פסוק א:בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, ומעמדכם זה מחייב אתכם להימנע מן המנהגים הרווחים בסביבתכם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, אל תדקרו או תשרטו עצמכם בסכינים עד זוב דם כביטוי לאבל, כפי שתראו בין העמים, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה, אל תמרטו את שערות הראש בֵּין עֵינֵיכֶם, במרכז הראש שנמצא מעל העיניים, לָמֵת.
פסוק ב:אין ה' רוצה שבניו ישחיתו את גופם ויהיו כעורים, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ. אתם מוקדשים לה', וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
פסוק ג:לֹא תֹאכַל כָּל דבר הנחשב תּוֹעֵבָה. לפי דעות מסוימות, גם דברים המתועבים בעיני שאר העמים הנוכחים בסביבתם.
פסוק ד:זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים,
פסוק ה:מלבד בהמות הבית הללו מן הבקר ומן הצאן, מותר לכם לאכול גם אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, הדומה לצבי גדול, וְאַקּוֹ, כנראה הוא היעל, וְדִישֹׁן וּתְאוֹ, שור בר מסוים וָזָמֶר, שלפי דעה אחת הוא הג'ירף, והיו שפירשוהו כבעל חיים שכל גופו מכוסה צמר קצר, הנראה זמור, כלומר גזוז ממנו. אף שזיהוין של החיות הנזכרות כאן אינו ודאי, אין לכך חשיבות רבה לעניין התר אכילתן, משום שהתורה מפרטת סימנים שעל פיהם ניתן לקבוע אם בהמה מותרת או אסורה:
פסוק ו:וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, מעין ציפורן המקיפה את כף הרגל, ואין לה כף שהאצבעות ניכרות בה, ולא די בסימן זה, הקיים גם בסוס ובחמור אלא – וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, פרסותיה מחולקות לשתיים, והיא גם מַעֲלַת גֵּרָה, חוזרת ולועסת את מזונה בַּבְּהֵמָה – אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
פסוק ז:אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה, יצורים העונים רק על אחד מהתנאים, מעלי גרה או מפריסי פרסה שסועה: אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן, כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה, הם וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ – טְמֵאִים הֵם לָכֶם ואסורים באכילה. אם הארנבת והשפן הם היצורים הקרויים כך כיום – אין הם מעלים שנית את המאכל שנבלע לקיבה, אך לעיסתם דומה להעלאת גרה לעיני המסתכל.
פסוק ח:וְכן אֶת הַחֲזִיר לא תאכלו, כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא ואף שוסע שסע פרסות, וְלֹא מעלה גֵרָה – טָמֵא הוּא לָכֶם. מִבְּשָׂרָם של כל בעלי החיים הטמאים לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. חכמים דרשו על פי כתובים נוספים שלא כל מגע בנבלה אסור אלא מגע עמה בזמנים שאדם קרב אל המקדש וקודשיו, כגון בזמני עלייה לרגל.
פסוק ט:אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר, האיבר שבאמצעותו הוא שוחה במים, וְקַשְׂקֶשֶׂת, קשקשים מכסים את גופו – תֹּאכֵלוּ.
פסוק י:וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת – לֹא תֹאכֵלוּ. טָמֵא הוּא לָכֶם. האיסורים אינם חלים דווקא על דגים אלא על כל היצורים המימיים שאין להם סנפיר וקשקשת.
פסוק יא:כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ.
פסוק יב:וְאולם זֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר, העוף המזוהה בשם זה גם בימינו, אם כי היו גם דעות אחרות. וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה, עופות מדבריים, שאולי הם דומים לנשר
פסוק יג:וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה, מיני עופות דורסים לְמִינָהּ. האיסור אינו מתייחס לעוף מסוים אלא לקבוצת עופות מזנים קרובים או זהים.
פסוק יד:וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ
פסוק טו:וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, המזוהה, לפי השערה אחת, עם היען, הנעמית. יצור גדול מאוד בעל כנפיים שאיננו יכול לעוף אלא מהלך, ונמצא בעיקר במדבריות. וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף, שנהוג לזהותו עם עוף מים, וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ, קבוצת עופות דורסים קטנים המכונים כך גם היום.
פסוק טז:אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת, עופות דורסים ליליים,
פסוק יז:וְהַקָּאָת, שאולי אף היא ציפור דורסת, וְאֶת הָרָחָמָה, הרחם, עוף אוכל נבלות קטן, וְאֶת הַשָּׁלָךְ, לפי התרגום, הוא עוף החי על החוף ושולה דגים מן המים.
