פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ, כממונה על הדבר, שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, נקי, שלא היה קל להשיגו במדבר, כָּתִית, כתוש – לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת, להדליק נֵר, כלי קיבול קטן, תָּמִיד.
פסוק ג:במנורה מִחוּץ לפָרֹכֶת המסתירה את ארון הָעֵדֻת, בְּתוך אֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ, יסדר ויכין, יסלק את שאריות השרפה מאמש ויניח בנר פתילה חדשה, כדי שיהיה מוכן להדליק אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד. על אהרן לדאוג לכך שהמנורה תדלק מערב עד בוקר בכל יום ויום. דין זה אינו מוגבל למשכן שבמדבר, אלא הוא חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
פסוק ד:עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, עליה ממש, ללא חציצה; העשויה כולה זהב טהור; המנורה הנקייה, לאחר הסרת השאריות של אמש; או: המיועדת למטרה אחת בלבד; היא כלי שכולו מסמל טוהר וזוהר, יַעֲרֹךְ אהרן אֶת הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי ה' תָּמִיד.
פסוק ה:וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת, שהן חלות גדולות, כ–5 ליטר סולת או יותר כל חלה.
פסוק ו:וְשַׂמְתָּ אוֹתָם – את שתים-עשרה החלות שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, בשני סדרים, שֵׁשׁ חלות תהיה הַמַּעֲרָכֶת. מעל השולחן היו ניצבות קשוות – מעין עמודים, וביניהן המנקיות – צינורות דקים, ועליהן הונח הלחם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, עליו ממש בלא חציצה, או: המצופה זהב טהור, או: השולחן שאין לו שום תפקיד אחר, והוא מוקדש להעמדת הלחם בלבד לִפְנֵי ה'.
פסוק ז:וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת, על כל אחת מהמערכות – לְבֹנָה זַכָּה. וְהָיְתָה הלבונה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, לחלק העולה לזיכרון על המזבח אִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לַה'.
פסוק ח:בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ, את הלחם לִפְנֵי ה' תָּמִיד. בכל שבוע מביאים שתים-עשרה חלות חדשות ועורכים אותן על השולחן. את החלות הישנות מוציאים ואת הלבונה שעליהן מעלים באש על גבי המזבח שבחוץ. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כמו השמן למנורה, גם הלחם הוא מתנה מכלל ישראל למקדש, הניתנת מתוך בְּרִית עוֹלָם. ישראל חייבים תמיד לתת מתנה זו למקדש.
פסוק ט:וְהָיְתָה המנחה הזו, או: המערכת לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. הלחם דומה למנחה, והוא נאכל על ידי הכהנים בתוך המקדש כאחת ממתנות הכהונה. כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם. היו שהצביעו על הניגוד הקיצוני בין ההוראות הרבות שהופיעו בספר עד כה לגבי ההתייחסות הזהירה והמכבדת הראויה אל הקודש, לבין זלזולו הבוטה של המקלל בקדוש ברוך הוא.
פסוק י:וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא לא ישראלי גמור אלא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מכאן שבן הישראלית נחשב חלק מכלל ישראל. וַיִּנָּצוּ, התקוטטו בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, איש אלמוני שהיה ישראלי גמור.
פסוק יא:כשהתלקחה הקטטה – וַיִּקֹּב, גידף במפורש בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, שם ה' וַיְקַלֵּל, הוא זלזל בו וחירפו. וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ העדים ששמעו את דבריו, שכן נראה שעשה זאת בפומבי, אֶל מֹשֶׁה. וְשֵׁם אִמּוֹ – שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. שמו של המקלל עצמו אינו נזכר כלל, והזכרת אמו בסיפור הזה וציון קשריה עם המצרי בוודאי לא נאמרו לשבחה.
פסוק יב:וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר, במאסר, הואיל והיה ברור לכול שעבר עברה, אך לא ידעו מהו דינו המדויק של העובר עברה זו. לִפְרֹשׁ, לברר לָהֶם עַל פִּי ה'. שלא כשאר הנביאים, משה רבנו יכול היה לפנות אל ה' ישירות ולבקש את הנחייתו.
פסוק יג:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יד:הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל להישפט אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים, שהיו עדים לדבר אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. העדים הם גם שיועידו אותו לעונש, ואז – וְרָגְמוּ אֹתוֹ למוות כָּל הָעֵדָה. זוהי הוראה חריגה, שכן בדרך כלל מענישים במוות רק אם העבריין ידע מראש מה יהיה עונשו, ואילו במקרה זה האיש ידע שהוא חוטא, אך לא ידע מה יהיה דינו.
פסוק טו:מכל מקום, מכאן והלאה ניתנת הוראה כללית – וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו – וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, ייענש.
פסוק טז:וְנֹקֵב שֵׁם ה' – מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ אבן כָּל הָעֵדָה. כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, דין אחד להם, בְּנָקְבוֹ שֵׁם – יוּמָת.
פסוק יז:וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, יהרוג כָּל נֶפֶשׁ אָדָם – מוֹת יוּמָת במיתת בית דין.
פסוק יח:וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה של זולתו – יְשַׁלְּמֶנָּה, ישלם כמותה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, בהמה אחרת או את שוויה.
פסוק יט:וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם, יחבול בַּעֲמִיתוֹ – כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:
פסוק כ:שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר; עַיִן תַּחַת עַיִן; שֵׁן תַּחַת שֵׁן. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם – כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ, כך מגיע לו.
פסוק כא:וּמַכֵּה בְהֵמָה – יְשַׁלְּמֶנָּה, ישלם את ערכה, וּמַכֵּה אָדָם גם אם לא הרגו אלא פגע בו קשה – ראוי לו שיוּמָת.
פסוק כב:מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, בין אם המכה הוא בן ישראל והמוכה גר או להיפך, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וכלפַּי כולכם שווים, הן מבחינת החובות הן מבחינת הזכויות. לכן דין אחד לכולכם.
פסוק כג:וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל את כל הדינים הכלליים שציווה אותו ה' לומר להם. למרות שחלקם כבר נזכר, כאן הם נאמרים בהקשר מובהק, שבו מיד עם האמירה מגיע גם מעשה: וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל קיבלו זאת ועָשׂוּ מכאן והלאה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לגבי המשפט האחיד ולגבי שאר הדינים והמשפטים.
