הקדמת המחברכבוד חכמים ינחלו, יתנו כבוד למלך הכבוד ובשמו יתהללו, אין כבוד בעולם כי אם לכבודו, ותהלתו מלאה הארץ, כסה שמים הודו, נמצא לכל ונסתר מכל, וכל עין תעיד כי הוא אחד ואין שני ואנחנו עבדיו נתחייבנו לעבדו. מי ישוחח נפלאותיו מי יבין סודו, כל הנקרא בשמו לכבודו בראו, ואת כל אלה עשתה ידו. שכלל עולמו בימים ששה. ובבריאת החומר הראשון מאין הצמיח חדשה. בראו יסוד דק ונעלם, ממנו משתיתו של עולם, בראשית יצירותיו המציא האור הראשון הגנוז לעתיד לצדיקים. שני אורים היו מצור החכמה יצוקים. והדברים עתיקים. מים עמוקים, בשני הרקיע רקיע להבדיל בין מים למים ולא נאמר בו כי טוב שלא נגמרה מלאכת המים, בשלישי נראית היבשה וטבע המים אשר אל על נקראו, מכח המאמר נשתנה. וכאבן מים נתחבאו. נקראת יבשה כי אחר שנתיבשה מליחותה הוכשרה להוציא פירות, כי הושם בטבעה להיות לכל צמח לשלח פארות, ברביעי נברא השמש והירח המאורות הגדולים המזהירים. והצמחים הקודמים מכח המאמר לא מכח המאורים. ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להיותם על הארץ מאירים, בחמישי צוה וגזר לעשות המים לבעלי חיים כדגים. גם בעלי כנפים לדאות. והקשקשים ברגליהם לאות, יען כי בכח הרבוי ברך אותם, ומכח הברכה בהם אין זמן לתולדותם. בששי נברא אדם ועזרו, וכדי לקיים המין הצריכו ברכה, ועמו נגמר הכל ותשלם כל המלאכה. קדמו לו כל שאר מיני השפלים והוא היה אחרון במעשהו. להורות כי כל פעל ה' למענהו. ועל זה הביאו לנו חכמי האמת משל מזהיר, לעיני השכל אור בהיר. למלך שזימן את השושבין. תחלה ערך שולחנות במיני מגדים וכל צרכי הבית התקין ואחר כך קרא לשושבין. וכל זה מבואר למבין. כי מה שהיה אדם אחרון הכל למעלה רמה. כי הוא תכלית הכוונה בבריאת העולם. ואם הוא סוף המעשים הלא הוא תחלת המחשבה בטרם החלם. ותכלית הכוונה בבריאתו. לדעת את אלהיו ולעבדו ולברך אותו. ולהקדישו וליחדו. וכן הוכיח לבנו המשורר אשר שם ה' מחסהו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, וידוע כי מבלתי למוד התורה לא תתכן לאדם עבודתו.לא ישכיל את אדוניו ולא ידע מצותו. ומדי הגותו בה ויתהלך על שביליה. ומדי ישב בסתרה ויתלונן בצלליה. בה יכיר מי שאמר והיה העולם, בה ידע מקור מים חיים את ה' הוא אלהים חיים ומלך עולם. בה יכיר חסרון העולם הזה הבלה והכלה. ומעלת העולם העליון הנצחי המעולה. שם תענוג צפון לצדיקים בכל תענוג גשמי לא יסולה. בה יצייר מעלת הנפש הנקראת כבוד, וענין יסודה וסודה הנפלא. נקראת כבוד כי שרשה בכסא הכבוד. ונמשלה למי שכל הארץ כבודו מלא, בה יכיר ויזכיר חסדי ה' כי נתנה בגויתנו ככסף בתוך כור ויצא מצורף ומטוהר ואחר תעלה. בה יכיר גר ארץ חרדות חוגר וימיו טפחות. בה יבחין ויבין ויכין צדה לעולם המנוחות. והשפל ימשיך כח עליון וידמה לשכלים. דמיונה כים הכולל כל הנחלים. כל חכמה נשגבה. וכל תבונה רחבה. בה נמצאים וממנה נאצלים.
ומפני שראיתי ילדי עולם הדאגה, נאחזים במצודה כדגה. רובם מתרשלים בתורה זה במזיד וזה בפשיעה, קרבם בתימו לעולם ראהו לא יראו יום נסיעה. ויש אשר נפשם עמלה להם והם לא עמלו לנפשם. נפשם לכודה בפח מוקשם ועונשם נרשם. עליהם אשא משל המסובין על השלחן ואוכלים שם. לבם ועיניהם שם על מעדניהם ולא נשאו ראשם. לא הביטו העולם העליון אשר ה' אלהי ישראל בא בו. לא ידעו מה הוא לא בחנו מה טובו. לא זכרו היום הנורא אשר נגלה אלהים בתרועה. לא יראו לנפשם כי הניחו חיי עולם ועסקו בחיי שעה. על כן זחלתי ואירא לנפשי אני בחי"י בן אש"ר. בחנתי כי הכל הבל. ראיתי כי יש בחכמה יתרון הכשר. בחנתי כי הזמן כנחל בוגד ולפחדו רעשתי. פשטתי כתנת עצלה ובגדי זריזות לבשתי. אמרתי עת לעשות לה' ולעשות לשמו חשתי. וכצבי רצתי, ועל בת מלך הנצבת עמי חסתי. בחתול עפר נתונה, אשר תוי שדי ליודעי תבונה. ומפני זה נקרבתי אל המלאכה הגדולה הזאת הנפלאת. לחבר חבור בפירוש התורה הנוראה. ברעדה מתוך גילה. ומתוך שמחה יראה. שהזכירו רבותינו ז"ל בתנאי כל לומד ומחבר. שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. בתחלה מור עובר ולבסוף מר עובר. והשם הנסתר מצד מהותו ועצמותו. היחיד המתעלה הנגלה מצד פעולתו וחכמתו. הוא היודע נסתרי וצפון מחשבי. כי לקרבה אל המלאכה הזאת לא ערב לבבי. בסבת היותי סכל בהכירי ערכי ומקומי. גם לא מהיותי חפץ לרדוף אחרי הכבוד ולהגדיל את שמי. כי משיג אני בעצמי מעוט ידיעתי וקוצר השגתי. אין מלה בלשוני ואין לקח על שפתי. אין כרמל בצקלוני ולחם ושמלה בביתי. ואיך אחבר אמרי שפר. ולא ידעתי ספר. איך אשכיל וסכלתי כל ענין שכלי. בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ידעתי בה מעלת הנפש הטהורה, כי נבראת ביום ראשון עם התורה. ידעתי כי התורה עיקר כל הנבראים ליראה את השם הנכבד והנורא. על כן התחזקתי ונכנסתי במחיצה שאינה שלי. וזה היה חלקי מכל עמלי.
ומפני שידעתי כי מפרשי התורה בספריהם הולכים על ארבעה חלקים ודרכים. יש מהם דרך הפשט רודפים. ויש מהם לדרך המדרש נכספים. ויש בוחר דרך השכל וחכמי המחקר המתפלספים, ויש בני עליה במסלה העולה בית אל עיני לבם צופים. רוו נפשם מדשן ויאכלו נופת צופים. נכנסו ברואה ולפנים מן הצופים. והשיגו השרש והענפים. על כן ראיתי לחלק באור ספרי זה על דרכים אלה כלם. למען יהיה לכל החלקים נשלם. בארבעה מעלות סלם.לעלות מן הנגלה אל הנעלם: הדרך הראשון דרך הפשט. אזכיר ואשמור כאישון. שם אכתוב מבחר דעות הראשונים. הרבנים האדירים. מאור הגדול רבינו שלמה ז"ל. והפטיש החזק רבינו חננאל. כל אחד מהם סיני ועוקר הרים, בדבריהם אאיר את עיני ואענדם עטרות לי. אזכור דבר בשם אומרו ולא אתעטף בטלית שאינה שלי: הדרך השני דרך המדרש. בו ארחיב לשון ובו אטה אהלי. כיד אלהי הטובה עלי. הדור יעפי התלאות ידרשוהו בשבתות, ובו ינוח לבם מרגזם ומעצבם ישישו וישמחו כל מבקשיו. זה דור דורשיו: הדרך השלישי דרך השכל. בו אשלח ידי לכתוב במקומות, להורות כי תורתנו כלולה מכל החכמות. כל שאר חכמות שפחות. מוצגות בדרך עיון ומחקר. ותורתנו מן הקב"ה והוא העיקר: הדרך הרביעי הוא דרך ה', הדרך ישכון אור, מסלול ודרך לנפש. באור החיים לאור. בדרך הזה אטיף ואזה מרמזי האיש משה מופת הזמן. אשר מתק דברו נאצל ממתק של מן. הוא הרב הגדול הרמב"ן. הוא הורה לנו את הדרך אשר נעלה בה ובדרך אמת הנחנו. הוא אשר הצדיקנו וזכינו ושהחיינו. מאשר לקחה אזני שמץ מנהו והציצו רעיוני. פעם אבאר ופעם ארמוז ויצא כברק מלפני. כי ממחצב החכמה העליונה נחצב. לפני חשוכים בל יתיצב. לפני מלכים יתיצב. המה מלכי התורה אשר באו בתוכה לפני ולפנים. רזי עליונים צפונים. והשיגו בחדרי הכתוב סודות נשגבים: וכדי שיהיה ספרי זה כולל תורה ומדות. אפתח בכל פרשה ופרשה בפסוק מספר חמודות. הוא ספר אדיר חכמה ודעת ומוסר מלא. הוא ספר משלי שלמה בן דוד. סדר שם כל המדות להבחין חין ערכן. שבח את החמודות גנה את הפכן. ומפירושי אחד קדוש מדבר נכבדות ונכוחות אזכור במקומות בראשי הפתיחות. הוא איש אלהים בתורה עמוד ופנה. הוא הרב הגדול רבינו יונה ז"ל. אשר לספר ההוא חבר פירוש ועשה אזנים. וקבע בדבריו טורי ספיריו להאיר עינים. דבריו אשית עטרת פז לראשי. להחיות את נפשי, מה יקר חבורו מזהב וכל פנינין. מאן יהיב לן מעפריה דמר ומלינן עיינין. ורוב עקרו של ספר אכלול בתורה בראשי פרשיות. בבאור כל חכמות גופניות ושכליות. יען כי התורה כולה במדות האדם נקשרת, כי הם חמר למצות לשמור משמרת, והחכם בגודל חכמתו וגובה מעלתו רוח הקודש עליו לפי מדותיו ולפי מדרגתו ורום מעלתו. במדות וטהרת לבו. תתעלה נפשו שתחול רוח נבואה בקרבו.
וידעתי נאמנה כי מלאכתי זאת עצומה ורחבה. לכל הבא עליה לצבוא צבא. אף כי איש כמוני נפשו עלובה. עיף הובא בכור נסיון הצרות והמקרים. המקרים דכאוני השיגוני בין המצרים. לבי סחרחר עזבני כחי. ונכאה רוחי צר ומצוקה יבעתוני בדחי, ואיך אבין בדבר ויערב שיחי. ואיך לכוין אל האמת תתלבן מחשבתי. או שפתי תכון במלאכתי. ומלאכת התורה הצרופה ככסף צרוף בעליל. צריכה שמחת לבב כהולך בחליל. ואיך ישמח עצב אוכל לחם העצבים, או איך שבע רוגז דרכו יישר לשור על אילת אהבים. והלב אשר לא טהור מטרדת הזמן אין לו פנאי. איך יטהר לבא קדש לפני. או איך ישיר את שיר ה', והטרדה תעצם עיני הבשר מראות הנגלות. אף כי תעצם עיני השכל מראות במושכלות. אמנם על זכות המלאכה נשענתי. בחסד עליון בטחתי. ולשמו נתכוונתי. לא להתגדל ולקנות לי שם וכבוד. כי אם לשם ה' צבאות הוא מלך הכבוד.
דע כי תורתנו הקדושה נקשרת עם החכמה העליונה וכל החכמות כלן נכללות בה, ומפני זה נקראת תמימה. והיא משיבת נפש לשרשה, והמצות שנתנו לנו בהר סיני הם תרי"ג, שנאמר (דברים לג) תורה צוה לנו משה, מצות כמנין תור"ה קבלנו ממשה, ושתי דברות שמענו והבננו מפי הגבורה, והנה הם תרי"ג ודבר ידוע כי כל המצות כלן אלהיות, ושקולות במאזני החכמה, בנויות על אדני הדעת, מיוסדות על עמודי התבונה ואין לך כל מצוה שלא יהיה נכלל בה מין אחד ממיני החכמה, ותרי"ג מצות הללו תרי"ג כללים הם, כי פרטי המצות אין להם סוף ותכלית, והדעת נותנת כן, כי כיון שהמצות אלהיות וכלן מורות על חיוב מציאות אלהותו ועל ידיעתו מצד דרכיו ופעולותיו, כשם שאין תכלית מושג לנו מצד ידיעת פעולותיו כך אין תכלית לפרטי המצות, ולזה כוון המלך דוד ע"ה באמרו (תהלים קיט) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, באר כי כל דבר יש לו קץ ולמצות אין קץ, ואם כן כל מצוה ומצוה מתרי"ג מצות היא כללית, כל אחת ואחת כוללת מצות הרבה, וכן כלן, עד לאין קץ, ותרי"ג מצות הללו נחלקות לשני חלקים מושכלות ומקובלות, המצות המושכלות הן אותן מצות שהשכל מעיד עליהן ומבחין בהן שאלו לא נכתבו היה המשכיל מוציא אותן בשכלו, כמצות כבוד אב ואם, והרציחה, והנאוף, והגנבה, ועדות שקר והגזל, וכיוצא בהם. המצות המקובלות, הן אותן מצות שלא ישיגם האדם לעולם, ולא ימצאם בשכלו כלל, אבל הוא צריך בהן אל הקבלה, כמצות השופר והסוכה והלולב, מצות היבום והחליצה, ומצות השמיטה והיובל, והקרבנות והכלאים, וכיוצא בהם. ואלו ואלו לתועלת הגוף והנפש, יש במושכלות תועלת גופני בקיום העולם כמשפטי העמים וכהנהגותיהם, וכישובי הארצות והמדינות, ובהן תועלת הנפש גם כן, ויש במקובלות תועלת נפשיי, כי תתעלה הנפש בהן ותשיג בקיומן חיי העולם הבא, ובהן תועלת הגוף גם כן.
