פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
פסוק ב:דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, מאיבר המין שלו זוֹבוֹ, הפרשתו – טָמֵא הוּא.
פסוק ג:וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ: רָר, הפריש ריר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ, זוב נוזלי יוצא מן האיבר, אוֹ הֶחְתִּים, נסתם בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ, הקרוב יותר למוצק, ועל כן נדבק לאיבר. בשתי הצורות – טֻמְאָתוֹ הִוא .
פסוק ד:כָּל הַמִּשְׁכָּב, חפץ או רהיט המיועד לשכיבה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב – יִטְמָא, וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו, המיועד לישיבה – יִטְמָא. כל כלי המיוחד להישענות, כגון מיטה או כיסא, נטמא על ידי שימוש הזב בו, גם אם לא נגע בו בגופו החשוף.
פסוק ה:וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. משכב ומושב הזב מקבלים טומאה יסודית – 'אב הטומאה' בלשון חכמים – שהיא טומאה חמורה, כמו הזב עצמו, המטמאת אדם, על הבגדים שהוא לבוש בהם באותה שעה שנגע.
פסוק ו:וְגם הַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב, אף על פי שלא נגע גופו החשוף, לא של הזב ולא של הטהור במישרין בכלי, גם הוא יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק ז:וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הגוף של הַזָּב – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק ח:וְכִי יָרֹק, יירק הַזָּב בַּטָּהוֹר – וְכִבֶּס הטהור את בְּגָדָיו, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. לא רק הפרשת הזוב עצמה או גופו של הזב אלא גם הרוק שלו טמא ומטמא, וכדברי חכמים: כל 'מעיינות הזב', מטמאים את האדם הנוגע בהם.
פסוק ט:וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב – יִטְמָא. בדומה למשכב ולמושב, גם חפצים שהזב רוכב עליהם, כגון אוכף או מרדעת, נטמאים אף בלא מגע ישיר של גוף הזב בהם.
פסוק י:וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו – תחת הזב. כגון הנוגע במשכב, מושב ומרכב האמורים – יִטְמָא עַד הָעָרֶב, כאמור. וכאן באה תוספת: וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם – את הכלים הללו, אף על פי שאינו נוגע בהם, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. שתי דרכי ההיטמאות הן מגע ישיר במה שהזב נשען עליו, או משא והישענות גם בלא מגע ישיר.
פסוק יא:וְכֹל אדם אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְאת יָדָיו של הזב לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם, כלומר בשעה שהזב לא טבל עדיין מטומאתו – וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. מגע בגופו של זב מטמא גם כאשר הזיבה פסקה, אלא שעדיין לא טבל לטהרתו.
פסוק יב:וּכְלִי חֶרֶשׂ, חרס אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב – יִשָּׁבֵר, ואין לו תקנה להיטהר כשהוא שלם. וְכָל כְּלִי עֵץ וכיוצא בו גם חומרים אחרים, כגון מתכת – יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם, טובלים אותו והוא נטהר.
פסוק יג:וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ, לאחר שנרפא – וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים, 'שבעה נקיים' בלשון חכמים, כלומר שבעה ימים בדוקים שאין בהם זיבה, לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס, יטבול במים את בְּגָדָיו שהיה לבוש בהם בעודו זב, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, מים המחוברים אל מקור נביעתם, מי מעיין. רק לגבי זבים מוזכר שהמים צריכים להיות חיים. בטומאות אחרות יכול הטמא לטבול גם במקווה מים אחר. וְטָהֵר.
פסוק יד:וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן.
פסוק טו:וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ. שיש לה דמיון חלקי לזיבה:
פסוק טז:וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע. פליטה של זרע מגבר היא טומאה קלה שאינה קשורה לחולי, כטומאת הזב. מי שכך אירע לו – וְרָחַץ, יטבול בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, גופו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק יז:וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע – וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק יח:וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, גם במקרה זה, כיוון שגם האיש וגם האשה שותפים בדבר – וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב.
פסוק יט:וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, לא בזיבה כמו זו של הגבר, אלא דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ. אין מדובר כאן במחלה אלא בדם מחזור הווסת. שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה טמאה בְטומאת נִדָּתָהּ. טומאה חמורה זו נמשכת שבעה ימים ללא קשר למשך זמן שתיתת הדם בתוך אותם הימים. וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ במשך הימים הללו יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
פסוק כ:וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ – יִטְמָא, וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו – יִטְמָא, בין שהיא נוגעת בהם ובין שאיננה נוגעת במישרין. מבחינה זו טומאת הנידה מקבילה לטומאת הזב.
פסוק כא:וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק כב:וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק כג:וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא, האדם הטהור, הכלי או: הדם המוזכר לעיל, אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו – בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
פסוק כד:וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ בתקופת הווסת או לאחריה, כל עוד לא נטהרה – וּתְהִי טומאת נִדָּתָהּ עָלָיו. אין הכוונה שטומאתה דבקה בו, אלא שבעקבות המגע הוא נעשה טמא בדרגה של טומאת הנידה – וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וְגם כָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו – יִטְמָא.
פסוק כה:וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ. לפעמים עלולה האשה לדמם שלא בזמן הווסת, המופיעה בדרך כלל בקביעות מסוימת, הן לגבי זמן הופעתה והן לגבי משכה. אוֹ באופן אחר – כִי תָזוּב נוסף עַל נִדָּתָהּ, כלומר שתיתת הדם של המחזור תימשך מעבר לרגיל. במקרים האלה, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ – האשה הזבה כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא. דימום זה נחשב מעין חולי ויש בו טומאה. ה'זבה' ההלכתית היא אפוא זו המדממת שלא במסגרת מחזור הווסת.
פסוק כו:ולכן, כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ – כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ מבחינת הטומאה. וְכָל הַכְּלִי, כולל המצעים אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו – טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ.
פסוק כז:וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם, בכלים, ברהיטים או במצעים שהנידה ישבה או שכבה עליהם – יִטְמָא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
פסוק כח:וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ, כאשר תגיע שתיתת הדם לסיומה – וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר כך תִּטְהָר. ספירת 'שבעה נקיים' מדין התורה אמורה רק בזב ובזבה, שדימומה נחשב מעין חולי, בניגוד לדימום הווסת השגרתי.
פסוק כט:יתר על כן, על הזבה – כמו הזב – להביא קרבנות לכפרה ולאפשרות גישה אל הקודש – וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, לאחר שבעת הימים הנקיים מדימום, תִּקַּח לָהּ האשה הזבה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, כמו שיעשה הזב.
פסוק ל:וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.
פסוק לא:וְהִזַּרְתֶּם, הַרחיקו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. מהגדרה משמעותית זו עולה שדיני הטומאה הם מעין מקבילה ניגודית לעניינו של המקדש. טומאה בכלל איננה מצב רצוי, אבל בטומאות כשלעצמן אין כל איסור. צד האיסור של הטומאה והצורך באזהרה ובהקפדה עליה מתייחסים לנגיעה בקודש ובמקדש. המשמעות המעשית של טומאת אדם היא שאין הוא יכול לנגוע בדברים הקדושים או להיכנס למקום המקודש.
פסוק לב:זֹאת תּוֹרַת הַזָּב ותורת האדם אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ,
פסוק לג:וְתורת הַדָּוָה, הסובלת בְּנִדָּתָהּ, בזמן וסתה. וְתורת הַזָּב אֶת זוֹבוֹ, לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה, וכן לְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה, נידה, זבה או יולדת.