פסוק יח:וְהַחֲסִידָה, שזיהויה עתיק למדי, אם כי במשך הדורות היה רופף. היו זמנים שיהודים במקומות מסוימים אכלו חסידות משום שהחשיבו אותן לעוף טהור. וְהָאֲנָפָה, הדומה מעט לחסידה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת, המפורסמת בציצית הנוצות שלה וְהָעֲטַלֵּף, אף שהיום אינו מוגדר כעוף מבחינה זואולוגית, אך הוא יצור מעופף ועל כן נכלל ברשימת העופות.
פסוק יט:וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, שרצים קטנים בעלי כנפיים, השורצים על האדמה וגם עפים – טָמֵא הוּא לָכֶם. לֹא יֵאָכֵלוּ.
פסוק כ:כָּל עוֹף טָהוֹר, שאינו מופיע ברשימה זו תֹּאכֵלוּ.
פסוק כא:לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, יצור שמת מעצמו או הומת שלא בשחיטה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, מי שמתגורר בארץ אך אינו משתלב במערכת החיים של העם, שאינו מקבל על עצמו את כל המצוות, תִּתְּנֶנָּה – וַאֲכָלָהּ. אוֹ מָכֹר את הנבלה לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, ובתור עם קדוש אסור לכם לאכלה. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. בישולו של גדי בחלב שממנו הוא היה אמור להיזון נתפס כעיוות. שאינו ניתן לאחרים אלא נאכל על ידי בעליו בירושלים. מעשר זה נזכר בקצרה לעיל (יב, יז—יח) אגב עניינים הקשורים למקום אשר יבחר ה'. וכן הוא נזכר בספר ויקרא כז, ל אגב דיני הקדשות. כאן מופיעים פרטים נוספים המתייחסים אליו. אחריו מדובר במעשרות הניתנים ללוי ולעני.
פסוק כב:עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת, הפרש עשירית מכָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, יבולך הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. המעשרות מחולקים לפי השנים, כפי שיבואר להלן. חכמים למדו ממלים אלו שאין מפרישים מעשר מפֵּרות שנה אחת על פרות שנה אחרת.
פסוק כג:וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, בקרבת בית המקדש, את מַעְשַׂר דְּגָנְךָ, תִּירֹשְׁךָ, יינך וְיִצְהָרֶךָ, ושמנך וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. פיזורו של העם ברחבי הארץ, ללא תקשורת סדירה, עלול לגרום לו לאבד את תפיסת מהותו. כך יבוא כל אחד מן החקלאים לפחות פעם בשנה לבית המקדש. בעת שישהה בעיר המקדש עם משפחתו, באכלם עשירית מן היבול השנתי או את פדיונה, תתחזק זהותו וזהות בני משפחתו כבנים לעם ישראל, והיא תיטען לקראת המשך חייהם במקומם.
פסוק כד:וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ, עליך קושי הַדֶּרֶךְ ממקום מושבך לירושלים כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ – את עשירית יבולך, כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, ולא תחיה בצפיפות אלא בארץ רחבה, וגם משא הפרות יגדל –
פסוק כה:וְנָתַתָּה אתה רשאי למכור את המעשר או לחלל את קדושתו בַּכָּסֶף, וְצַרְתָּ, קח בצרור את הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. לשם תביא אותו.
פסוק כו:וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, קנה בו את כל מה שתרצה בו להנאתך – בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, משקה משכֵּר כלשהו וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ ממיני המזון, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
פסוק כז:וְגם את הַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, המתגורר בעריך – לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, ולכן בדרך כלל אין לו גם תבואה משלו.
פסוק כח:על כן מִקְצֵה, בסוף כל שָׁלֹשׁ שָׁנִים שאתה מפריש בהן מעשרות, תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא, לעומת מעשר שתי השנים הקודמות, המובא על ידי בעל הפרות עצמו לירושלים כאמור, מעשר השנה הזו יֵצא מרשותך, וְהִנַּחְתָּ, השאר אותו לנזקקים בִּשְׁעָרֶיךָ. מעשר זה אינו עולה לירושלים.
פסוק כט:וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. לכל אלה אין רכוש משלהם או ידיים עובדות, ועל כן הם נזקקים למעשר. וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן, בעקבות זאת יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