וכדי לבאר שכל מצות שבתורה יש בהן תועלת הגוף והנפש, העיד משה רבינו ע"ה ואמר (דברים ו) לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' לפני ה' אלהינו, באר כי קיום המצות הוא כולל שתי תועליות, תועלת כלל הגוף בעולם הזה ותועלת הנפש לעולם הבא זה שהזכיר בכלל לטוב לנו כל הימים, ואח"כ הוסיף פירוש כלל ופרט לחיותנו כהיום הזה זהו תועלת הגוף בעולם הזה, וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, זהו תועלת הנפש לעולם הבא, וכן ביאר שלמה המלך ע"ה הענין הזה בעצמו הוא שאמר (משלי ד כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, הא למדת שיש בכל המצות תועלת הגוף והנפש.
ואם תשאל ותאמר מאין לנו מן הכתוב שכל החכמות נכללות בתורה ונמשכות ויוצאות ממנה, הנה שלמה ע"ה באר זה בתוך רמזי דבריו והוא אמרו(שיר ד) נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון, המשיל התורה לכלה, וכמו שדרשו רז"ל (במדבר ז א) ויהי ביום כלת משה כלת כתיב ביום שנכנסה כלה לחופה, ודרשו עוד רבותינו ז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה, ולמדך שלמה המלך ע"ה בכתוב הזה שכל החכמות הנמשלות לנופת, כלן נוטפות משפתי הכלה, ומה שהמשילן לנופת, לפי שכל החכמות חוץ מחכמת תורתנו כלן יש בהם תערובת וסיג כנופת הזה שכולל הדבש ושעוה, אבל חכמת תורתנו הקדושה היא הדבש הגמור הנקי מן השעוה ומכל פסולת. זהו אמרו (שיר ד יא) דבש וחלב תחת לשונך שהדבש והחלב הם דברים זכים נקיים מאין סיג, וכן דוד המלך ע"ה המשיל תורתנו לכסף צרוף שאין בו סיג, הוא שאמר (תהלים יב). אמרת ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' ולפי שיש בחכמות תורתנו הנקיה והזכה דברים נקיים ראויים להסתירם מפני זה אמר תחת לשונך כלומר חייב אתה להעלימם שלא תוציאם מפיך, כענין שכתוב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, וכן דרשו רז"ל מאי ולמכסה עתיק (ישעיה כג יח) דברים שכסה עתיק יומין אל תגלם, ולקח לדוגמא אחת ממצות של תורה שהיא מן הדברים הראוים להסתירם והיא מצות ציצית, זהו (שיר ד יא) וריח שלמותיך כריח לבנון, וכבר ידעת כי ריח הוא זכרון הדבר, וכענין שכתוב בקרבנות (ויקרא ו) אזכרתה ריח ניחוח, וכתיב בציצית (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם, ואמר כי זכרון אותם המצות כזכרון לבנון, והלבנון היא החכמה אשר מצות ציצית רומזת אליה, ול"ב חוטין כנגד ל"ב נתיבות פליאות חכמה, והבן זה, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת התורה ושלמותה והיאך היא כוללת העליונים והתחתונים, עד שהודיעונו שאלו נכתבה התורה כסדרה היה אדם יכול להחיות בה את המתים, שכן אמרו במדרש (תהלים ג) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו מאי דכתיב לא ידע אנוש ערכה (איוב כח) אמר ר"א לא נכתבו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלי נכתבו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן היה יכול להחיות את המתים ולעשות מופתים לפיכך נתעלמו סדוריה של תורה ואע"פ שנתעלמו סדוריה של תורה גלוים הם לפני הקב"ה שנאמר (ישעיה מד ז) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ואותיות ואשר תבואנה יגידו למו ע"כ. ועתה שלא נכתבה כסדרה זוכה אדם בה לחיי העולם הבא, שכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג) ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, קרא העולם הבא ימין כי שם הוא זוכה לאריכות הימים לנצח לפי שהוא עולם שכלו ארוך, וקרא העולם הזה שמאל, והזכיר על מעלתו עושר וכבוד כי כשם שהעושר והכבוד הכנה אל האדם בעולם הזה לקבל המושכלות כן העולם הזה הכנה לקנות בו חיי העולם הבא, ולמדך שלמה המלך ע"ה בכתוב זה כי העולם הבא יש בו אריכות ימים לעולמים והעולם הזה הכנה אליו. ודבר ידוע כי משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים כל מה שידע והשיג בשערי הבינה הכל ידע והשיג מן התורה בזמן ארבעים יו וארבעים לילה שעמד בהר, גם המלך שלמה ידוע ומפורסם שהיתה חכמתו רחבה מני ים והכתוב העיד עליו (מא ה) ויחכם מכל האדם ואין ספק כי מתוך התורה למד הכל, וחכמי האמת העידו על מעלתו הגדולה והנשאה שעלה אליה מתוך חכמת התורה, והוא שאמרו רז"ל שלמה מלך על העליונים ועל התחתונים שנאמר (ד"ה א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך.
ויש לך להתעורר בכאן מדוע קרא הכתוב כסא שלמה כסא השם, והיאך יכול הכתוב להמשיל כסא חול לכסא קודש.
אבל הענין כי כסא שלמה הוא דוגמא. ורז"ל חכמי האמת יודעי הצפונות אשר דבריהם כדרבונות הביאו על זה מאמר מעורר נפלא ריחו כשמן הטוב מורק מאמר מאיר עיני השכל ומבהיק כברק, והוא מן המאמרים אשר פזרום בספריהם גנזום והצפינום במדרשיהם, והוא שאמרו תני רבי חייא מל"ך עולה תשעים מלמד שאין כבודו של הקב"ה שורה בפחות מתשעים אלף רבבות מלאכים, והמלך שלמה תשעים אלף כסאות לפניו תשעים אלף קתדרי זהב היו לו סביב הכסא ושם יושבים החכמים ותלמידיהם פחות וסגנים כהנים ולוים ושבעים קתדראות כנגד הכסא לשבעים סנהדרין ושתי קתדראות נגדו אחת לגד החוזה ואחת לנתן הנביא וכסא אחד לימינו לבת שבע אמו ע"כ, כל הקתדראות האלו התשעים אלף והשבעים והשתים ואחד הכל דוגמא, ומה שחלק המאמר הזה בלשון קתדרא ולשון כסא ולא הזכיר את כלן בשם קתדרא או לכלן בשם כסא הכל לענין מכוון, וכן מה שכתוב בכסא שלמה (מלכים א י) וידות מזה ומזה אל מקום השבת ושנים אריות עומדים אצל הידות וכתיב ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה לא נעשה כן לכל ממלכות, הידות אשר לכסא ושנים עשר אריים הכל דוגמא, הידות הן המדות שבהן נברא העולם כענין שכתוב (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ושנים האריות שני השרים האדירים הנודעים בשמותיהן אחד לימין ואחד לשמאל, וזהו שאמר אצל הידות, וי"ב אריים שנים עשר מנהיגים מקיפים את הכסא שלשה לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם כי כן סדור הדגלים במדבר שהיו מקיפים את הארון, ומפני זה היה ראוי להקרא כסא שלמה כסא ה', ומאין ידע שלמה תכסיסי רם ומתנשא והדורי השררה העצומה והמעלה הנפלאה והרמה אשר בכסא הכבוד עד שעשה בדוגמתו כסא שלא נעשה כן לכל הממלכות, כל זה ידע והשיג בחכמת התורה, ומאין תבא לו המלכות להיות מולך בעליונים אלא מתוך חכמת התורה שהיא מן העליונים, ומצינו שמתוך חכמתו הגדולה שלמד מן התורה חבר שלשה ספרים והם משלי ושיר השירים וקהלת, והוא אמרו (מלכים א ה יא) ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול, וכתיב (מלכים שם) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף וכתיב (מלכים שם) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, הכתובים האלו מבארים שפע החכמה אשר לשלמה שכלל אותה בשלשה חבורים אלה, וזהו שאמר וידבר שלשת אלפים משל.
ונראה לי כי אלפים מלשון למוד החכמה כענין שכתוב ואאלפך חכמה (איוב לג לג) ויהיה שלשת אלפים כאלו אמר שלשת חבורים, ורמז אותם בשמם האחד משלי, והשני שיר השירים, הוא שאמר ויהי שירו רמז לשיר השירים, והזכיר חמשה ואלף, אות אל"ף ממש, והכוונה כי יסוד שיר השירים מחובר על יסוד ה"א האחרונה שבשם הוי"ה הנקראת כל, וע"כ יקראנה תמיד אחותי כלה שהרי מלת כלה כוללת שניהם מלת כל וה"א באחרונה, וכשאמר ויהי שירו חמשה ואלף באר כי היה יסוד שירו ועקרו ה"א, וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון זה ספר קהלת המיוסד על חכמת הטבע, והסתכל איך נשתמש בכל החבורים בלשון וידבר, ובחבור שיר השירים שהוא קדש קדשים נשתמש בו בלשון הויה ואמר ויהי שירו לפי שהוא מחובר על יסוד ההויה.
וממעלות התורה מה שנבראת קודם שנברא העולם וכן דרשו רז"ל היתה התורה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, וזו אחת מן הכוונות שבבראשית שהתחילה תורה באות בי"ת כלומר שני אלפים שהוא ראשית ולולי שהדבר כן והיה משה רבינו ע"ה כותב כמעתיק מספר קדמון היה ראוי שיאמר בתחלת התורה וידבר אלהים את הדברים האלה אל משה, ועל כן התחיל במה שהתחיל, ודרשו רז"ל אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה בראשית ברא אלא מהחדש הזה לכם לפי שהוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומפני מה פתח בבראשית משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו, והכוונה לומר כי כיון שהמצות הם עיקר התורה לא היה ראוי להיות פתח דבריה של תורה כי אם במצוה ומה לנו לספור חדוש העולם, היה אפשר שיהיה הענין מסור לקבלת ישראל ושלא יכתב בספר התורה, והיתה התשובה משום כח מעשיו הגיד לעמו כלומר המשיך לנו כח מעשיו שהתפרסם מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו ממש שחדש והמציא מאין הנמצאים כלם, לא רצה הקב"ה שיהיה הענין הגדול הזה מסור ביד הקבלה רק שתעיד עליו התורה, כי מתוך אמונת חדוש העולם ישיג האדם ידיעת הש"י מצד דרכיו ופעולותיו, וזאת היא השגה הפרטית האפשרית כי ההשגה מצד עצמו ומהותו נמנעת היא לפי שענינו נסתר ונעלם אף מן המלאכים, והענין הגדול הזה נכלל בפסוק אחד מספר משלי והוא זה כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר (משלי כ"ה), שלמה המלך ע"ה גלה לנו בזה על ידיעת הש"י שהוא שני חלקים נמנע ואפשר, הנמנע הוא החקירה על השגתו מצד עצמו ומהותו, ועל זה אמר הסתר דבר, האפשר הוא חקירת מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו, ועל זה אמר וכבוד מלכים חקור דבר, והכתוב הזה דבק עם הכתוב שאחריו (שם) שמים לרום וארץ לעומק שהם כלל המציאות, והודיענו בזה כי החקירה הזאת האפשרות היא שמים לרום וארץ לעומק שהם כלל המציאות כלו, כי מלת שמים כוללת הגלגלים ומלת לרום כוללת המלאכים שהם למעלה מהם, וארץ לעומק כולל כל נבראי העולם השפל היבשה והים עד מעמקי תהומות, ולב מלכים אין חקר כנגד החלק הראשון הנמנע שעליו הזכיר הסתר דבר, והזכיר לב מלכים כי עצם השם הנסתר אין לחקור עליו כי זה מן הנמנע, וכענין שנאמר לאיוב (איוב יא ז) החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.
והנה משה רבינו ע"ה שאל שתים אלה (שמות לג) הודיעני נא את דרכך הוא החלק האפשר, והושב בזה אני אעביר כל טובי על פניך (שם), הראני נא את כבודך הוא החלק הנמנע, והושב בזה לא תוכל לראות את פני. והנה שתים אלה כשם שחייב אדם ומצוה עליו להמנע מחקור החלק הנמנע, כן מצוה וחובה עליו לדרוש ולחקור על החלק האפשר, כי בזה יתרצה עבד אל אדוניו ונדענו מתוך פעולותיו ועל כן חייבה החכמה שתתחיל התורה בחדוש העולם להגיד לעמו כח מעשיו. ומפני שכל שרשי האמונה נסמכים ונשענים על אמונת החדוש, כי החדוש מופת על ההשגחה וההשגחה מופת על גודל הנבואה ועל אמתת עונש ושכר, וכל העקרים הגדולים האלה מתבארים מן הפרשה הזאת, הודיענו תחלה כי העולם מחודש נברא יש מאין אחר שהיה ראשיתו תהו ובהו ברא כל הנמצאים בששה ימים ובששי ברא אדם והשגיח עליו בג' ענינים בבריאה וביצירה ובעשיה, וצוה עליו במצות עשה ובמצות לא תעשה, וכל זה עדות ומופת גמור על ההשגחה ועל הנבואה, כי ידבר ה' את האדם ויצוה עליו לעשות מה שירצנו וימנע ממנו מה שירחיקנו, ועם זה נתבאר השכר והעונש לצדיק ולרשע, נתבאר השכר שהניחו בגן עדן בהיותו זכאי באמרו (בראשית ב) ויניחהו בגן עדן, ונתבאר העונש בחטאו שגרש אותו משם הוא שנאמר (בראשית ג) ויגרש את האדם, וגם נתבאר העונש לקין על הרציחה והשכר לחנוך שהתהלך עם האלהים, גם עונש אנשי דור המבול על מעשה הזנות והוא שהביא עליהם המבול, והשכר לנח הצדיק אשר מצא חן בעיני ה' וניצל, הא למדת שכל העקרים העצומים האלה נמשכים מאמונת חדוש העולם וכל התורה כלה מיוסדת ובנויה עליהם, וכל אחד ואחד מחייב את חברו, חדוש העולם מחייב ההשגחה וההשגחה מחייבת העונש והשכר ומחייבת את הנבואה ומתוך הנבואה תבא התורה, ואם כן מוכרח היה להתחיל התורה בחדוש העולם, וזהו שכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
בראשית על דרך הפשט מלת בראשית כאלו אמר בראשונה ומה שלא אמר בראשונה מפני שמלת בראשית כוללת טעמים גדולים ועצומים רבים ונכבדים מה שלא תכלול מלת בראשונה.
