש משום דכתיב וילכו שני המלאכים סדומה בערב שהוא ליל פסח וכתיב ומצות אפה ויאכלו ורבי חמא בר חנינא אמר שבשורת המלאך לשרה ביום ג' למילתו היתה דהיינו בי"ז בניסן ונמצא שלידתו של יצחק בין לר' חמא בר חנינא בין לבראשית רבה בט"ו בניסן היה כמו ששנינו במכילת' ובסדר עולם אבל מסוגיא דגמר' דפ"ק דר"ה משמע שבתשרי נמול אברהם אבינו דהתם בעי הגמר' בפסח נולד יצחק מ"ל שנ' למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן אימת קאי אילימא בפסח וקאמר ליה לעצרת בחמשים יומין מי קא ילדה אלא בעצרת וקאמ' ליה בסוכות אכתי בחמש' ירחי מי קא ילדה אלא דקאי בחג וקא"ל בפסח אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה ומשני אותה שנה מעוברת היתה סוף סוף כי מידלי ימי טומאה בצרי להו אמר מר זוטרא אפילו למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין יולדת לז' יולדת למקוטעין ובפרקי דר' אליעזר נמי שנו ביום הכפורים נמול אברהם אבינו אלמא בשורת יצחק בתשרי הואי ולא בניסן הילכך על כרחינו לומר דסוגיא דגמרא ופרקי דרבי אליעזר פליגי אההיא דב"ר. וא"ת אי הכי לדידהו היאך יתיישב קרא דלמועד הזה בשנה האחרת הא לא מצו לפרושי למועד כזה בשנה האחר' שהרי יצחק לכ"ע בפסח נולד וליכא למימר שביום שנצטוה על המילה ונאמר לו למועד הזה בשנה האחרת פסח היה אבל לא נימול עד יוה"כ משום דזריזין מקדימין למצות ועוד מקרא מלא הוא בעצם היום הזה נמול אברהם משמע שבו ביום שנצטוה נמול כבר תרצו התוספו' בשם ר"ת דהכא ס"ל כרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם ולמועד אשוב אליך כעת חיה אמועד ראשון הבא אחר המועד שנמול בו והוה קאי בחג וקאמר ליה בפסח וקרי ליה לפסח שנה אחרת משום דניסן ר"ה לשנים הוא ולמועד הזה פירושו למועד שאחר זה דיום הכפורים קרוב לסוכות הוא ונחשב כחג והמועד הראשון הבא אחריו בשנה האחרת הוא הפסח:
מדלא קרינן כעת חיה כעת הזאת שתהא חיה לכם. פירושו שאלו היה הכ"ף בשוא הית' מלת כעת סמוכה למלת חיה ופירושה כעת של חיות אבל מאחר שהכ"ף בפתח אינה סמוכה וצריך להוסיף מלת הזאת אחר כעת כי בזולת זה יהיה פירושה כמו העת ואין מובן לה וכשנוסיף מלת הזאת אחר מלת כעת בהכרח שתפורש מלת חיה שתהא חיות לכם כי בזולת זה אין מובן לה:
לא בשרו המלאך שישוב אליו אלא בשם הקב"ה. כאלו אמר ויאמר כה אמר ה' שוב אשוב כו' וכתב הרמב"ן ז"ל כי הוצרך הרב לומר כן מפני שהקב"ה אמר לו בכאן למועד אשוב אליך פי' ומאחר שפי' אחר זה ויאמר ה' אל אברם למה זה צחקה שרה וגו' למועד אשוב אליך כעת חיה ידענו שהמלאך שאמר שוב אשוב לא אמר אותו אלא בשליחותו של מקום ונכון הוא מה שפירש שוב אשוב אחר כעת חיה שלא על הסדר הוא מפני שרצה להשלים עניין הבשורה שבעבורה היתה שאלת שרה אשתך כי המבשר לא בא לבשר רק את שרה ואחר כך שב לפרש מאמר שוב אשוב אם הוא כמשמעו בעבור עצמו או השליח דבר בשם שולחו שזה אינו מענין הבשורה:
והוא אחריו הפתח היה אחר המלאך. פי' כנוי והוא שב אל הפתח וכנוי אחריו שב על המלאך ולא ההפך כי הפתח הוא המקום הפתוח מהבית ומהאהל ולא תפול למקום הפתוח פנים ואחור:
פסק ממנה דרך נשים נדות. פי' דרך הנשי' הנדות לא דרך הנשים בכלל וזהו טעמו לא פירושו כי הכ"ף ימאן זה אבל פירוש פסק מלהיות לשרה אורח כאורח הנשים ובקצת ספרים כתוב חדל פסק אורח כנשים נדות פירושו לא כסתם נשים:
מסתכלת במעיה. ופי' בקרבה בכרסה ובמעיה שהיתה מסתכלת בכרסה ובמעיה והיתה אומרת כרס זו ומעיים הללו יטענו ולד לא בתוכה ובנפשה כמו וכי יקום בקרבך ע"ד בתוכי ישתומם לבי שהיתה תמהה בנפשה ואומרת הבת תשעים שנה תלד דאם כן למה הקפיד השם על שרה ולא על אברהם דכתיב ביה ויפול על פניו ויצחק כמו בשרה וזהו שכתב הרב תנחומא לומר שאע"פ שכבר פירשנו למעלה גבי ויפול על פניו ויצחק שזה תרגמו אנקלוס וחדי לשון שמחה ושל שרה לשון מחוך למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה ולפיכך לא הקפיד על אברהם והקפיד על שרה אותו הוא לפי המתרגם וזה לפי התנחומא אלא שעם כל זה הוצרכו הזקנים בימי תלמי לכתוב בקרוביה במקום בקרבה כדאיתא בפ"ק קמא דמגילה ופי' רש"י שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרוביה לומר שאברהם צחק בלבו והיא צחקה בקרוביה מפני שלא היה מקבל תלמי לא הפי' של המתרנס ולא הפי' של תנחומא:
שינה הכתוב מפני השלום. בפרק השוכר את הפועלים תנא דבי רבי ישמעאל גדול השלום שאפי' הקב"ה שינה בו שנ' ותצחק וגו' ואדני זקן וכתיב ויאמר ה' אל אברהם וגו' ואני זקנתי ופרש"י היא אמרה ואדני זקן והקב"ה אמר לו שהיא אמרה ואני זקנתי ובשילהי פרק הבא על יבמתו אמרו דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי ופרש"י ואדני זקן שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב"ה הדבור לאברהם אמר ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום והאומר ואני זקנתי הוא פי' אחרי בלותי צריך לפרש היתה לי עדנה עבר במקום עתיד אבל רז"ל שדרשו שינה מפני השלום פירשו היתה לי עדנה כמשמעה כמו שאמרו גבי ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ואלו לחם לא הביא אמר אפרים מקשאה משמיה דרבי מאיר אברהם אבינו אוכל חולין בטהר' הוה ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה והכי פירושא אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדני זקן ווי"ו ואדוני כוי"ו ועבדיך באו לשבר אוכל גם המפרש שינה הכתוב מפני השלום שהיא אמרה שתים אחרי בלותי גם ואדוני זקן שפירושו אני זקנתי גם אדני זקן והמלאך שינה ולא אמר רק ואני זקנתי טועה הו' דשינה לחוד וקצר לחוד ועוד דמלשון התוספתא דתנא דבי רבי ישמעאל דקתני מעיקרא כתיב ואדני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי משמע דואני זקנתי הוא במקום ואדני זקן:
לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה האחרת. לא למועד כזה בשנה האחרת שהרי מאמרו זה ביום ג' למילתו הי' ומאמרו הראשון שאמר לו אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת ביום מילתו היה ואי אפשר לקיים שניהם אלא בשנפרש לאותו מועד שקבעתי לך אתמול דהיינו ביום המילה והא דקאמר אתמול במקום שלשום לאו דוקא אלא קודם זה כמו כי תמול אנחנו ולא נדע. אך קשה דגבי כעת חיה פירש כעת הזאת לשנה הבאה ופסח היה ובפסח נולד יצחק משמע דהא דקאמר ליה לאברהם הקב"ה באותו יום עצמו למועד אשוב אליך פסח היה והוא הוא היום עצמו שאמר ליה לאברהם ביום מילתו אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת שהיה בפסח שהרי בפסח נולד יצחק ומהו זה שפרש"י לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה האחרת דמשמע שהמאמר הראשון היה ביום אחד והמאמר הזה היה ביום אחר ואם לא היה המאמר הזה ביום שאמר המאמר הראשון לאברהם אלא ביום ג' למילתו כדרבי חמא כמו שכתוב בראש הפרשה צ"ל שגם