פסוק א:בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֵלַי: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, שיהיו דומים ללוחות הראשונים. וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, ומלבד זאת – וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ להניח בו את הלוחות.
פסוק ב:וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. בפעם הראשונה הן הלוחות עצמם והן הכתב שעל גביהם היו מעשה אלוקים, ואילו בלוחות השניים הלוחות נעשו בידי אדם, ואלוקים כתב עליהם אותם תכנים שנכתבו בלוחות הראשונים. וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.
פסוק ג:וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים. וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וָאַעַל, עליתי שוב הָהָרָה להר סיני, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.
פסוק ד:וַיִּכְתֹּב ה' עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, ככתיבה הראשונה אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל, ביום ההתגלות בהר סיני. וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי.
פסוק ה:וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר. וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'.
פסוק ו:וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן למוֹסֵרָה, שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם– וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק ז:מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה, וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה– יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. אולי משום שפע מימיה וטוּבהּ נקראה בשמה.
פסוק ח:בָּעֵת הַהִיא – לאחר מתן הלוחות השניים הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק ט:עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ. הלויים המופקדים על עבודת ה' ייחשבו כיחידה חברתית עצמאית משום שלא חטאו בעגל. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ לוֹ.
פסוק י:עתה משה מסיים את שחזור מתן הלוחות השניים, ומשלים פרטים שדילג עליהם קודם לכן: וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בתפילה בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים שבהם קיבלתי את התורה – אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, כדי שה' ימחל על חטאם של ישראל. וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא, לֹא אָבָה, רצה ה' להַשְׁחִיתֶךָ, וחס עליך.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם, וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם. היא נקבעה להיאמר כפרשה השנייה של קריאת שמע, ולהיכתב על מזוזות הבית ובתוך התפילין.
פסוק יב:וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, לאחר שסוכם חלק גדול מאירועי העבר, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל, מבקש מֵעִמָּךְ– כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ;
פסוק יג:לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְטוֹב לָךְ, ולא למענו.
פסוק יד:הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם, שאינם קצה המציאות – וּשְׁמֵי הם של הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ. מכיוון שהכול שייך לו, אין הוא זקוק לקיום מצוותיך, והמצוות הן לטובתך בלבד.
פסוק טו:את קיום מצוותיו הוא בחר להטיל עליך משום שרַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם– בָּכֶם– מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.
פסוק טז:לפיכך – וּמַלְתֶּם, הָסירו אֵת עָרְלַת, הכיסוי האוטם את לְבַבְכֶם, עליכם להשיב לעצמכם את רגישותכם כדי שתעמדו בלב שלם מול ה'. וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד. חדלו מעיקשותכם.
פסוק יז:כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים, לא יעדיף אדם בשל מעמדו והשגיו וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. אנשים חושבים שהם יכולים לשחדו בעשיית מעשים טובים או בהזכרת שמו, אך הוא אינו נזקק לאדם שיפאר אותו או שיקיים את חוקיו.
פסוק יח:הרי הוא עצמו אינו מעדיף את המכובדים, אלא עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם, מזון וְשִׂמְלָה, ובגד. הוא דואג לנמוכים ולשפלים. דווקא בשל גדולתו הוא יכול לרדת למטה מטה. על כן, אם תבנו מקדשים מפוארים יותר, או תעטרו אותם בקישוטים מוזהבים יותר, אינכם נעשים רצויים וטובים בעיניו בכך.
פסוק יט:וַאֲהַבְתֶּם גם אתם אֶת הַגֵּר. לִמדו זאת ממידותיו של ה'. יתר על כן, כִּי גם אתם עצמכם גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועליכם לזכור כיצד חש הגולה הזר והמשועבד.
פסוק כ:כללו של דבר, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, אם אתה נשבע – צריך אתה להישבע בשמו.
פסוק כא:הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ, ואין דבר זולתו, אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
פסוק כב:בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ריבויכם העצום מבטא את השגחתו המיוחדת עליכם ואת אהבתו כלפיכם.