ועל דעת רש"י מלת ראשית סמוכה וכן כל בראשית שבמקרא ולא נברא ביום הראשון רק האור בלבד, ושעור הכתוב בראשית בריאת השמים והארץ והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור והכל נמשך אחר האור, ואמר כי הוא כמו (הושע א) תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע, ודעתו ז"ל שאם היתה כוונת הכתוב שנבראו השמים והארץ ביום הראשון היה לו לכתוב בראשונה.
אבל העיקר הוא שהיא מלה בפני עצמה איננה סמוכה והיא כאלו אמר בראשונה והעד על זה טעם המלה, וענין הפרשה כי השמים והארץ עם תולדותיהם נבראו ביום הראשון מאין גמור ומאפיסה מוחלטת וכן מעיד לשון ברא שהוא לשון הוצאת יש מאין, וזהו דעת ר' נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם, שכן אמרו במדרש רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתיב במעשה של כל יום ויום ויהי כן, רבי נחמיה אומר ביום א' נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע שש שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם, וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום ראשון ואחר כן נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תהלים לג) כי הוא אמר ויהי, באר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת ואחר כן צוה דבר יום ביומו והעמיד הדברים והוציאם לפועל.
אלהים, על דרך הפשט לשון אלהות, ופירושו בעל הכחות כלם, ומזה הטעם לא אמר אל ולא אלוה כי אם אלהים בלשון רבים וכן (יהושע כד) אלהים קדושים הוא כי הוא כולל הקדושות כלם, וכן דרך הלשון בממשלת השפלים אדונים קשה בלשון רבים, וזה לגודל מעלות האדון ולרבוי מיני הממשלה שיש לו, וזה בבשר ודם, אף כי בהשם יתברך אשר מיני הממשלה שלו אין להם מספר וכל המושלים אין ממשלתם רק ממנו, והוא אחד וכחותיו רבים, וכן מנהג הלשון בשאר המלות (שמות י"ב מ"ב) ליל שמורים הוא, יום כפורים הוא, ועוד יש לפרש כי נקרא אלהים בבריאת העולם לפי שברא עולמו בחכמה ובתבונה הוא שכתוב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה.
וע"ד המדרש השם הזה ענינו שופט וזהו שכתוב (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ותרגם אונקלוס דיינא, ופסוק מלא הוא (תהלים עה ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ונקרא בכאן בשם הזה על שם שברא העולם במדת הדין.
וע"ד הקבלה השם הזה שתי מלות הם אל הם, והן הנה פי' היו"ד (קהלת יב א) וזכר את בוראיך מלא ביו"ד, והמשכיל יבין.
את השמים ואת הארץ. מלת את בכ"מ לרבות וע"ד הפשט באו שני אתין הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ וז"ש והארץ היתה תהו ובהו, באר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו, ופירוש תהו ובהו חמר וצורה כלומר שהלביש לאות חמר צורה וזהו (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, ואמר ואת כל אלה כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה ואחר כך ויהיו כל אלה בצורתם עתה, ולפי זה החמר נברא תחלה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות, ובבריאה זו שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.
וע"ד המדרש את השמים ואת הארץ את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וגן עדן, והדברים האלה כלל כל הנבראים בעלי גוף.
והארץ היתה תהו ובהו. הוא החמר שאין בו ממש ואין השם נתפס בו והוא מלשון רז"ל כתוהא על הראשונות שאם בא אדם לגזור בו שום דבר תוהא ונמלך לקרותו בשם אחר לפי שלא לבש צורה שיתפש בה השם, והחמר הזה נקרא בלשון התורה תהו ובלשון הפילוסופים היולי, ובהו הוא הצורה הנלבשת לחמר והיא מלה מורכבת בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה ומזה אמר הכתוב (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, ייחס הקו לתהו שהוא החמר שאין בו ממש לפי שהקו היא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות והמלה נגזרת מן (תהלים מ ב) קוה קויתי ה'. ויחס האבנים לבהו שהוא הצורה לפי שהאבנים הם צורת הבנין, ויבא הקשור בשני הכתובים אלה בתחלה ברא יש מאין בעל הכחות כלן חומר השמים וחומר הארץ והארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו כלומר חמר אין בו ממש והיתה בהו שהלביש אותה צורה, והזכיר הכתוב ארבע יסודות שיש בצורה זו והם אש ורוח והמים והעפר ומלת הארץ כוללת ארבעתם והוא כלל העולם השפל, ואף ע"פ שיסוד העפר הוא אחרון הזכירו ראשון ובו ידבר, ועל כן התחיל מן הארץ שהיא הנקודה, והפילוסופים קראוה נקודה לפי שהיא למטה מן הגלגלים נתונה בתוכם כנקודה בתוך העגול, וקראוה נקודה לפי שהיא קבועה וקיימת אין לה תנועה כלל בכללה רק בחלקיה כענין שכתוב (קהלת א) והארץ לעולם עומדת, והנה היא בהפך מן הגלגל העליון המקיף כי זה עליון בתכלית הדקות והזכות וזו תחתון בתכלית העובי והעכירות, ואחר שהתחיל מן הארץ חזר לסדר היסודות בסדור הראוי והוא האש והרוח והמים, הזכיר וחשך הוא האש היסודית שהיא חשוכה, והקדימו לרוח מפני שהאש מקיף על הרוח, והקדים הרוח למים כי הרוח מקיף על המים והמים מקיפים על הארץ, והסדר הזה בעצמו מצאנו בספר קהלת ובספר איוב, וכשם שהתחיל כאן מן הנקודה שאמר והארץ היתה תהו ובהו כן התחיל בספר קהלת מן הנקודה שאמר והארץ לעולם עומדת, והזכיר אחרי כן (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש זהו יסוד האש, ואמר אחרי כן סובב סובב הולך הרוח, ואמר אחרי כן כל הנחלים הולכים אל הים, וכן באיוב התחיל מן הנקודה ג"כ שאמר (איוב כח) כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה זהו יסוד האש, (איוב שם) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה הוא הסדור עצמו שבכאן בספר בראשית, גם בספר קהלת לפי ששלשתם ספרי המחקר ודבריהם מיוסדים על חכמת הטבע, והודיענו הכתוב בכאן באמרו והארץ היתה תהו ובהו כי הארץ לבשה צורה והחשך שהוא האש מקיף למעלה מן המים והעפר מעורבים שקרא לשניהם יחד תהום, כמי הים שהעפר מעורב בהם והם נקראים תהום כענין שכתוב (יונה ב' ו') תהום יסובבני, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים, ומה שאמר ורוח אלהים היה ראוי לומר והרוח אבל ייחס הרוח לשם אלהים לרוב דקותה אף על פי שהאש דקה יותר מן הרוח כיון שהוציא האש בלשון חשך לא רצה ליחסו אל הש"י. וע"ד המדרש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, בזכות מעשרות, בזכות בכורים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, ואי ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך, ועוד אמרו בזכות משה שנאמר (דברים לג) וירא ראשית לו, וכל המצות האלו דרך אחד להן וכלן רמז על אחדות החכמה הנקראת ראשית, וכן מלת בראשית בתרגום ירושלמי בחוכמתא, כי מצות הבכורים רמז לאחדות וכן מצות המעשר, כי חשבון י' מפרש ומגלה כח האחד, וכן החלה מצוה יחידה בעיסה, ומה שאמר בזכות משה לפי שמצינו בו ראשית ומשם זכה לקבל התורה, ואם תשכיל תמצא כי מלת בראשית תרמוז על בנין בית ראשון שעמד ת"י שנה כמנין (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכבר ידעת מאמר רז"ל שב"ה נברא קודם השמים והארץ, ומפני זה הקדים מלת בראשית ברא ואחר כך את השמים ואת הארץ, ולפי שעתיד ליחרב אמר והארץ היתה תהו ובהו לפי שנסתלקה שכינה מישראל. ורוח אלהים מרחפת על פני המים. זו התורה שהובטחנו בה כי לא תשכח מפי זרענו אף בגלות. ויאמר אלהים יהי אור. ירמוז על ימות המשיח שהזכיר בו הכתוב (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. כי בו יבדיל הקב"ה בין ישראל שקוו לישועה ובין עכו"ם השרוים בחשך, ואל הענין הזה רמזו רבותינו ז"ל כשהוכיחו מן הכתוב הזה ארבע מלכיות והוא שדרשו והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל, ובהו זו מלכות מדי, וחשך זו מלכות יון, תהום זו מלכות רומי, ורוח אלהים זה רוחו של משיח, ובאור המדרש הזה כי הש"י בפרשה זו מגיד מראשית אחרית והכתוב כוון לרמוז סוף הזמן בתחלת הזמן להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח וזהו תחלת המחשבה סוף המעשה. ואם תשכיל עוד תמצא כי יש במלת בראשית אש ברית, וכן עוד בראשית שתי תיבות ברא שית אלו השיתין שנבראו מששת ימי בראשית, וכן עוד ברא תיש זה אילו של יצחק שנברא מששת ימי בראשית, ועוד בראשית מלשון ארשת והוא הדבור כענין שכתוב (תהלים כ"א) וארשת שפתיו ובאורו בי' ארשת כלומר בי' מאמרות נברא העולם. ודע והבן כי העולם נברא בתשרי, ומלת בראשית תרמוז לזה, ובדבר זה נחלקו בגמרא רבי אליעזר ורבי יהושע ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם, ואף על פי שרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע כבר הכריעו בגמרא בזה כר"א, הוא שאמרו כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כמאן כרבי אליעזר. וע"ד השכל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ידוע כי המציאות כלו נחלק על שלשה חלקים, החלק הראשון עולם המלאכים החלק השני עולם הגלגלים, החלק השלישי עולם השפל הזה, והכח הנסתר ברא שלשתן, ומלת בראשית תרמוז הכח הנסתר כי הוא ראשית כל, ראשית בלי ראשית, והוא ברא תחלה עולם המלאכים שהם נקראים בכתובים אלהים, ועולם הגלגלים והם השמים, והעולם השפל והיא הארץ, ומכח הענין הזה לא היה יכול להקדים ולומר אלהים ברא בראשית והוצרך לומר בראשית ברא אלהים כדי שתהיה מלת ברא חוזרת למלת בראשית, ותבין מזה כי הכח הנסתר שהוא ראשית ברא אלהים והם המלאכים והשמים והם הגלגלים ואת הארץ והוא העולם השפל מגלגל הירח ולמטה הכל נקרא בשם ארץ בכלל, והכתוב שאחריו מבאר זה והארץ היתה תהו ובהו כלומר הארץ שהזכיר תחלה שהוא שם הכולל היתה בבריאה תהו כלומר חומר שקבל צורות ארבע יסודות הרמוזים בכתוב. והנה לשון ארץ שם משותף נאמר על הכלל ונאמר גם כן על הפרט ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ואם כן תהיה מלת והארץ שם על כלל הד' יסודות, ומלת תהו ובהו על יסוד העפר בפרט רק משמעות תהו ובהו יסוד העפר שאין בו נמצא, וצריך אתה לדעת כי מני הגלגלים תתקנ"ה כמנין השמי"ם (מ"ם סתומה נחשבת שש מאות) וכן נמצא בפרקי מרכבה בשעה שהקב"ה יורד משמי השמים מתשע מאות וחמשים וחמשה רקיעים ויושב על כסא כבודו בערבות כל שערי רקיע וכל שערי ערבות אומרים (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם וגו', וכן עוד בדרך ארץ רבה (פ"ב) הקב"ה שליט ברום יחידי אחד ושמו אחד והוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים (כמנין שמים והמ"ם סתומה תחשב כפשוטה) וכל רקיע ורקיע שמו וכינויו נקוד עליו והזכירו שם זה בענין פסוק האזינו השמי"ם ושם אכתוב המדרש הזה בע"ה, אבל לכל הפחות שא"א להמעיט מנינם לדעת רבותינו חכמי האמת הם שבעה, והוא שדרשו במסכת חגיגה פרק אין דורשין (יב ב) א"ר יהודה שני רקיעים הם שנאמר (דברים י) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, ריש לקיש אמר ז' ואלו הן, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, ולדעת חכמי המחקר והם הפילוסופים הם ט', ואלו הן גלגל המקיף, שני לו גלגל המזלות, ואחריו ז' גלגלים של ז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, ואחר ט' גלגלים אלה ארבע יסודות שהסדור שלהן אש רוח מים עפר, והסימן להם ארמ"ע, וכבר הזכירם שלמה בסדור הזה בפסוק א' והוא שאמר (משלי ל) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, לדעת הפילוסופים שיסוד האש קונה חומו מגלגל הלבנה שהוא למעלה ממנה וסמוך לו וזה בהתמדת תנועת הגלגל שהרי בידוע שכל גשם מתנועע הוא מחמם ומלהיב כל הקרוב אליו בהתמדת תנועתו וכ"ש כאשר יהיה הגשם המתנועע גדול ורב כח שיוסיף חום גדול תקיף ואמיץ, וע"כ גלגל הלבנה הוא מחמם ומלהיב הקרוב אליו אבל הוא בעצמו לא יתלהב ולא יתחמם כי חמרו זך ודק איננו כחומר היסודות לקבל הפעליות נכריות, ומפני זה יסוד האש שטבעו לעלות למעלה אינו עולה אל לא תכלית כי שטח הגלגל מפסיק בהיות חמרו חזק כראי מוצק, ועד שם יעלה דרך גבולו ולא יעברנהו כשם שמפסיק שטח הארץ שהמים שטבעם לרדת למטה אינן עוברים אותה, וכבר הודעתיך למעלה כי העולם נברא בתשרי שמזלו מאזנים וכן יורה הכתוב השני שלאחר זה הוא שאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וידוע כי מזל הרוח הוא מאזנים ומזל המים הוא עקרב, ובאור הכתוב אימתי ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ בזמן שהיתה רוח אלקים צומחת ועולה בבוקר, כלומר בזמן שמאזנים שהוא מזל הרוח מרחפת על פני המים שהוא סמוך לעקרב שהוא מזל המים, וטעם קריאת השמות מאזנים ועקרב, וכן שאר המזלות, כוכבים מקובצים הם בצורות מאזנים ועקרב, וכך נתקבצו בזמן המבול בצורה זו קבוץ כוכבים בצורת טלה, וכן בצורת שור, וכן תאומים שהוא צורת אדם, וכן צורת סרטן שהוא צורת חיה, וכן צורת מאזנים ועקרב, וכן צורת דלי שהוא צורת אדם דולה מים, ונקראו אחרי כן בשמות הללו כפי אותן צורות שנראו בהם בזמן המבול. ונראה לומר כי טעם הראות בזמן המבול בצורה זו כדי שנתעורר על ההשגחה מתוך הוראת השמות וכמו שנמצא לרבותינו ז"ל במדרשם. ויש לך לדעת גם כן כי מולד תשרי שבו נברא העולם היה בהר"ד אילו נבראו המאורות, ומאין נודע זה ממולד ניסן הבא מאחריו, אבל מאחר שהמאורות לא נבראו עד יום רביעי אנו יודעין בברור שמעולם לא היה בהר"ד אבל הוא החשבון האמתי אצל חכמי התכונה. ומה שתקנו לומר בתפלה זה היום תחלת מעשיך אפשר לנו לומר כן בין לסימן בהר"ד בין לסימן וי"ד אם אנו מונין לסימן וי"ד הוא שנברא אדם ביום ששי אחר עבור י"ב שעות מן הלילה וב' שעות מן היום יהיה באור תחלת מעשיך לדין, ואין צריך לומר מסימן בהר"ד כי באור מעשיך על יום שני שהוא תחלת העשיה שנאמר ויעש אלהים את הרקיע, שהרי ביום בראשון לא הוזכר בו עשיה אלא בריאה וזהו לשון מעשיך ולא אמר ברואיך. וע"ד הקבלה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ יש בכתוב הזה סוד י' ספירות, והשמים והארץ הם השמים והארץ העליונים שאינם מכלל הגלגלים והם הנקראים שמי קדם וארץ החיים, ומלת בראשית תרמוז אל החכמה כענין שכתוב (תהלים קיא) ראשית חכמה, וכן הבי"ת רמז לחכמה שהיא שניה בספירות, והרי לך מלת בראשית האות הראשונה והמלה הם עדות על החכמה, ולפי שהכל נמשך ונאצל מן החכמה באה הבי"ת רבתי ואע"פ שהיא שניה בספירות ראשונה היא לענין השגתנו, וזהו פירוש בי"ת של בראשית חכמה שהיא ראשית, שהרי הספירה הקודמת לה אין אנו רשאין להרהר בה, ולכך נקראת אין, זהו (איוב כח) והחכמה מאין תמצא על דרך ההודעה לא על דרך שאלה ומ"מ נרמזת היא בעוקצו של בי"ת ומזה דרשו חכמי האמת אומרים לבי"ת מי בראך מראה להן בעוקצה כלפי אל"ף שהוא הכתר. ודע והבן כי עלת העלות למעלה מן הכתר וזהו מאמר ספר יצירה עשר ספירות בלי מה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, פירוש עשר ולא ט' שהרי הכתר יש לחשוב מן הכלל לפי שכל שאר הספירות נמשכות ממנו כי הוא מקור נובע שהכל תלויין בו, עשר ולא אחת עשרה לפי שאין לחשוב מן הכלל מה למעלה מן הכתר והוא עלת העלות והוא דבר נעלם אין לומר עליו לא יש ולא אין, וזהו לשון עשר ספירות בלי מה י' ספירות של בלי מה כלומר נאצלות מבלי מה, ומזה הצריכו חכמי האמת קוצו של יו"ד שהוא רמז לעלת העלות שהוא למעלה מכל העשרה וכיון שכל העשר הם האצילות הנה המאציל שהוא עלת העלות נפרד מהן, זהו פירש עשר ולא אחת עשרה, ומ"ש שם בספר יצירה חקק ולא הזכיר מי החוקק, הכונה על הכתר, כי הדבר החקוק הם ג' ספרים שהם שלשה אותיות על שם שחקק הכתר והן יה"ו שהן אותיות מתברכות ומברכות כל מתברך והם ג"כ ספר ספר וספור, ספר היא החכמה וקראה ספר לפי שהדורות הולכים ואין החכמה נשארת כי אם על ידי ספר, ומזה נקראת אף החכמה העליונה ספר, ספר הוא הבינה שאדם מונה בה והוא מלשון ספירה ומנין וכן אמר הכתוב בדברי הימים (ב טז) ויספר שלמה את כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו. ספור הוא שאר הספירות שאפשר לבני אדם להשיגם ולדבר בהם, ודע כי הספר הוא היו"ד, ספר הוא הה"א, ספור הוא הוא"ו והוא התפארת שהיא מדה ששית והבן, וכבר ידעת כי מלת ספ"ר חשבונה ש"ם, ואם כן ג' ספרים הם ג' שמות של שכל ואף על פי שכחותיהם רבים שלשתם עקר אחד להם, וכן ג' אותיות של שם הנה הם עקר אחד, ויצאו מעיקר אחד, הוא החוקק העולם, הוא הכתר שהוא נמשך מעלת העלות הנקרא אין סוף, ויש לך להתבונן בפ' מרה במה שאמר הכתוב (שמות טו) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אלהים. התשובה והוא ברא העולם ואליו כונת תפלתנו בראש השנה, ומ"ש (בראשית כ יז) ויתפלל אברהם אל האלהים על ה"א אחרונה נאמר, וכן אמר דוד המע"ה (תהלים נה יז) אני אל אלהים אקרא, ועל התשובה נאמר (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא והתשובה נקראת בינה שהיא נתונה בין חמש ראשונות, ואקרא ותקרא לשון תפלה בלשון (בראשית יג ד) ויקרא שם אברם שתרגומו וצלי, את ואת לרבות הגדולה והגבורה, השמים התפארת והוא העדן ושני עמודים הנקראים נצח והוד נכללים במלת השמים כלומר השמים ושני עמודיו כי מאחר שלא מצינו בריאה לעמודי שמים על כל פנים יש לנו לומר שנכללו בכלל השמים, גם הצדיק נכלל עמהם שהוא עמוד שהעולם נתקיים בו, או אפשר לומר כי רבוי הוא"ו של ואת בא לרבות ג' עמודים אלה, והארץ הוא הגן המקבל מעדן, והארץ היתה, יזכיר עתה מה היתה תחלה ונקראת בשם ארץ כי היא סוף הבנין, ואמר היתה כלומר עקר הויתה מאותה הויה שהיתה והיא החכמה הקודמת לכל, תהו הוא הבינה שהוא קו ירוק שהוא מקיף את כל העולם, בה המורה דבר שמתחיל להצטייר היא הגדולה, וחשך היא הגבורה, ועוד יש בכתוב הזה רמז כמה ימי העולם והוא מבואר מאד ממה שאמרו רז"ל שית אלפי שני הוי עלמא והמשכיל יבין, לכך הזכיר מיד והארץ היתה תהו ובהו לרמוז על אחד חרוב, גם בתיבה הראשונה של שם מ"ב היוצא ממנו תמצא כן רמוז כי העולם שנברא בששה יותץ ויחרב, וזה מבואר. ודע כי מה שלא פי' הכתוב בשמים מה היו תחלה כמו שפירש בארץ, מתוך שפירש ענין הארץ תוכל להבין ענין השמים ועל זה סמך ושתק שלא הזכיר ענין השמים ולא פי' מה היו הגלגלים קודם הגיעם אל תכליתם כמו שהם היום, אבל לפי הקבלה שרמזתי לך יבא הענין אמת ויציב ונכון וקיים כשלא פירש ענין השמים לפי שהם העדן והאיך יוכל לפרש מה היה תחלה, וכבר דרשו רז"ל (ישעיה סד ד) עין לא ראתה אלהים זולתך, זה עדן שלא ראתה עין מעולם ולכך גלה ענינו וסתם הנסתרות והאריך בנגלות, והבן זה היטב כי השמים והארץ שבפסוק ראשון הם התפארת והעטרה והם העדן והגן שהכתוב מזכיר לפניו, וזהו מדרש רז"ל שנברא ג"ע קודם שנברא העולם ואם הגן נברא כ"ש העדן שהרי הגן נטוע בו הוא שכתוב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ויש לך לדעת כי יש בידינו קבלה בפסוק זה של בראשית שממנו יוצא שם בן מ"ב המיוחס למדת הדין עד בי"ת של בהו אך ע"י צרופים רבים, ואם תאיר עיני הלב תמצא בו המנין של בהר"ד שזכרתי למעלה והוא רשום בפרשה ואותיותיו ארבעתם בין כל אות ואות מ"ב אותיות, והמשכיל יבין יוכל להבחין כי אין זה דרך מקרה אבל הוא מופת גמור על חדוש העולם כי בטרם הרים יולדו ולא היה בהר"ד היה מדת דינו של עולם במקום בהר"ד פועל באין כלי ומוציא כלי למעשהו וזהו מבואר. ויאמר אלהים. מלת אמירה היא החפץ מה תאמר נפשך ומה תרצה ותחפוץ, או יהיה ענין ויאמר וגזר כענין שנאמר (איוב כב נח) ותגזר אומר ויקם לך. יהי אור ויהי אור. על דרך הפשט שני אורים היו, הראשון האור שמשתמשין בו בעולם הזה הוא אור חמה ולבנה, והשני האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וידוע כי האור שמשתמשים בו בעולם הזה הוא נאצל מן האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וזהו שדרשו חז"ל נבראת אורה של מעלה מגלגל חמה, שני אורים אלו הגנוז והנגלה רמוזים בפסוק אחד הוא שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך וגו' כי רב טוב הצפון הוא האור הגנוז פעלת לחוסים בך הוא האור הנגלה, כלומר ממנו פעלת אור נגלה לחוסים בך בצלך בעולם הזה וזהו נגד בני אדם, ואל תתמה ותאמר והלא לא נבראו המאורות עד יום רביעי, כי המאמר ביום רביעי הוא שגזר שיאירו למטה לארץ זהו שאמר להאיר על הארץ שהרי ביום ראשון לא היו מגיעין האורה למטה כי אם ברקיע. וע"ד המדרש יהי אור ויהי אור בשר ודם מדליק נר מנר דלוק שמא יכול להדליק נר מתוך החשך והקב"ה מתוך החשך מוציא אורה שנאמר וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה ויאמר אלהים יהי אור, וזה שכתוב (איוב יב כב) מגלה עמוקות מני חושך ויוצא לאור צלמות, ואמר דניאל (דניאל ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא, וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור, ואחר שנתבאר שהוציא האור מתוך החשך למדנו מזה שהלילה כולל את היום, ואפשר שיקרא הלילה בשם יום ומזה אנו אומרים בלילי ראשי חדשים את יום ראש החדש הזה, גם בלילי ימים טובים את יום חג המצות הזה את יום חג הסוכות הזה, לפי שהלילה הוא בכלל היום, אבל היום אינו נקרא בשם לילה אלא בשם יום בלבד, א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה, יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו, ויהי אור, כנגד ואלה שמות שב נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה, וכתיב ביה (שמות י כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, וירא אלהים את האור, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות הרבה, ויבדל אלהים בין האור כנגד ספר במדבר שבו נבדלו ישראל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור, כנגד משנה תורה שהוא מלא מצות הרבה, באור המדרש הזה בחמשה אורים הללו, האחד אור בריאת העולם, הב' אור הגאולה, הג' אור התשובה, שהמביא קרבן שב בתשובה ומתודה עליו, הד' אור ב"ה, הה' אור התורה והמצות. וע"ד השכל יהי אור ויהי אור, האור הזה הוא ראשית החדוש והוא נקרא עולם המלאכים וממנו נתהוו כל שאר המעלות אשר למטה ממנו והם השמים והארץ, ולגודל מעלתו בא המאמר לרבי אליעזר בפרקיו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, באר לך שמציאות השמים הנה הוא מאמת זה האור, ואמר אור לבושו לפי שהאור הזה מפסיק בינו ובין שאר בריותיו כלבוש הזה מפסיק בין הלובשו ובין זולתו, והנה הש"י פעולותיו בכלל המציאות באמצעות מלאך וכל מלאך כפי השליחות, וא"כ כוונת המאמר הזה שמים מהיכן נבראו מאור לבושו כי השמים שהם בעלי החומר נבראו מכח זה האור הוא עולם המלאכים שהוא צורה בלבד, והשמים שהם חומר צריכין הם למלאכים שהם צורה כי הצורה גורמת מציאות החומר ואין החומר גורם מציאות הצורה, כי יש צורה בלתי חומר ואין חומר בלתי צורה, והנה המאמר הזה שלם איננו נוטה לדעת הקדמות כלל. וע"ד הקבלה יהי אור ויהי אור אין תחלת הויית האור הזה במאמר הזה כי כבר היה במאמר בראשית שהוא מאמר ראשון ומזה ארז"ל בראשית נמי מאמר הוא, ובאותו מאמר היה האור מכוסה ועתה במאמר יהי אור גלה אותו והגבילו להתבונן בו, וזהו שרמזו לנו חכמי האמת יהי אור ויהי אור ויהי כן אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר היה במעשה.ויש לך לדעת כי האור הזה נקרא טוב ונקרא רב טוב הצפון שישראל זוכין אליו וזהו שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', וכתיב (ישעיה סג) ורב טוב לבית ישראל, וזהו שדרשו ז"ל אמר דוד המלך ע"ה האיר לנו מאותו האור שנאמר (תהלים קיח) אל ה' ויאר לנו, וכתיב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי והבן זה, וצריך אתה לדעת כי עתה במאמר הזה יהי אור התחיל בריאת העולם ונברא בכ"ה באלול זכר לדבר יהי אור, כלומר מלת יהי, ומ"ש בתשרי נברא העולם באורו בתשרי נשלמה הבריאה כי בו נברא אדם שהוא תשלום הבריאה וגמר הכל, כי הוא חותם תכנית, ומפני זה לא יכלו לומר באלול נברא העולם כי הלכו אחר הגמר והחתימה. ויש לך להשכיל כי זמן קדימת התורה לעולם מבראשית עד יהי אור כנרמז במלת בראשית שני אלפים יש שהיה ראשית, וכן מצינו במדרש בראשית רבה יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן ע"כ, ואע"פ שהזמן נברא וקודם הבריאה לא היה זמן הזכיר זמנים על אותן ב' אלפים שנה כי אין אותן הימים כימי אנוש אבל יום מאותן הימים שמהם השנים שאין להם חקר, כענין שכתוב (איוב לו כו) הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר, וכתיב (איוב י) הכימי אנוש ימיך וגו', וכתיב (תהלים קב) ושנותיך לא יתמו, ובאותם זמנים עלה במחשבה לבראות אלף דור ונמחו מהן תתקע"ד דורות מאותן אלף דור, כלומר נמחו במחשבה לא שיצאו לידי פועל כי המחשבה הקודמת לכל ידעה כי יהיו רשעים אם יבראו, ולכך נתנה תורה לכ"ו דורות משברא העולם כדי להשלים אלף דור, וזהו (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור באורו לסוף אלף דור, ודורות הללו הזכירום רבותינו ז"ל בפ' אין דורשין אמרו נהר דינור נגיד ונפיק וגו', מהיכא קא שקיל מזיעתם של חיות להיכא קא שפיך על ראש רשעים בגיהנם שנאמר (ירמיה כג) הנה סערת ה' חמה יצאה וגו', ר אחא בר יעקב אמר (איוב כב טז) אשר קמטו ולא עת, אמר ר"ש חסידא אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו שתלן הקב"ה בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור, עד כאן בחגיגה. וירא אלהים את האור כי טוב. ע"ד הפשט מלת וירא קיום הדבר ועמידתו בחפץ הש"י מלשון רז"ל רואה אני את דברי אדמון, ובכל יום ויום של מעשה בראשית תמצא כן, והכונה בו שגזר על כל אחד מן הנבראים שבכל הנמצאים העמידה והקיום שיהיה קיומן בחפצו ואם יפרד מהם חפצו רגע יהיו לאין, ועל כן חתם מעשה בראשית והנה טוב מאד שרצה בקיומן, ומה שהוסיף את האור ולא אמר וירא אלהים כי טוב, שאלו אמר כן היה חוזר על בריאת השמים והארץ, ולא גזר בהם הקיום עדיין כי לא עמדו בכח שהרי בשני נעשה הרקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשה היבשה ונקראת ארץ, ואז גזר בהם הקיום ואמר וירא אלהים כי טוב.