בשורת המלאך לשרה לא היה ביום שאמר המאמר הראשון לאברהם ולמה הוכרח לפרש גבי אברהם לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול כדי לקיים שניהם ואלו בבשורת המלאך לשרה לא חשש לתקן וליכא למימר דבשורת המלאך לשרה לשוב אליה בשנה הבאה היה ביום אחד ואותו יום שאמר השם לאברהם היה ביום אחר שכבר פרש"י בבשורת המלאך לא בשרו המלאך אלא בשם הקב"ה וכתב הרמב"ן כי הוצרך הרב לומר כן מפני שהקדוש ברוך הוא אמר ליה בכאן למועד אשוב אליך ועוד איך אפשר לומר שהיה מאמר כעת חיה בפסח שהוא ט"ו בניסן ומאמר שוב אשוב ביום ג' למילתו שהוא בי"ז בניסן ושמא י"ל דהא דכתב רש"י גבי כעת חיה ופסח היה הוא בי"ז בניסן שהם בתוך ימי הפסח שהוא יום ג' למילתו כדרבי חמא ומה שאמר ובפסח נולד יצחק הוא בט"ו בניסן שהוא היום הראשון של פסח ומה שפיר' רש"י גבי למועד אשוב אליך לאותו מועד שקבעתי אתמול ולא גבי מאמר המלאך שאמר שוב אשוב אליך כעת חיה הוא מפני שהוא עולה לכאן ולכאן כי מאמר המלאך הוא מאמר השם לאברהם כמו שכתב רש"י לא בשרו המלאך אלא בשליחותו של מקום וליכא למימר דפירוש למועד אשוב אליך כעת חיה הוא למועד הראשון הבא אחר המועד הזה כפי מה שפירשו בפ"ק דר"ה משום דרש"י ז"ל כל הני קראי דלעיל על פי הב"ר פירש אותם ולא על פי סוגיא דגמרא משום דפשטא דלמועד הזה בשנה האחרת הוא למועד כזה בשנה האחרת ומכיון דבפסח נולד יצחק אליבא דכ"ע יחוייב בהכרח לומר שבשורתו של יצחק בפסח היה וכן נמי קרא דלושי ועשי עוגות וקרא דמצות אפה ויאכלו בפסח משמע כפי הב"ר ולא בתשרי כסוגיא דגמרא:
כי משמש בד' לשונות אי דילמא אלא דהא. בשילהי גיטין ופרש"י שבמקום ד' לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר. במקום אם כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפור כי תראה חמור שונאך כי תפגע כלהו משמעותן לכשיארע כלומר אם יהיה כך. במקום אלא לסתור דבר האמור למעלה לומר אינו כן אלא כן כמו ויאמר לא כי צחקת אינו כן כדבריך אלא צחקת וכמו לא כי ברחוב נלין לא נסור אל ביתך אלא ברחוב נלין. במקום פן כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' לא תירא מהם וגומר אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר אירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר לא תאמר כן ובתמיהה נדרש כלומר וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני ותירא מהם. ועוד משמש בלשון דהא דהיינו אשר או מפני כלומר לתת טעם ליישב דבר של מעלה הימנו כמו לא צחקתי כי יראה כמו אשר יראה כלומר מפני שיראה וכן מדוע אתה יושב לבדך כי יבא אלי העם מפני שיבא אלי העם שהעם בא אלי וכל כי הנפתר בלשון כאשר כמו והיה כי יביאך שאין אתה יכול לפותרו בלשון אם דהא ודאי יביאך וכן כי תבואו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופריתם בארץ כולן לשון דהא הן נפתרין ובמדרש ספרא וספרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ בשכר שתירש תכבוש כלומר מפני שיביאך וכשתבואו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכי בא סוס פרעה מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרים:
כל השקפה לרעה. והיינו דכתיב הכא וישקיפו על פני סדום לומר שהלכו להשחית דאם לא כן וישקיפו למה לי:
שגדול כח מתנות עניים. דלעיל מיניה כתיב עשיתי ככל אשר צויתני ופרש"י שמחתי ושמחתי והיינו מתנות עניים:
לשלחם ללוותם כסבור אורחים הם. אף על גב דבלאו קרא דלשלחם ידענו שבחזקת אורחים היו אצלו ומכאן למדו שגדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דאם לא כן למה הביא להם לאכול ולמה נתן להם לרחוץ רגליהם ופרש"י כסבור ערביים הם מכל מקום אי לאו קרא דלשלחם שאחר הבשורה והרפואה ה"א שעל ידי הרפואה והבשורה הרגיש בהם שהם מלאכים קמ"ל מקרא דלשלח' דעדיין סבור היה שהם אורחים אנשים נביאים שלוחי השם לו ולשרה:
לשון חבה. דאל"כ אין הלשון למען נופל על לשון כדלקמיה:
ולמה ידעתיו למען אשר יצוה. דלשון למען בכל מקום נתינת טעם לדבר הוא ואם היה פי' ידעתיו כדעת המתרגם שתרגם אותו גלי קדמי אין לשון למען נוכל בו שהרי הכל צפוי אצלו בזולת הטעם של אשר יצוה:
למען הביא כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא. פי' אין נתינת הטעם של למען אשר יביא כנתינת הטעם של למען אשר יצוה כי הראשון הוא דבור השם והשני הוא דבור אברהם שאמר לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא כו':
על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם כו'. אבל בבראשית רבה אמרו תני ר"ש בן יוחאי כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת מ"ט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר לו אין כתיב כאן אלא את אשר דבר עליו ויש בזה שני חלופים האחד ששם כתוב כל מי שיש לו בן יגע בתורה ורש"י כתב המעמיד בן צדיק ועוד ששם כתוב את אשר דבר לו אין כתיב כאן אלא את אשר דבר עליו דמשמע שרוצה להוכיח שלא באברהם ממש קמיירי ורש"י כתב על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם דמשמע דפשיטא ליה שלא על אברהם ממש קמיירי ולא ידעתי אם מצא זה כתוב במקום אחר או אם היה כתוב כן בבראשית רבה שבידו ואיך שיהיה דברי רש"י הם העקר מפני שמאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט בצדיקים קמיירי ולא על היגעי' בתורה ומפני שהכתוב מדבר על בית אברהם כדכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו היה לו לכתוב למען הביא ה' על בית אברהם במקום על אברהם לא שיפול ספק על דבור על אברהם שמא הוא על אברהם ממש עד שהוצרך לדקדק מאת אשר דבר לו אין כתיב כאן אלא את אשר דבר עליו אלמא לאו באברהם ממש קמיירי אלא על ביתו וקראו הכתוב על אברהם כאלו לא מת:
ויאמר ה' אל אברהם זעקת סדום. לא בלבו כמו ויי' אמר המכסה אני שפירושו בלבו דאם כן מאי ויגש אברהם ויאמר:
דבר אחר ארדה נא לסוף מעשיהם. שדרך לשון חכמים לומר בדברי' העמוקים לא ירדתי לסוף דעתו ומהכא משמע דהא דקאמר הכא לימד על הדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה וכן הא דכתב בפרשת הפלגה בא ללמד לדייני' שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו לאו מואראה דהכא ומלראות דהתם הוא דמפיק לה אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת לראות ולחקור בדבר דאם לא כן מאי ד"א ארדה נא לסוף מעשיה' קאי בראיה וקאמר ד"א בירידה ועוד שלא היה לו לפרש למד על הדיינים כו' אלא על מלת ואראה לא על מלת ארדה נא לכן היותר נכון אצלי הוא שהירידה מתפרשת לפי הראיה שאם הראיה חושיית גם הירידה חושיית ואם הראיה שכלית גם הירידה שכלית ולכן ממה שפירש הראיה חושיית למדנו שגם הירידה חושיית וממה שפירש הירידה שכלית ידענו שגם הראיה שכלית כמו ולבי ראה ומה שפירש שהירידה היא שכלית ופי' לרדת לסוף מעשיהם ולא פירש שהראיה היא השכלי' כמו ולבי ראה הוא מפני שהראיה השכלית יש לה חברים רבים במקרא אבל הירידה השכלית לא נמצאו לה חברי' במקרא בשום מקום רק בלשון חכמים ז"ל ולכן הוצרך לומר שאף הירידה משמש לירידה שכלית:
הכצעקתה של מדינה. הכוללת סדום ועמורה הנזכרות דאם לא כן הכצעקתם מיבעי ליה דומיא דוחטאתם כי כבדה מאד:
עשו וכן עומדין במרדן. דאל"כ מאי אם עשו ולא עשו דמשמע שהדבר צריך חקירה הרי כבר כתיב וחטאתם כי כבדה מאד דמשמע שכבר עשו אלא על כרחינו לומר אם עומדין במרדן או אינם עומדין במרדן הוא דקאמר:
כלה אני עושה בהם. כי מלת כלה שם וצריך לחבר עמה פועל להורות על עשייתה גם כנוי להורות על המקבל אותה ולפיכך הוסיף אני עושה להורות על עשייתם גם מלת בהם להורות על המקבל:
ממקום שאברהם לוום שם. לא מאהל אברהם שהיו שם בתחלה כפי' ויקומו משם האנשים:
אלא תקון סופרים הוא זה שהפכוהו לכתוב כן. בב"ר א"ר סימון תקון סופרים הוא זה שהשכינה היתה ממתנת לאברהם ונר' לי שכך פירושו שבשעה שראה אברהם אבינו את המלאכים וחשב שהם אורחים בקש מהשם שימתין לו עד שיכניס את האורחים והיה ממתין לו וכשפנו ממקום שלוום והלכו לסדום עדיין הי' ממתין לו והיה ראוי לומר וה' עודנו עומד לא ואברהם עודנו עומד אלא תקון סופרים הוא זה שאין זה דרך כבוד כלפי מעלה לומר וה' עודנו עומד וגו' וסדר המקראות כן הוא ואברהם הולך עמם לשלחם ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה' וה' אמר המכסה אני מאברהם ויאמר אליו זעקת סדום עד ואם לא אדעה ויגש אברהם ויאמר וגו' אבל מדברי רש"י משמע שהתקון של סופרים לא היה אלא מפני שהשכינה בא' אל אברהם ולא הוא אל השכינ' ולכן היה לו לכתוב וה' עודנו עומד וגו' ולא הבינותי זה דמה הפרש יש בין אם הלך אברהם אצל השכינ' או אם השכינה באה אליו הגע עצמך שהיה כותב ויבא השם אל אברהם ויקם אברהם ויעמד לפני ה' ואח"כ היה כותב ואברהם עודנו עומד לפני ה' לא היה אז כמשמעו ופי' תקון סופרי' בכל מקום אין הכונה בו חלילה שהוסיפו על מה שכתוב בתורה או ששינו ממה שכתוב בתורה אלא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובי' ההם שעקר הכונה לא היתה כמו שנר' ממ"ש בספר אלא צד כונה אחר' ולא היה לו לכתוב כן אלא כן אלא שכנה הכתוב ולא קראום תקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כנוים לשון הרשב"א אבל רש"י הוסיף ואמר תיקון סופרים הוא זה שהפכוהו רבותינו לכתוב כן ובפסוק ואל ארא' ברעתי הארכתי בו וע"ש:
ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות ופיוס ותפלה. בב"ר כר' אליעזר דאמר אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפלה אני בא קשות האף תספה צדיק עם רשע שהוא עומד במלחמה הדין עמו פיוס התשחית בחמשה שפי' אם ישארו ט' לכל עיר ועיר תצטרף אתה עמהם ואין זה אלא לפנים משורת הדין ותפלה אולי ימצאון שם מ' וינצלו הד' או שלשים וינצלו הג' או עשרים וינצלו השנים או עשרה וינצל האחד:
עשרה צדיקים לכל כרך וכרך. ואמר בתוך העיר בעבור סדום שהיא העקר ומתשובת השם אם אמצא בסדום למדנו זה ומפני שהעשרה הם עדה ויכולין להציל ופחות מעשרה חשובים כיחיד ואינם יכולין להציל שהרי נח ובניו ואשתו ונשי בניו שמנה היו ולא הצילו רק את עצמם לכן לא בקש פחות מעשרה:
ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים למה תמית הצדיקים חלילה לך. הוצרך להוסיף זה מפני שפתח בהצלת המקום ואמר האף תספה ולא תשא למקום בזכות חמשים הצדיקים אשר בקרבה וסיים בהצלת הצדיקים ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע:
כך עשית לדור המבול. פי' העולם יאמרו זה לא שהאמת כן שהרי אחר זה כ' ג"כ אולי ימצאון שם עשרה ועל הפחות לא בקש אמר דור המבול היו נח ובניו ונשותיהם ולא הצילו על דורם וכ"כ בב"ר ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתי כן ואעפ"י כן הם אומרים כן א"כ אפי' אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הי' אומנותו לשטוף הכל ועוד מאי שלא יאמרו כך היא אומנתו דקאמר דמשמע שלולא זה היה ממית גם הצדיקים והלא בדור המבול לא שטף את נח ובניו אלא צדקתם עמדה להם והצילתן ולולא שלא הספיקו לעשרה היו מצילים גם את דורס הלכך על כרחינו לומר דחלילה לך מעשות כדבר הזה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות זאת שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים בה כי יאמרו העולם כך היא אומנתו ששוטף הכל צדיקים ורשעים יחד כי הם אינם יודעים שאותם ששטפת היו הרשעי' אבל חושבים שגם הצדיקי' נשטפו עמהם ואח"כ כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום לא שינצלו הצדיקים עצמם הוסיף ואם תאמר והוא נמשך עד חלילה לך האחרות ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים אבל תרצה לעשות כלייה כללית להמית צדיק עם רשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט ואחר שתקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה:
כדבר הזה לא הוא ולא כיוצא בו. בב"ר אמר רבי אבא בר כהנא מעשות הדבר הזה אין כתוב כאן אלא כדבר הזה לא הוא ולא דכוותיה ולא דפחיתא מיניה:
חלילה לך לעולם הבא. כך מצאתיו ברוב הנוסחאות ולא שמעתי פירושו אבל מצאתי בב"ר א"ר אבא חלילה חלילה שני פעמים חלול שם שמים יש בדבר ונ"ל שכך פירושו ששני פעמים חלילה מורים על הפלגת החלול ואין זה אלא חלול שם שמים שהוא המופלג מכל העבירות שאין לו מחילה אלא לאחר מיתתו דהיינו בעולם הבא כדאיתא בשלהי יומא עבר על מצות עשה ועשה תשובה מוחלין לו מיד שנא' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה וי"ה מכפר שנ' כי ביום הזה יכפר עליכם עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין שנא' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אבל מי שיש לו חלול השם בידו אין כח לא בתשוב' לתלות ולא ביסורים למרק ולא בי"ה לכפר אלא כלן תולין ומיתה ממרקת שנ' ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה עד תמותון ופי' לעולם הבא שאין לו מחילה בעולם הזה לא בתשובה ולא בי"ה ולא ביסורין אלא בעולם הבא דהיינו אחר המיתה:
משפט אמת. כי המשפט ממנו אמת וממנו שאינו אמת ולכן הוצרך הכתוב לומר ושפטו את העם משפט צדק ומה שהוצרך לפרש את ה"א התימה הזה לומר וכי מי שהוא שופט כו' ולא הספיק לו מה שפי' ה"א של השופט לשון תימה הוא מפני שרצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט אין התמיהה רק על לא יעשה משפט כאלו אמר הלא יעשה משפט מי שהוא שופט כל הארץ:
ימצאון שם ארבעים וימלטו הד' כרכין וכן שלשים יצילו ג' מהם או עשרים יצילו שנים מהם או עשרה יצילו א' מהם. וטעם התפלה והבקשה בכל פעם אף על פי שהערך שוה בכלם שהרי המ' אל הד' עיירות כמו הל' אל הג' והעשרים אל הב' והעשרה אל האחד ואחר שהסכי' בהצלת הה' עיירות עם הנ' יסכים בהכרח גם כן בהצלת הד' עיירות עם המ' והנ' עיירות עם הל' והב' עם הכ' והא' עם הי' הוא מפני שאינו דומה זכות הרבים לזכות המועטי' כמו שדרשו גבי ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ומעתה הותר הספק שיש לטעון מדוע לא בקש צרוף השם עם הל"ו שהם תשעה לכל א' וא' מהד' עיירות כמו שבקש זה עם המ"ה שהם ט' לכל א' וא' מהחמש עיירות וכן הצירוף עם הכ"ז בעבור הג' עיירות והצירוף עם הי"ח בעבור השתי עיירות והצירוף עם הט' בעבור הא' כי מאחר שנודע לו בבקשת הנ' לה' עיירות והמ' לד' עיירות והל' לג' עיירות והכ' ב' עיירות והי' לעיר האחת שאין הבדל אצל השם לעניין זה בין זכות הרבים לזכות המועטים שפט מזה שמאחר שהסכים להצטרף עם המ"ה לה' עיירות יסכים בהכרח גם בצרופו עם הל"ו ועם הכ"ז ועם הי"ח ועם הט':
הואלתי רציתי כמו ויואל משה. אבל בפרשת אלה הדברי' פירש הואיל משה התחיל כמו הנה נא הואלתי ושמא י"ל שמה שפי' פה הואלתי רציתי הוא על הואלתי השני ומה שפי' שם הואלתי התחלתי הוא על הואלתי הראשון שהרי אחר שפי' מלת התשחית בחמשה שהוא אחר הואלתי הראשון פירש הואלתי רציתי ואין זה אלא השני אע"פ שאין זו ראיה גמורה דאיכא למימר שמפני שהתחיל לפרש השופט כל הארץ שהוא קודם הואלתי הראשון המורה על הנ' שהם י' לכל עיר ועיר פי' אחריו מיד התשחית בחמשה שפירושו שבחסרון חמשה מהחמש עיירות ישארו ט' לכל עיר ועיר ויצטרף השם עמהם להשלימם י' לכל עיר ועיר וסיים המניין לכל העיירות הנשארות על הסדר ואחר כך שב לפרש מלת הואלתי כמנהגו בכמה מקומות:
כבר בקש ולא מצא. לכאורה משמע שבקש ולא מצא הוא ממה שהשיב לו השם לא אשחית בעבור ארבעים וחמשה שפי' שאני מסכים להצטרף עם הט' שבכל עיר ועיר אבל אינם נמצאים דאם לא כן היכן מצא רש"י שכבר בקש ולא מצא. ויש לתמוה מה ראיה הביא משם דילמא לכל עיר ועיר מהה' עיירות אינם נמצאים אבל ט' לא' מהם אולי ימצאון. הילכך צ"ל שמה שאמר כבר בקש ולא מצא אינו אלא ממה שאמר אברהם אולי ימצאון שם עשרה והשיב לו השם לא אשחית בעבור העשרה דמכיון שצירופו עם המ"ה שוה לצרופו עם השלשי' וששה ועם הכ"ז ועם הי"ח ועם הט' כדפרישי' אם כן כשאמ' אולי ימצאון שם עשרה והשיב לו השם לא אשחי' בעבור הי' כאלו השיב לו ולא בעבור הט' עם צרופי אחר שהעשרה בלא צרוף הוא כמו הט' עם הצרוף:
כיון שנשתתק הסניגו' הלך לו הדיין. פי' המקר' הזה בא ללמדנו שהש"י עומד ומצפה לדברי הסניגור שאינו חפץ במיתת הרשעי' וכשנשתתק ולא היה לו עוד לדבר סניגוריא עליהם אז הלך לו דאם לא כן מ"ש הכא מכל הנבואות שבכלן אין כתיב בהן וילך ה' ואלו הכא כתיב וילך ה' אך קשה דאם כן האי כאשר כלה לדבר אל אברה' כאשר כלה אברהם לדבר אל ה' מיבעי ליה ושמא י"ל שאין דרך כבוד של מעלה לומ' כן מפני שמזה משמע שהשם היה עומד וממתין עד שיכלה הסניגור את דבריו אלא שלבי מגמגם בזה דא"כ למה לא אמרו רז"ל שהוא תקון סופרים כמו גבי ואברהם עודנו עומד ושמא י"ל כשאמרו אותו גבי ואברהם עודנו עומד כאלו אמרו אותו גבי וילך אברהם דכולה חדא נבואה היא:
נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג. פי' אע"פ שנשתלח הקטיגור להפוך את סדום כששמע שהסניגור מלמד סניגוריא והדיין שומע לו לא הלך לעשות שליחותו עד שנסתלק הדיין והסניגור והיינו דכתיב וילך יי' ואברהם שב למקומו ואחר כך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית כל זה בב"ר דאל"כ ואברהם שב למקומו למה לי:
