פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת שבהן הקריבו את הקטורת, מִבֵּין, מתוך הַשְּׂרֵפָה שבה נשרפו המקריבים, וְאֶת הָאֵשׁ של הקטורת שנותרה בוערת בגחלים זְרֵה, פזר הָלְאָה, רחוק מכאן כִּי המחתות הללו קָדֵשׁוּ, משום שהמקריבים הקדישו אותן לעבודת ה', אף שהביאו קטורת שלא כראוי.
פסוק ג:אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים, החוטאים הָאֵלֶּה, שחטאו בְּנַפְשֹׁתָם – וְעָשׂוּ אֹתָם – את המחתות רִקֻּעֵי פַחִים, ירדדו אותן כך שיוכלו להשתמש בהן כצִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' – וַיִּקְדָּשׁוּ. ועל כן עליהן להישאר סביב המזבח. ומעבר לכך – וְיִהְיוּ שם לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כסימן לישראל שלא ימרדו שוב בקדושת הכהונה.
פסוק ד:וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ אותן הַשְּׂרֻפִים עם הקטורת, וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ.
פסוק ה:זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ, עליו.
פסוק ו:וַיִּלֹּנוּ, התלוננו כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'! אמנם פניתם אל ה' כדי להגן על עצמכם, אך לא הייתם צריכים לגזור דין מוות על המורדים.
פסוק ז:וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה בתלונותיה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן, וַיֵּרָא כְּבוֹד ה' באמצעות הענן.
פסוק ח:וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לשמוע את דבר ה'.
פסוק ט:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק י:הֵרֹמּוּ, הוציאו את עצמכם מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת – וַאֲכַלֶּה אֹתָם – את כל העדה הזו כְּרָגַע. וַיִּפְּלוּ משה ואהרן עַל פְּנֵיהֶם בתפילה ובתחינה לה' שלא יעשה זאת. אולם המגפה החלה לפשות בעם, והאנשים החלו למות.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה את המחתה ובה הקטורת אֶל הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' – הֵחֵל הַנָּגֶף.
פסוק יב:וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל ומחתה בידו, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם. וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר באמצעותה עַל הָעָם.
פסוק יג:וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים במגפה וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
פסוק יד:וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח, שמתו קודם לכן.
פסוק טו:וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה.
פסוק טז:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יז:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה, מקל, שרביט אחד לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם – שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת, אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ, השרביט שלו.
פסוק יח:וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. למרות תפקידו האחר של אהרן, הוא גם נשיא השבט ומייצגו. כאן אין מדובר בחלוקת השבטים הצבאית, שבאה לביטוי בסדרי החניה והמסע, אלא החלוקה המקורית של שבטי ישראל. על כן נכלל בה מטה לוי, וכנראה יוסף לא נחלק בה לשני מטות.
פסוק יט:וְהִנַּחְתָּם – את המטות בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת, האות והברית הכתובה בתוך הארון, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, בקודש הקודשים.
פסוק כ:וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ – מַטֵּהוּ יִפְרָח. וַהֲשִׁכֹּתִי, אשכך, אסיר מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם, מתלוננים עֲלֵיכֶם.
פסוק כא:וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל את הדברים האלה, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם – שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת, וּמַטֵּה אַהֲרֹן היה בְּתוֹךְ, בין מַטּוֹתָם. משה לא הניח את מטה אהרן בצד מסוים, כדי שלא יטענו שפרח משום שהונח במקום מוצלח יותר.
פסוק כב:וַיַּנַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת.
פסוק כג:וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת – וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, ראשית היווצרות הפרי מן הפרח לאחר שעלי הכותרת נושרים, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. שלא כמו באופן ההדרגתי שהדברים מתרחשים בטבע, בנס זה הופיעו הפרח, הציץ והשקדים בבת אחת.
פסוק כד:וַיֹּצֵא משֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ – וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ. כך נוכחו כל הנשיאים שהם לא נבחרו לכהן בקודש.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת. לאחר שנעשה בו נס כה מיוחד, אי אפשר להמשיך להשתמש בו בשימושי חולין. על כן יש להניחו שוב בקודש לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי, כסימן למי שירצה למרוד בעתיד. וּתְכַל, וכך תיגמר תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי, וְלֹא יָמֻתוּ, שהרי המגפה באה בעקבות תלונותיהם.
פסוק כו:וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה. מכאן ואילך נשמר המטה בצד ארון הברית. ולאזהרות החוזרות ונשנות של קרבת זרים לקודש, וכל אלה עוררו אצלם אימה.
פסוק כז:וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל משֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ, אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ.
פסוק כח:כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' – יָמוּת. הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ, או שמא עצמתו האדירה של משכן ה' תמשיך להמית אנשים?!