וע"ד המדרש וירא מה חדוש טובה ראה בו ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים בעולם הזה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.
וע"ד הקבלה את האור בא לרבות הדבר שהשיג ר"ע וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור, ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח) איזה הדרך ישכן אור, וכתיב (איוב לח) ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב, וכן כתיב (ד"ה א ד כג) עם המלך במלאכתו ישבו שם.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ע"ד הפשט החשך הזה הוא העדר האור ואינו חשך של מעלה שהזכיר וחשך על פני תהום, לפי שאותו החשך הוא האש, ולא הזכיר כי טוב ביום שני, וביום השלישי שנגמרה מלאכת המים הזכיר בו ב' פעמים טוב אחד לגמר מלאכת המים ואחד ליום עצמו, ואני שואל בזה ומה בכך אם לא נגמרה מלאכת המים כיון שנגמרה מלאכת הרקיע ובריאת המלאכים שנבראו ביום שני היה ראוי שיאמר כי טוב על גמר המלאכה והבריאה ברקיע ובמלאכים, והיה לו לגזור בהם הקיום ולומר בהם כי טוב כי לא נופלים הם מכל שאר מעשה בראשית שנאמר בהם כי טוב, ויש לי לומר כי מכאן ראיה עצומה כי העולם השפל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא עיקר המציאות שאע"פ שנגמרה ביום שני בריאת הרקיע והמלאכים שהם העולם העליון לא היה בזה שלמות עד שנגמרה מלאכת המים בשלישי במאמר יקוו ונעשה העולם השפל כי כל העולם היה מים והוצרכו להקוות במקום אחד כדי שתראה היבשה, וכאשר בא מאמר יקוו, נתבסס העולם העליון בבריאת העולם השפל הזה, ועם זה היה המציאות שלם וראוי להזכיר בו כי טוב, וכלל פירוש המאמר הזה שדרשוהו רז"ל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, כי מפני שלא נגמרה מלאכת המים בעולם השפל לא רצה להזכיר כי טוב בבריאת עולם העליון, א"כ העולם השפל הזה הוא עיקר המציאות, ואולי מפני זה נקראת יבשה ארץ לפי שבה נשלם רצון השי"ת וכוונתו במציאות, מלשון הכתוב (מלאכי ג) כי תהיו אתם ארץ חפץ, וייחס הקריאה הזאת אל הש"י שאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ, גם ביום רביעי במאמר יהי מאורות באר הכתוב שלא נבראו המאורות רק לתשמישו של עוה"ז הוא שאמר להאיר על הארץ והנה זה יורה כי העליונים עם היותם גדולים ועצומים נבראו בעבור התחתונים, ויש לי עוד ראיה מדברי משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים י) הן לי"י אלהיך השמים ושמי השמים, שהעולם הזה השפל עיקר המציאות וכאשר אכתוב שם בעז"ה, וכל זה על דרך מדרש רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.
ובמדרש מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא גיהנם שנאמ (ישעיה ל לג) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום, ועוד דרשו ז"ל לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים א"ר טביומי ומה מחלוקת שהוא לתקון העולם ולישובו לא כתיב בו כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן, ובאור הענין כי השני תחלת השנוי, ולכך נקרא שני, והוא הסבה לכל חלוקה ושנוי, ומ"ש כי המחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום להתבונן מזה שכל המעורר מחלוקת נדון בגיהנם, וכיון שמחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום למדנו שהוא יום מזיק, ולכך אסרו רז"ל להתחיל כל מלאכה בו ואמרו אין מתחילין בשני, ולכך אסרו ג"כ לאכול זוגות כי הוא דבר מזיק, והוא שאמרו לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי, והמחלוקת הזה שהיה ביום שני היה תחלת כל מחלוקת וסבתה, ולכך לא נאמר בו כי טוב שהוא גרם הגורמים אחריו וממנו והלאה היו החולקים והמשנים רצון השם יתברך שהרי בשלישי אמר תוצא הארץ עץ פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, וברביעי קטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ובחמישי נמלחה בת זוגו של לויתן שכן דרשו רז"ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, ובששי חטאו אדם וחוה ונטרדו מגן עדן, וא"כ הרי מצינו בכל הימים אחר יום שני ענין קטרוג ושנוי כונה ופרוד רצון וחלוק דעות בנבראים וסבתם יום שני כי כלם באי כחו ונמשכים אחריו.
יקוו המים. לפי שהיה התהום שהוא מים ועפר בדמיון מים עכורים הוצרך המאמר הקדוש לגזור שיקוו המים מתחת השמים שהם גבוהים אל מקום אחד שפל למטה ושיעלה העפר למעלה עד שתראה היבשה ותהיה ראויה לישוב, והנה אלו שתי גזרות בהפך מטבעם כי טבע העפר לרדת למטה וטבע המים לעלות למעלה, ועתה גזר על המים שהיו ממלאים את כל העולם כלו שירדו למטה כטבעו של עפר כענין שכתוב (איוב לח ל) כאבן מים יתחבאו וגזר על העפר שיעלה למעלה כטבע המים, וזהו שכתוב (תהלים קל״ו ו') לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו כי זה חסד לעולם לקיום הישוב והנבראים שבו. וזהו שכתוב (תהלים ל״ז ז') צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כי בזה נגלה צדקת הש״י כשנתן משפטיו בתהום רבה כדי שירדו המים הפך מטבעם כדי להושיע אדם ובהמה כלומר בעלי חיים שבארץ. ויש לפרש עוד ותראה היבשה שיהיה היובש נראה בה שלכך נקראת יבשה שכל זמן שתהיה לחה אינה יכולה להוציא פירות והנה עתה כשנראה בה היובש אז נגמרה מלאכת המים הזכיר בו כי טוב.ובמדרש יקוו המים ועשה מדה למים כד״א (זכריה א' ט"ז) וקו ינטה על ירושלים וכה״א (איוב כ״ח כ״ה) ומים תכן במדה נתן חצים ברקיע וחצים באוקינוס, הה"ד (תהלים ס״ה ו') פלג אלהים מלא מים. ד״א יקוו המים יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בה ולשטוף את כל העולם כלו במבול, משל למלך שבנה פלטרין והושיב בהם דיורין אלמין עמדו ושאלו בשלום המלך, אמר המלך ומה כשהושבתי בהן דיורין אלמין כך מסכימין ושואלין בשלומי ברמיזה ובאצבע, אלו הושבתי בהן דיורין פקחין על אחת כמה וכמה, עמד והושיב בהן דיורין פקחין, עמדו והחזיקו בפלטרין, אמרו אין הפלטרין של מלך אלא שלנו, אמר המלך תחזור הפלטרין לכמות שהיתה, כך בתחלת ברייתו של עולם היה קלוסו של הקב״ה עולה מן המים שנאמר (תהלים צ"ג ד׳) מקולות מים רבים, עמד דור אנוש ומרד בו ודור המבול ומרד בו, אמר הקב״ה יפנו אלו ויעמדו המים במקומן, הה״ד (בראשית ז׳) ויהי הגשם על הארץ.אל מקום אחד. כל העולם כלו מים במים ואת אמרת אל מקום אחד, אלא שהחזיק המועט את המרובה, ע״כ. ולמקוה המים קרא ימים. אין שם הים נקרא על המים כי אם על החפירה, וזהו שתרגם אונקלוס ולבית כנישות מיא, כלומר החפירה שהוא בית המקוה שהמים נקוים שם, וכן אמר הכתוב (ישעיה י״א ט') כמים לים מכסים כי המים מכסים את החפירה הנקרא ים, וכן בברכת הדגים או התנינים ביום חמישי אמר ומלאו את המים בימים, באר כי המים עומדים בימים, וראיה עוד הים שעשה שלמה הוא שכתוב (מ״ב י׳) ואת הים הוריד מעל הבקר, ואמר קרא ימים ולא ים לפי שהם רבים, ודרשו רז״ל שבעה ימים הם:תדשא הארץ. נעשה הארץ חומר לבעלי הנפש הצומחת, ובכאן קלקלה הארץ כי המאמר הקדום היה עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי. ואמר:ותוצא הארץ דשא ולא אמר ויעש אלהים כל העץ עשה פרי למינו ואת הדשא למינו, לפי שאין ראוי להזכיר שם אלהים בבעלי נפש הצומחת שאינה חשובה כנפש התנועה שהזכיר בה שם אלהים הוא שאמר ויעש אלהים את חית הארץ לפי שנפש התנועה בענינים רבים משמשת לנפש השכלית אבל הנפש הצומחת אין לה חשיבות רק כחשיבות הגוף שאינה משמשת רק לגוף לבדו כי אין הנשמה צריכה לצמוח:ואם תשכיל תמצא כי הזכיר הכתוב הזה ה׳ מיני צמח, והן, תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי שטעם העץ כטעם הפרי, עושה פרי כלומר הפרי עצמו אשר זרעו בו - הרי ה׳. ויש לך להתבונן כי כל המספר הוא נכלל בג', כי לא תמצא מספר אלא או אחד או זוג או נפרד, ומספר ג׳ כולל את הכל שהרי יש בו אחד הוא האחד, ויש בו זוג הוא השנים, ויש בו נפרד והוא ג', ודבר ידוע כי מספר ג' הוא מחלק האחד כשם שמספר הארבע הוא מחלק השנים, ולפי שמספר שלשה הוא מחלק האחד שהוא נעלם לכן היו הנבראים עד יום שלישי גנוזים ונעלמים, שהרי האור שנברא ביום הראשון נגנז מן הבריות, גם הרקיע שנברא ביום ב׳ גם עצי עדן שנבראו בשלישי נגנזו מן הבריות וכל מה שנעשה עד יום ג׳ נקרא עולם לפי שהוא נעלם, ומה שנעשה אחריו ביום ד' נקרא שנה, והטעם לפי שכשם שהשלשה מחלק האחד כן הארבעה מחלק השנים שאין הארבעה אלא כפל השנים, ע"כ שני המאורות שהן מכח השניות נבראו ביום רביעי שהוא כפול השנים, ונקראת השנה שנה לפי שהיא נגמרת בשני מאורות הללו ומן הטעם הזה נתלו באותו רקיע שנברא ביום שני שהוא מכח שניות, והוא המבדיל בין מים למים כי כן המאורות נקבעו בו להבדיל בין היום ובין הלילה ובין האור ובין החושך, וכל מה שנעשה אחריו ביום החמישי וביום הששי הוא הנקרא נפש וזהו שהזכיר בספר יצירה, עולם שנה נפש. ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. בשלשה ימים אלו הזכיר ערב ובקר ולא היו שם מאורות שיהיו מחייבין הערב והבקר, כי שקיעת האור הוא הערב וזריחתו הוא הבקר, אמנם הזכיר בשלשתם ערב ובקר ולא כלפי האור אלא כלפי הגלגל שהוא חוזר ומתגלגל בו כי כל חלק מחלקי הרקיע כשהוא עולה הוא לו בקר וכששוקע הוא לו ערב, אך מיום רביעי ואילך שנבראו המאורות הזכיר ערב ובקר כלפי האור.
יהי מאורות. ע"ד הפשט מלת יהי בלשון יחיד על שם שאין אור שניהם אלא אחד, וכן הזכיר מיד והיו למאורות למארת כתיב, או תחזור אל האור הנברא ביום ראשון לפי שהיה ראוי לומר יהיו מאורות אבל הכונה יהי אותו האור מאורות כלומר יתפשטו ממנו מאורות למטה.
ולדעת הרמב"ן ז"ל נראה כי אותו האור היה מאיר ביסודות יסודות תחלה וכשנעשה הרקיע ביום שני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכשנבראת הארץ ביום שלישי היה החשך נטוי עליה כי הרקיע היה חוצץ בינה ובין האור ועתה ביום רביעי גזר מאמר הקדוש שיתפשטו מאותו אור מאורות שיגיע האור לארץ והוא שאמר להאיר על הארץ, כי היה מאיר ברקיע בלבד ואין האורה מגיעה לארץ, ויתבאר מזה בפי שהלילה קודם ליום, וכן אמר למעלה ויהי ערב ויהי בקר.
