פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה באוהל מועד בְמִדְבַּר סִינַי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שנה לאחר יציאת מצרים, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, ניסן לֵאמֹר:
פסוק ב:וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח, שיקיימו את מצוות קרבן הפסח בְּמוֹעֲדוֹ.
פסוק ג:בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, אחר הצהריים תַּעֲשׂוּ, הכינו, שחטו אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ. כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. היו הלכות שנאמרו לגבי פסח מצרים בלבד, כגון נתינת הדם על המזוזות והמשקוף במקום זריקתו על המזבח, אך הלכות אחרות שנקבעו בפסח הראשון נשארות בעינן גם בפסח דורות.
פסוק ד:וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.
פסוק ה:וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בּחודש הרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה – כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ו:וַיְהִי אֲנָשִׁים במחנה אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, טמאי מת, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא. שכן לטמאים אסור להיכנס לקודש, לעסוק בקודשים ולאוכלם. וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.
פסוק ז:וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, אך אין זו אשמתנו. בדרך כלל מי שנטמא למת נהג כראוי – דאג לקבורתו. על כן, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. זו אחת הדוגמאות שבהן משה אומר לפונים אליו שימתינו עד שישמע מאלוקים כיצד ראוי לנהוג בעניינם. משה מדבר עם ה' פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, ופונה אליו ביזמתו כדי להתייעץ עמו.
פסוק ט:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק י:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ בטומאת מת, אוֹ שהוא בְדֶרֶךְ רְחֹקָה ואינו קרוב אל המשכן או המקדש, לָכֶם, היום אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם – וְעָשָׂה פֶסַח לַה'
פסוק יא:בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, אייר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, חודש ימים בדיוק לאחר הפסח הראשון. בפסח השני נוהגים כמו בפסח ראשון: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
פסוק יב:לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, יש לאכלו בלי לשבור עצמות. כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
פסוק יג:וְאולם, הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה, ובכל זאת – וְחָדַל, יימנע מלַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ – חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. כל אדם מחויב להקריב את הפסח במועדו. האפשרות להקריבו חודש לאחר מכן פתוחה לכתחילה רק לטמאים או לרחוקים וכדומה. על כן מי שאינו מקריב את הקרבן בזדון – חייב כרת.
פסוק יד:וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר מעמים אחרים – וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ – כֵּן יַעֲשֶׂה. חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ. לכאורה חג הפסח הוא חג זיכרון של עם ישראל – חג יציאתו ממצרים, והגר שיצטרף אליהם לא יצא ממצרים, לא הוא ולא אבותיו. אף על פי כן, כל מי שנכנס לכלל ישראל עושה את הפסח, מפני שחוקה זו אינה זיכרון פרטי התלוי בקשר משפחתי מסוים, אלא היא חלה על עם ישראל לדורותיו ועל המצטרפים אליו.
פסוק טו:וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה, חיפה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת. הענן לא חפף על החצר אלא על האוהל שבו היו מונחים לוחות העדות, וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה, מעין מראה של אֵשׁ עַד בֹּקֶר.
פסוק טז:כֵּן יִהְיֶה תָמִיד – הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ – את המשכן ביום, וּמַרְאֵה אֵשׁ בלָיְלָה.
פסוק יז:וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן, בהתאם לעצם עליית הענן וגם לפי כיוונו בעלייתו מֵעַל הָאֹהֶל – וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן, יעצור וירד שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יח:עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן – יַחֲנוּ.
פסוק יט:וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים – וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת, צו ה' וְלֹא יִסָּעוּ.
פסוק כ:וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר, ימים ספורים בלבד עַל הַמִּשְׁכָּן. עַל פִּי, לפי הוראת ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. הוראותיו של ה' ניתנו כאן לא בדיבור אלא באמצעות הענן.
פסוק כא:וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן במקום רק מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר – וְנָסָעוּ, אוֹ שהענן ישהה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן – וְנָסָעוּ. אולי נסעו לעתים גם בלילה.
פסוק כב:אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, שנה – בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן את שהייתו עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו – יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ נסיעות קצרות או ארוכות.
פסוק כג:עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ, עַל פִּי ה' לפי הסימנים שה' הראה להם משמים, בְּיַד מֹשֶׁה, שהסביר להם מהי המשמעות של עליית הענן ושכינתו. אכן, מלבד הסימן השמיימי, שאולי לא תמיד יכול היה להיראות בבירור לכל העם ולהתפרש נכון על ידו, היה צורך בהכרזה רשמית מצד ההנהגה, שתודיע לעם על יציאה למסע ועל עצירתו, ככתוב בסוף העניין הקודם: עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. לשם כך הצטווה משה לעשות חצוצרות. כאן מתוארת התקשורת באמצעות שני קולות בסיסיים, המובחנים זה מזה: התקיעה, שהיא קול מתמשך ורצוף, והתרועה, המורכבת מקטעי קול קצרים.