ברקיע השמים, קרא הכתוב בכאן שבעה רקיעים שבם ז' כוכבי לכת עם השמיני שבו כל הכוכבים וי"ב מזלות בשם רקיע ויחס רקיע זה אל השמים שהוא הגלגל המקיף כי הם רקיע שלו מוקפין בתוכו מתנועעים בתנועתו, ובאר כי המאורות כלן נתונים ברקיעים הללו שהם מיוחסים לשמים וזהו לשון ברקיע השמים.
והיו לאותות. כי בתנועת המאורות ובמהלכם נעשים אותות ומופתים בשמים דם ואש ותמרות עשן, וכמו שדרשו ז"ל כשהמאורות לוקין סימן רע לעו"א שנאמר (ירמיה י) ומאותות השמים אל תחתו, ועוד שהם אותות לישראל בקריאת שמע של בקר שמצותה עם הנץ החמה וקריאת שמע של ערב שמצותה עם צאת הכוכבים, גם בחיוב ברכת השמש בתקופת תמוז שחייב אדם לברך ברוך עושה בראשית, וכן דרשו רז"ל בברכות פרק הרואה ת"ר הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית, וגם בהיות הלבנה בחדושה שחייב לברך אשר במאמרו ברא שחקים.
ולמועדים לזרע וקציר קור וחום קיץ וחורף, ולימים מדת יום ומדת לילה, ושנים. משלימין מהלכם בי"ב מזלות בכל שנה וחוזרין ומתחילין לסבב בגלגל בדרך אשר הלכו בה.
וכתב הרב הגדול רבינו משה בר"נ ז"ל, יתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה, כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה והגופים האלה מקבלים אור ומזהירין ולכן יקראם מאורות לא אורים אע"פ שקראם המזמור כן עכ"ל.
ויתכן לפרש יהי מאורות שאין המאורות האלה מכלל הגלגלים אבל הם מאורות רוחניים מקבלי האורה מן האור הראשון וגזר עתה במאמר הזה יהי מאורות שיתפשטו מן האור הראשון ההוא מאורות רוחניות שיהיו מאורות למאורות שעל הארץ, וזהו שאמר הכתוב והיו למאורות ברקיע השמים היה לו לומר והיו לרקיע השמים כמו שאמר והיו לאותות, אבל הכונה שיהיו מן האור הראשון שהוא מאורות למאורות שעל הארץ כי לא אמר הכתוב יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, ואם כן הבן כי המאורות הראשונים שהזכיר יהי מאורות הם מאורות רוחניים מקבלים אורן מן האור הראשון ומשפיעין אותם במאורות של מטה והם תענוגות נפשות הצדיקים מקיימי התורה והמצות, וזהו שנאמר והיו לאותות כלומר והיו אותן המאורות לאותן שקיימו אותיות התורה שיהיו זוכין ומתעדנין בהן, או שקיימו המצות שנאמר בהן אות כגון מילה ושבת ותפילין ומה שקראם המזמור (תהלים קלו ו) לעושה אורים גדולים, והכתוב יקרא לכלן מאורות בין המאורות הרוחניים בין הגופיים, הנה דוד המע"ה כוון במלת אורים על הרוחניים וזהו שהזכיר אחריו מאורות של מטה שהם השמש והירח ואמר (תהלים קלו) את השמש לממשלת ביום וגו' את הירח וכוכבים וגו', ואע"פ שהאורים מקבלי אורה מן האור הראשון קראה אורים לפי שהם עצם האורה כנגד השמש והירח, ואמר ולמועדים כי הנשמה בהפרדה מן הגוף אינה זוכה מיד לאותו התענוג הגדול המעותד לה עד שיבא מועדה וזמנה, כענין שדרשו ז"ל בההוא כובס עלה לגג ונפל ומת יצאה בת קול ואמרה כובס זה מזומן לחיי העה"ב שהרי עולם הנשמות הוא הבא לאדם מיד לאחר מיתה אבל העולם הבא יש לו מועד ידוע וזמן קבוע והם מעלות חלוקות כל אחת ואחת בפני עצמה, יש חיי העוה"ב לזמן תחית המתים ויש עוה"ב לאחר התחיה כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה בסדר אתם נצבים.
ולימים ושנים. הם הזמנים החלוקים למעלות הנשמות כי הנשמה מתעלה מעלוי לעלוי מן העוה"ז שהוא עולם הגופות לעולם הנשמות ומעולם הנשמות היא מתעלה לעולם הרוחות הנקרא צרור שהנשמות צרורו שם והוא נקרא אור כענין שנאמר (איוב לג) וחיתו באור תראה, וכתיב (שם) לאור באור החיים, ומעולם הרוחות הנשמה מתעלה לעולם החיים שממנו האור שנאמר (תהלים לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, ומי שאינו ראוי להאריך ימים בעולם החיים וראוי לקבל מדה כנגד מדה בעולם הגופות חוזר לחיות בתחית המתים שהוא מכח עולם החיים לכך אמר (דניאל יב ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולא כל ישני, ומי שראוי להאריך ימים בעולם החיים אין לו הפסק, ועולם החיים הוא הנקרא נצח הוא שכתוב (תהלים טז יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח, והא למדת שחיי העולמים הקודמים והמעלות העליונות אשר בנה אותן במאורות הם תענוגי הנשמות הזוכות לתורה ויזכו לאותן המעלות בזמנים הידועים להם זה ימים וזה שנים כמו שרמזו בכתוב הזה ולימים ושנים לפי שמתעלה נפשם מעלוי לעלוי, ועוד נתבאר הענין הזה ממה שהזכיר אחרי כן במעשה וכפל הענין ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים אלו הרוחיים את המאור הגדול ואת המאור הקטן אלו הגופיים והם חמה ולבנה.
וע"ד הפשט מה שקרא לשניהם גדולים כי כל אחד מהם גדול ועצום בפ"ע, ואח"כ את המאור הגדול ואת המאור הקטן כי כל גדול קטן בערך גדול ממנו, ודע כי אם תדקדק בפרשה זו יתבארו לך ממנו ארבעה ענינים, האחד שהמאורות הללו הן תמיד באותן המקומות שנקבעו שם תחלה כלומר שהם קבועים ואינם מתנועעים כי הגלגל הוא המתנועע והמאורות קבועים בו מתנועעים בתנועתו, כמו המסמרות הקבועין בדופן הספינה ומתנועעים בתנועת הספינה, וכן הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, שחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר, וחכמי האומות אומרים כוכב קבוע וגלגל חוזר על זה אמר ויתן אותם אלהים, צא ולמד מי הוא הנותן יתברך ויתעלה שמו, השני שהם קבועים בעובי גוף הגלגלים כי עובי גוף הגלגל תתמלא בגודל גוף המאורות, ועל זה אמר ברקיע השמים, וכן אמר דוד (תהלים יט ה) לשמש שם אהל בהם, פירושו באחד מהם כלומר מן השמים הנזכרים שהם הגלגלים והוא הגלגל הרביעי שהרי כל רקיע ורקיע הוא אהל לכוכב הקבוע בו וגודל הכוכב כעביו של רקיע ועביו של רקיע כשיעור שיש משמים לארץ והכל ת"ק שנה, וזה נלמד מפסוק שאמרה דבורה (שופטים ה כ) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא, באורו שיעור הכוכבים במסלותם שהם הרקיעים כשיעור שמן שמים עד סיסרא וכן פירש רש"י ז"ל, השלישי שאין עובי הגלגלים מונע אור המאורות והכוכבים למטה כל כך עצם השמים פשוט וזך, וזהו שאמר להאיר על הארץ שתהא האורה מגעת לארץ ואין עובי הגלגלים מפסיק, הד' כי אור הלבנה נמשך מאור החמה כי הלבנה אין לה אורה מצד עצמה כי אם מאור השמש ומזה תקנו רז"ל בתפלת יוצר ראה והתקין צורת הלבנה כלומר שהיא צורה בלתי אורה, ומה שקורין רז"ל אור הלבנה באמרם אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה על האור הנאצל אליה מן החמה אמרו כן והוא כחום הברזל שהוחם באש שאין החום מצד הברזל רק מצד האש שהוא מחמם והברזל מקבל החמימות ממנו, ועל זה אמר והיו למאורות חסר וא"ו למארת כתיב כי שניהם אור אחד, וכן דרשו רז"ל לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד והוא קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כי הכתר כנוי על האור והזוהר, וראיה מן הכתוב שאין לה אורה מצד עצמה הוא מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב לו) בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו, ולפי שאפודת הרקיע אשר למעלה על ראשנו והקרוב אלינו הוא גלגל הלבנה והוא המכסה והחופף על הים והוא המניע יסוד המים לכך קרא הלבנה ענן וערפל על שם שהיא חשוכה אין אורה בפני עצמה, ואמר כי היא לבושו של יום וחתולתו.
ולמשול ביום ובלילה. השמש הוא מושל ביום והירח מושלת בלילה [וביום], ודע כי מלבד מעלת האורה שזכה להם נתן להם הממשלה בשפלים בהויה ובהפסד שהרי השמש באותה ממשלה שיש לו ביום יצמיח ויוליד ויגדל בכל החמים והיבשים, והלבנה גם כן באותה ממשלה שיש לה בלילה תוסיף במעינות בימים ובנחלים ובכל הקרים והלחים.
וע"ד הקבלה ולמשול ביום ובלילה ירמוז למנהיגי שני המאורות הגדולים שהם מושלים ביום ובלילה ובכחם ימשול כל מושל, כנגדם תמצא בקרבן התמיד שני כבשים בני שנה תמימים את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, והוא מה שאמר הכתוב (דברים ד' י"ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים כלומר השמש והירח וכל צבא השמים ואתכם לקח ה' והמשכיל יבין וזהו שכתוב (דברים יז ג) אשר לא צויתי, כלומר בשמש ובירח אבל צויתי במנהיגים, ובסדר שופטים בפסוק (דברים יז ג) ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי אכתוב מזה בעה"י, ומכאן יתבאר לך סוד התענית בשגם הוא קרבן שנתמעט הבשר וחלבו ודמו של אדם, וע"כ התענית צריך קבלה בזמן ממשלת שני המאורות ביחד וזהו מבעוד יום קודם שתשקע החמה וזהו מאמר רב חסדא כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית, ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, וכשם שהתענית קרבן כך הדמעה בשעת תפלה קרבן כנגד נסוך המים עם הקרבנות, וכן דרשו רז"ל שערי דמעה לא ננעלו כי הדמעה מכח המים שהוא מכח החסד שהוא הימין והימין פשוטה לקבל שבים בכל עת ובכל שעה והבן זה כי הוא עקר גדול.
ולהבדיל בין האור ובין החשך. הזכיר בכאן שלשה ענינים להאיר, ולמשול ולהבדיל, שהקב"ה נותן להם המעלה בג' דברים אלו, וידוע שהוא יתברך השליט מעשיו קצתם על קצתם, ומזה אמר הכתוב (ישעיה נה י') ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל והגשם אינו נותן הזרע והלחם אבל הכתוב למדך שהקב"ה משליט מעשיו מקצתן על קצתן וכענין שכתוב (הושע ב כג) אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, כוון הכתוב הזה לומר כי אע"פ שהשמים והארץ פועלים מה שבכחם ומה שנתמנה תחת ידם אין כחם מעצמם רק מכח הסבה העליונה כי כלם הם שלוחים מאתו לפעול הפעלות בשפלים כרצונו, לא כרצונם, וזהו שהזכיר בכאן להאיר ולמשול ולהבדיל כלומר הטיל עליהם המנוי והכח הזה ומסרו בידם לא שיושלל הוא יתברך מן הכח שלו שהוא עליון עליהם, ואילו אמר להם האירו משלו והבדילו היה מוסר בידם הכח לגמרי והיה עושה אותן האלוהות והיה נמצא בהם פתח לעובדי כו"ם, וכבר באה האזהרה בתורה שלא יטעה אדם אחרי כו"ם, הוא אמרו (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ותתבונן בהם ומקוריהם שהם שואבים מהם והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים.
וכבר ידעת כי חכמי ישראל הוצרכו לכתוב לתלמי המלך אשר חלק להאיר כדי שלא יאמר שנמצא להם מזה פתח לעו"ג ויאמר כי מן הכתוב הזה התיר לעו"ג שיעבדו ע"ז מאחר שכתוב בתורה בפירוש שהקב"ה נתן אותם לחלק העמים ויבין מלת חלק כמו גזר, ולא כן הענין אבל הקב"ה נתן הבחירה ביד כל אומה ואומה שיעבדו לכל מי שירצו הן להקב"ה אם לע"ג וזהו לשון חלק נתן הרשות בידם מה שאין כן בישראל שאם ירצו ח"ו לעבוד ע"ג אינן יכולין הוא שאמר הנביא ע"ה בדבר הש"י (יחזקאל כ לג) אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם.
ויש לך לדעת כי מה שנבראו המאורות ביום ד' מפני שיום ד' הוא אמצעי לשבעת ימי בראשית והחמה קבוע בגלגל רביעי שהוא אמצעי לגלגל ז' המשרתים על דרך שצ"ם חנכ"ל, ועוד מפני ששני המאורו האלה משתנים בכל יום ארבעה פעמים ביום בד' משמרות ובחדש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, על כן נתיחד להם יום רביעי, זאת ועוד אחרת כי ענין מוכרח היה להברא המאורות ביום הרביעי אחרי בריאת הצמחים ביום השלישי כדי ללמדנו בזה אמתת חדוש העולם כי אילו היה מאמר יהי מאורות ביום שלישי ומאמר תדשא הארץ ביום רביעי, היה מתבאר מזה קדמות העולם כי לא היו האילנות והצמחים בעולם מכח המאמר רק מכח המאורות שנבראו כבר שהם המשפיעים כח בכל היוצא מן הארץ, אבל עתה שהקדים תדשא הארץ למאמר יהי מאורות זה מופת גמור על חדוש העולם כי בזמן שלא היו מאורות בעולם לפעול בארץ בתנועתם להולידה ולהצמיחה גזר הש"י תדשא הארץ והוציאה פירותיה במאמר טרם היות כחות המאורות שהן סבה להם בכח הסבה העליונה יתברך.
ודע כי תמצא בפרשה זו ה' פעמים לשון מאור לפי שה' מיני אור הם, אור היום אור השמש אור הלבנה אור הכוכבים אור המזלות אבל לא נברא להאיר על הארץ אלא גלגל חמה בלבד.
וירא אלהים את האור כי טוב. סדור המאורות טובה גדולה לבריות שהרי העולם השפל הזה הוא מתנהג באור ובחשך וכתיב (איוב ט ט) עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן, כימה צוננת וכסיל חם ברא זה כנגד זה זה מצנן את העולם וזה מחמם את העולם ושניהם מגדלים הצמחים ומבשלים הפירות והוא שכתוב (איוב לח לא) התקשר מעדנות כימה, ומתוך סדר פעולה זו וסדור המאורות בני אדם רואין ומבינין כח מעשה הש"י ומשבחין ומרוממים אותו והוא שכתוב (ישעיה מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וזהו הטובה שמתוך שיראו פעולה זו יכירו שהם ברואים ולא יטעו אחריהם, ועוד אמר כי טוב על שם הנס הגדול שעתיד הקב"ה לעשות במאורות ע"י יהושע זהו שכתוב (יהושע י יב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וכתיב (שופטים ה) הכוכבים ממסלותם וגו'.
ישרצו המים. אחר שהשלים צורת השמים שנעשו חומר לדברים שבשמים וצורת הארץ שהיא חומר לדברים שבארץ, גזר עתה על המים שיעשו חומר לקצת בעלי נפש התנועה, ואמר נפש חיה כלומר נפש שיש בה חיות אלו דגים שבים גם העופות שנבראו מן המים ומעפר, מן המים הוא שהוזכר כאן ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, מן העפר הוא שכתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וזהו שדרשו רז"ל עופות מן הרקק נבראו פירוש רקק מים ועפר, ולפי שיש נפש שאין בה חיות כלל והיא הנפש הצומחת לכך הזכיר בכאן בבעלי נפש התנועה נפש חיה נפש שיש בה חיות כי הנפש הצומחת אין בה חיות, אבל נקראת נפש כי כשם שבעלי נפש התנועה אינם מתנועעים רק בנפש כך הצומח אינו מגדל רק בנפש, או יש לפרש שאינה נקראת נפש כלל אבל נקראת הכח המגדל ומזה לא תמצא ביום שלישי זכרון נפש כלל, לא נפש חיה ואפילו נפש סתם.
ודע כי תנועות כל בעלי נפש התנועה ה' תנועות הן, תנועה עולה, תנועה בינונית, תנועה תחתונה, תנועה משברת, תנועה מתפשטת, תנועה עולה היא עוף שתנועתה לעלות, תנועה בינונית היא תנועת השט בין השמים ובין הארץ ובין מים למים, תנועה תחתונה הוא הממשש, תנועה משברת הוא ההולך על שתים, תנועה מתפשטת הוא ההולך על גחון, ומפני זה נקרא היום שיצאה בו נפש חיה להתנועע בתנועותיה יום חמישי.
ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ע"ד הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים, כשם שתמצא באדם למעלתו שיחס הכתוב בריאותו לאלהים הוא שכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו, והכונה כי הבורא יתברך המציא הגופים הגדולים ההם יש מאין, וחכמ הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר ההוא כוורא דסליק וניים עיילי אכלא טינא באוסייה ומת ושדייה ימא אגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי אכול מיני' שתין מחוזי ומלחו מיני' שתין מחוזי ומחד גלגלא דעיני' עבדו תלת מאה גרבי דמשחא, לשנה כי הדרינן בתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוו מנסרי כשורי מגרמיה למבני ביה הנך מחוזי, ועוד העיד החכם הזה בעצמו הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתיב חלא אגבי' וקדח עלי' עשבי סברינן יבישתא הוא סלקינן ואפינן ובשלינן כי חם גביה התהפיך ואי לא מקרבא ספינתא הוה טבענא וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא (תהלים קז כז) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו'. וע"ד המדרש התנינים הגדולים זה לויתן ובת זוגו והזכיר הגדולים להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון המאורות הגדולים שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ, אפשר כי מפני זה לא נאמר בו ויהי כן כי לא עמד הקיום בשניהם שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו, מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) והרג את התנין אשר בים, ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו וזהו שאמר (ישעיה שם) על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, ומה שאמר והרג את התנין יורה שנשאר יחידי מבת זוגו, וכן אמר דוד (תהלים קצ כו) לויתן זה יצרת לשחק בו כלומר שהוא מצחק בים אוקינוס, ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כה) התמשוך לויתן בחכה, ומ"ש את התנינים לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים ברבוי את, ואולי הם מזונות ללויתן. והרב הגדול מורי ר' שלמה נ"י פי' ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשים והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פי' אריסטון סעודה, וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנו לעולם הבא הה"ד (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וגו', גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן לא אמר מלויתן אלא מבשרו, ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד למלוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון שאין זה ענין העוה"ב אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו ג"כ כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות, וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג') קחו לי מנגן, ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה בעבור תברכך נפשי, ל"א בעבור אברכך, כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים, וכענין סעודת שמואל, וכתיב בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו, וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעה"ב ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי, ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב ונחמד העץ להשכיל, גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית אולי לכונה הזאת, וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל, והוא שאמרו ז"ל שהיה כלו נבלע באברים, ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) לחם אבירים אכל איש לחם הנבלע באברים, וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים, ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול. וע"ד השכל ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש"י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל, ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה, לכן נקרא השכל זכר והנפש נקבה, ולויתן ענין חבור מלשון ילוה אישי אלי (בראשית כט לד) גם ענין פאר מלשון לוית חן שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו, יקראהו לויתן זכר ונקבה כאלו הם מין אחד וענין אחד זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה, ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף, והנה האדם אחר שנתהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים, וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כלו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו, מה עשה סרס את הזכר והרג את הנקבה, הסרוס הזה העדר כח ההולדה גם ההריגה העדר החיים, ולפיכך כנו אסיפת הדבר והעדרו לסרוס והריגה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא הדבר המעמיד כנוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם, מפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד, והכוונה בכל זה כי הסרוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סבת רחוק הזכר מן הנקבה וסבת הפסד בעלי חיים, ועל כן אמר ומלחה רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיא קיימת לעולם הבא ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים המשילו וכנו אותה כדגים שנבראו מן הים עכ"ל הרב הגדול מורי נ"י. וע"ד הקבלה ויברא אלהים את התנינים הגדולים, כבר ידעת מאמר רז"ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי, והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב"ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה יא) שם יתנו צדקות ה', וכבר הזכיר ועוף יעופף שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם ובשתים יעופף, ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים ומעופף בשתים ותרגום וכפלת ותעוף והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני, ואמר על הארץ על המקום שהוא הדום רגליו. ויש לך להתבונן איך הוסיף באור ואמר על הארץ על פני רקיע השמים, וכאלו אמר מה שהוא אומר על הארץ פירושו על פני רקיע השמים והוא כלשון (יחזקאל א טו) והנה אופן אחד בארץ שפירושו בשטח קרקעית הגלגל וכן תרגם יונתן מלרע לרום שמיא. ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ראיתי, ועוף זה מיכאל שנאמר (ישעיה ו ו) ויעף אלי יעופף זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כא) מועף ביעף, על הארץ זה רפאל, על פני רקיע השמים זה אוריאל ע"כ, וזהו סוד (שיר ג י) מרכבו ארגמן, והמשכיל יבין. ואת כל נפש החיה הרומשת. היא החיה המרובעת פנים הוא שהזכיר עליה יחזקאל (יחזקאל י) היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, ומזה אמר אשר שרצו המים כמו שאמר בנהר כבר. ואת כל עוף כנף למינהו. באר כי המלאכים הנבראים ביום חמישי הם מינים חלוקים מדרגות מדרגות זו למעלה מזו, יש מהם ממים, ויש מהם מאש, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש והבן זה.
ויברך אותם אלהים. אמרו רז"ל שהוצרכו לברכה בעבור שבני אדם צדין ואוכלים אותם, ומה שלא ברך ג"כ הצמחים והאילנות שהרי בודאי גם הם ברכה לבני אדם וכתיב בהם (ויקרא כה) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ואם כן מפני מה לא ברכם, וי"ל כי כל הנבראים בבעלי חיים נבראו מזכר ומנקבה כדמיון האדם לפיכך ברכם שיהיו המינין מתרבים ומולידים זה מזה אבל בריאת הצמחים שצמחו על פני האדמה רבים מאד לא היה צריך לברך אותן. ומה שלא ברך בהמות וחיות ביום ששי, מפני שמן הברכה הזאת של דגים ועופות שמן המים נתברכו ג"כ בעלי הנפש המתנועעת שבארץ כי כל בעלי חיים שאינם מדברים דרך אחד להם, ויש לך לדעת כי מכח ברכה זו היו הדגים קיימים ולא נמחו בגזרת המבול, וכענין שדרשו רז"ל (בראשית ז) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, כי נמחו כל האילנות והצמחים וכל בעלי חיים מאדם ועד בהמה, ועוד נוכל להבין מכח ברכה זו שהזכיר פרו ורבו בדגים ובעופות שהדגים והעופות אין ענין ההולדה שלהם בזמנים ידועים אבל בכל זמני השנה הם פרים ורבים ומולידים זה מזה משא"כ באילנות ובצמחים, גם בבהמות ובחיות שלא ברך אותן בפירוש שאין מוציאין פירות ולא מולידין כי אם בזמנים ידועים בשנה.
תוצא הארץ נפש חיה. דרשו רז"ל זה רוחו של אדם הראשון ואמר זה על הנפש הבהמית שבאדם שאין לה חלק עם העליונים אלא היא חוזרת לעפר תכף במות הגוף כרוח הבהמה שכתוב בה (קהלת ג כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, או הכוונה על נפש החכמה ויהיה פירוש הארץ הנזכרת בפסוק ראשון שהיא ארץ החיים.
במדרש תוצא הארץ נפש חיה בנפשות כתיב, ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה וגו' בגופות כתיב, ובאור הדבר בנפשות כתיב, היא נפש חיה של בהמה ורמש וחיתו ארץ, ומה שאמר בגופות כתיב, מפני שלא הזכיר נפש חיה כשם שהזכיר בצווי.
ועוד במדרש בראשית רבה ויעש אלהים את חית הארץ א"ר הושעיא רבה זה הנחש רבי אומר נפש חיה אלו המריאים ברא הקב"ה נשמתן וכשבא לברוא גופן קדש היום ולא בראן ללמדך דרך ארץ שאם יהא ביד אדם חפץ טוב או מרגליות טובה ערב שבת אומרים לו השלך מידך דיו לעבד להיות כרבו, פי' מריאים שדים.
נעשה אדם. אחרי שנתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים ובבהמה תוצא הארץ אמר באדם שהוא מבחר המין נעשה אדם, וע"ד הפשט נעשה אדם אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה וחיה כענין שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה וכענין שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ופירוש בצלמנו תאר כענין שכתוב (דניאל ג) וצלם אנפוהי אשתני, וכתיב (תהלים לט) אך בצלם יתהלך איש ענינו תאר, כדמותנו הוא דמיון הצורה כי הקרובים בענין אחד יקראו דומים זה לזה, והכוונה בכתוב שיהיה האדם נעשה בענין שיהיה דומ לעליונים ולתחתונים, לעליונים מצד התואר ולתחתונים מצד הדמות שידמה גופו ממש לעפר כן כתב הרב רמב"ן ז"ל משם החכם ר' דוד קמחי ז"ל, ועוד פירשו במלת נעשה בלשון רבים שהוא דרך הלשון במלכים ונכבדי ארץ שידבר היחיד מהם בלשון רבים והוא דרך מעלה וכבוד, והנה לבן היה יחיד ואמר (בראשית כט כז) ונתנה לך גם את זאת, וכתיב (במדבר כב ו) אולי אוכל נכה בו ואגרשנו, וכתיב (דניאל ב) ופשריה נאמר קדם מלכא, דרך הגדולים לדבר כן, והראב"ע בשם י"א נעשה אדם נפעל עומד כמו (ישעיה כו יח) ישועות בל נעשה ארץ ע"כ, ואין צורך להכנס בכל הדחק הזה.
וע"ד המדרש נעשה אדם כשבא משה לכתוב את התורה ובא לכתוב נעשה אדם אמר לפניו רבש"ע אתה נותן פ"פ למינים לרדות אמר לו הקב"ה משה כתוב וכל הרוצה לטעות יבא ויטעה.
וע"ד השכל נעשה אדם דעת חכמי המחקר כי השפע השופע מאת הבורא יתברך שהוא סבת הכל שופע תחלה על שכל אחד נפרד לבד ראשון שהוא עלול אצל הש"י, והשכל ההוא מניע את הגלגל המקיף, וממנו נשפעים שמונה שכלים נפרדים כל אחד מניע גלגל אחד עד גלגל הירח, ומצינו מאמר אחד לרז"ל מורה קצת על זה והוא שאמר אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה, ובאור הענין שהבורא יתברך פועל כל פעוליו על ידי אמצעים ומצינו גם כן בפשטי התורה מסייעין אל זה הענין, וע"ז אמר בכאן נעשה אדם בלשון רבים להורות על האמצעים וכן (בראשית יא) הבה נרדה ונבלה שם וגו', וכן כתוב (בראשית יט כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ודרשו רז"ל כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו, וענין מסתכל פירושו שנותן כח בהם להנהיג נמצאים השפלים והוא הנותן בהם ממשלה בארץ כענין שכתוב (איוב לח לג) אם תשים משטרו בארץ, ובכאן אמרו מסתכל ובמקום אחר אמרו נמלך אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר (דניאל ד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר וגו', והממונים ההם שהוא יתברך נמלך בהם אינן אלא כלי רצונו מראה פעולתו בהם כנשמה שהיא מראה פעולותיה ע"י הגוף, וידוע שאין פעולות הגוף כי אם מכח הנשמה, ומצינו בתורה סיוע אחד אל הענין הזה הוא שכתוב (עמוס ג ז) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ואם לעבדיו הנביאים מגלה סודו ומודיע פעולותיו כל שכן למלאכים המשפיעים כח על הנביאים להודיעם העתיד, ואע"פ כן הוא יתברך אינו מצטרך מאחד מן הנמצאים זולתו וכל בלעדיו מצטרך ממנו יתברך תמיד.
בצלמו ענין צלם השגה שכלית, והכונה באמרו בצלמנו לפי שהנפש השכלית שבאדם אצולה מרוח קדשו ויהיה הפרש גדול בין הצלם והתאר לא כדעת הקמחי שחשב שהכל אחד וכן דעת הרמב"ם כי יש ביניהם הפרש גדול, והוא שאמר בתחלת ספרו המורה, רבים הבינו מלת צלם שהוא המורה בלשון הקדש על הצורה החיצונה המורגשת וטעו בזה עד שנטו לצד הכפירה להאמין בגשמות, אך הצלם והתאר שני ענינים הם, כי התאר נאמר על הצורה החיצונה המורגשת כענין שכתוב (ש"א כח) מה תארו, (שופ' ח) כתאר בני המלך, אמנם הצלם הוא נופל על הצורה הטבעית ר"ל הענין אשר בו נתעצם הדבר ומהותו ועל ההשגה הזאת השכלית נאמר בצלם אלהים ולכך נאמר (תהלים עג כ) צלמם תבזה כי הבזיון דבק בנפש לא בתכונת האברים, והנרצה בזה בצלמו היא הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית כמו שפירש עוד בספר מדע בפרק רביעי.
ויש שפירשו בצלמנו בצלם שלנו הנפרד ממנו הוא צלם העולם בתכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה ושלשה חלקים אלה כלל המציאות, ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות, ומפני זה נקרא האדם עולם קטן לפי שהוא כנגד העולם הגדול וזה רמז איוב באמרו (איוב יט כו) ומבשרי אחזה אלוה ואמר כי מתוך חלקי גופו שהם ג' יראה ג' חלקי המציאות שבמעשה בראשית שהם מעשה אלוה, כי הראש באדם ששם השכל שופע הוא כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים מן הצואר עד המתנים הוא חלק אמצעי באדם, ומשם יוצאים שני שריגים והם יד ימין ויד שמאל ובהם נכללים ז' שמות והם האצבע והיד והכף והטפח והזרת והאמה והזרוע, כנגד העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים אשר בכללם ז' גלגלי התנועה אשר ז' כוכבי לכת קבועים בהם, ויש בכלל החלק האמצעי הזה הלב באדם אשר המחשבה באה ממנו, והנה הוא כמלך יושב בחדרי חדרים וכל שאר אברי הגוף תחת ממשלתו והוא באמצע הגוף כנגד כוכב חמה שהוא באמצע הגלגלים ממנו תבא האורה בעולם השפל הזה אשר בסבתה יעשה כל פעולותיו, וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי ויש בכלל החלק הזה פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העוה"ז שהוא בעל הויה והפסד, ואחר שנתבאר לך זה בכ"מ שאתה מוצא בתורה זכרון דברים גשמיים מיוחסים לבורא, כגון יד ה' עיני ה' אזני ה' פני ה', בכולם תוכל להתבונן שאין הדברים כפשוטן אבל הם מלות מורות ענינים נעלמים במין אחד ממיני החכמה, וזהו מאמר רז"ל תמיד דברה תורה כלשון בני אדם.
ובאור המאמר כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות אין בנו כח להשיג הענינים השכלים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות, ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כי אם על צד ההקרבה והמליצה, והמשכילים מבקשי ה' יתברך יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה, ועל זה אמר הכתוב (משלי כח ה) ומבקשי ה' יבינו כל, ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון רק בדברים שכליים וענינים שכליים לא היו מבינים ההמון לא המלות ולא הענינים, ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו, יועיל לסכל שיתישב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה, ועם זה יהיו הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתברך, וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו הוא ובהמותיו ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא לכל אחד נתן דבר הראוי לו, כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון, ותרמוז הענינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר.
וע"ד הקבלה נעשה אדם נמלך בשבע מדותיו, ומדרש בראשית רבה יורה כן, הוא שאמרו נעשה אדם במי נמלך רבי יהושע דסכנין אומר בנפשותיהן של צדיקים נמלך רבי יהושע בן לוי אומר במלאכת שמים וארץ נמלך משל למלך שהיה לו סנקליטון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו, א"ר אמי בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל הה"ד ויתעצב אל לבו, אמר רבי אסי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור ולא הרויח בה, על מי להתרעם לא על הסרסור ע"כ.
ויש בכתוב הזה ענין עמוק חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה' כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר בצלמנו בצלם העשוי לנו, כדמותנו דמות התפארת והיא משיכת הגוף, ועתה שמע פרוש הכתוב וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה, ראש האדם שהוא כבוד לכל הגוף כנגד הכתר שהוא ראש לכל הספירות, וכתיב (תהלים קי"ט) ראש דברך אמת, וכתיב (שיר ה יא) ראשו כתם פז, מוחו וחכו של אדם כנגד החכמה שהיא פנימית וכתיב (שם) חכו ממתקים, וכן במלת חכמה נרמז מוח חיך לשונו נגד הבינה שהיא מוציאה כל הכחות לאור, הוא שכתוב וכלו מחמדים, כן הלשון מוציא ומגלה כחות המחשבה, וכבר ידעת בקבלה כי הכתר והחכמה והתשובה הכל דבר אחד וכן ביצירת האדם המוח והחיך והלשון באבר הראש כל דבר אחד, זרועותיו של אדם לימין ולשמאל כנגד החכמה וזהו וברית הלשון מכריע בינתים שהרי התשובה כנגד הלשון, הרי לך ה' ספירות עליונות, התפארת כנגדו באדם משיכת הגוף וכן התפארת כח וחזוק לכל הספירות, ועל התפארת אמר משה ע"ה (במדבר טז) אל אלהי הרוחות לכל בשר, הרגלים באדם שוק ימין ושוק שמאל כנגד הנצח וההוד, ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק הנקרא ברית מכוון באמצע וזהו ברית מילה מכריע בינתים, ומכאן תבין כי ראוי שתהא עונתן של תלמידי חכמים בשבת מפני שיסוד הוא שביעי בעשותך ג' ראשונות אחד, וכאשר ראה אחר השלמת הגוף שלם ונשאר מלכות קצוץ אמר שמא ח"ו שתי רשויות יש ולא נתן אל לבו שהוא היה הלב ועליו אמר ויתעצב אל לבו ועליו הביאו חכמי האמת המשל הנמרץ מן הסרסור והאדריכל, והוא האתרוג שאמרו רז"ל שדומה ללב והוא בפני עצמו אינו נאגד עם הלולב, אבל הוא מעכב במיני הלולב שאין המצוה שלמה אלא עמו, והמשכיל יבין, וכאשר ישיג האדם הענין הגדול הזה יאורו עיניו ויוכל להרחיק מן התורה והאמונה כל דופי וכל דבה ויהיה הכל ברור כשמש לפניו שאין שם לא דמות ולא צורה כלל, וכן העידה התורה במעמד הקדוש (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, וכתיב (דברים ד יב) ותמונה אינכם רואים, אבל הדברים נאמרים כן בהכרח והכל דוגמא כי היצירה התחתונה האחרונה דוגמת האצילות העליונה.
ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. אלו היתה ברכה אחת שאמר ויברך אותם הברכה של פריה ורביה שמזכיר והולך היה אומר ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו כמו שאמר בדגים, אבל לפי שחזר לומר ויאמר אלהים יש לפרש כי הברכה הזו היא בפני עצמה וברכת פריה ורביה ברכה אחרת, והזכיר הש"י עם כל אחת ואחת להורות כי שתי ברכות הן, ברכה ראשונה היא שברך הכח הממיר אשר בגוף האדם כדי שיהיה האדם חי לעולם בגוף ובנפש ושיהיה מאכלו ומזונו מבורך ממלא החסרון החולף על גופו בכל יום עד שלא תגיע אליו לא חולשה ולא זקנה, וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם כי האדם בעוה"ז צריך הוא להשיב אל גופו ולהדביק בו דבר שיהיה מלחלח אותו ומרטיבו ושיחזיר בו הלחות שאבדה ממנו בב' סבות, האחת בסבת החום הטבעי שיש בגופו מבפנים, והשנית בסבת האויר המקיף אותו מבחוץ המיבש רטיבותו ולחותו, ואותו המזון שהוא אוכל ומדביקו בו צריך שיהיה מענין הלחות שנחסר מכל אבר ואבר, אלא שהחליפין הנעשין בגופו מן המאכל ומן המשתה אינן ממלאין את כל החסרון הזה ואינן דומין לדבר הנחסר מכל צד, אבל יש בהם שמרים ופסולת ופוחתין מצורת האבר מעט, וזהו סבת החולי ותשישות הכח וכחישות הבשר בימי הזקנה, כי אילו היה המזון ממלא כל החסרון והיה אדם יכול להשיבו אל גופו כענין הלחות והרטיבות החולפת ממנו במדתה ובצורתה לא פחות ולא יותר לא היה בא לעולם לידי חולשה ולידי זקנה ולא היה אדם מת לעולם, ועל ברכה זו אמר ויברך אותם אלהים, ברכם בברכת אלהים כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלהים כענין שכתוב (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם. וכן כתב החכם בעל ס' המגלה כי זאת הברכה היא שנתנה לאדם הראשון שיהיה מאכלו מפרי האדמה ומתנובתה ממלא אותו חסרון החולף על גופו מכל צד במדתו ובצורתו ובכן היה ראוי שיחיה לעולם כי נתן לו כח הממיר בגבורתו וזהו שכתוב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. התבואה המחוברת לקרקע שהיא מאכל בני אדם יקראנה הכתוב עשב זורע זר והעשב שהוא מאכל הבהמות יקרא חציר וירק דשא עשב. והזכיר בכאן זורע זרע ולא מזריע זרע כמו שהזכיר בבריאתו ביום שלישי תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. לפי שהעשב מוציא הזרע ומזריעו ואין הוא בעצמו חוזר זרע ומפני זה הזכיר בכאן זורע זרע כאדם שהוא זורע זרע כדי שיקנה זרע אחר כיוצא בו, ובא לומר שהקב"ה נתן במזונו הכח הממיר על שלמותו ויהיה מחליף ומחדש בגופו מה שנחסר ממנו כיוצא בו ובצורתו ובמדתו וברכה זו היתה במזונו של אדם הראשון קודם שחטא, והכח הזה הוא עתיד שיתגבר באדם לעתיד לבא ויחזור למנהגו הראשון ואף החיות ישתנה טבען ויאכלו העשבים כבהמות, הוא שכתוב (ישעיה יא ז) ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן, והכתוב הזה ירמוז הענין הזה שמזכיר בלשון עתיד לכם יהיה לאכלה והיה ראוי לומר לכם הוא לאכלה או לכם נתתי לאכלה, אבל הענין שפתח בלשון עבר להורות על העבר וסיים על העתיד לרמוז על העתיד כי הקב"ה יאמץ בזמן ההוא את הכח הממיר אשר באדם עד שיהיה מחליף את המאכל ומבשל אותו ולא ישאר ממנו פסולת ולא שמרים אבל יחזירנו אל צורת הדבר החולף מן הגוף וכמדתו לא פחות ע"כ. ברכה שניה היא מצות פריה ורביה והוא שאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, והזכיר בו שם אלהים כי בזה ישתתף אדם לאלהים, וכענין שכתוב (בראשית ד) קניתי איש את ה' ודרשו רז"ל ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא וגם את בניהם אשר ילדו לי כלומר לשמי, ובארו בו כי ישראל הם נולדים לשמו וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רה"ק כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוה"ק. והנה בשני כתובים אלה מנה הקב"ה מזונות לכל בריותיו מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים, ונגזר על כל בעלי חיים שיהיו מזונותיהם כל ירק עשב לא הפירות והזרעים, וגזר על האדם שיהיו מזונותיו הפירות והזרעים ולא בשר בעלי חיים כי לא רצה להתיר לו בשר נפש התנועה, ומה שלא התיר לו מאכל הבשר לפי שנפש התנועה יש לה קצת מעלה אשר בה מתדמה אל נפש המשכלת ויש לה בחירה בטובתה ומזונותיה ותברח מן הצער ומן המיתה, וכאשר חטאו בעלי נפש התנועה בדור המבול והשחיתו דרכם כענין שכתוב כי השחית כל בשר וגו', ונגזרה עליהם השחתה כענין שכתוב (בראשית ו יג) קץ כל בשר בא לפני ובלבד נח הצדיק הציל מהם לקיום המינין אז הותרו לו לשחוט ולאכול לפי שאין קיומן אלא בשבילו ואעפ"כ לא נתן להם רשות בנפש, ועל כן אסר להם אבר מן החי כי לא התיר את הנפש רק את הגוף ואסר ג"כ את הדם לפי שהוא קיום הנפש שנאמר (דברים יב כג) כי הדם הוא הנפש, וכתב הרמב"ן ז"ל כי זהו טעם השחיטה ומה שאמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא, ומזה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ע"ד הפשט הזכיר טוב מאד על הכל, ועד עתה בפרט הנמצאים שבכל יום הזכיר כי טוב מפני שהכל יותר מעולה מן החלק, והנה הם שלש מעלות, כי טוב, והנה טוב מאד, וטוב.
ודע והבין שכל מצוי ומצוי שבעולם הוא עומד בכח מצוי אחר א"א לעמוד בפני עצמו בלתי נמצא אחר, כגון שתאמר הרי שיש בכל העולם מין אחד בלבד והוא חי אם אין ארץ לא יוכל לעמוד המין החי ההוא בעצמו, או אם יש ארץ אם אין שם שמים אי אפשר להתקיים לפי שע"י תנועת השמים מתקיימת הארץ, וא"כ כל העוה"ז וכל מה שהוא עליו אי אפשר שיתפרק מצוי אחד מאחד כי כלו נקש זה בזה העליון עם התחתון והכל אחד, כמו שקבלנו המופת במלת אחד שכל המציאות כלו אחד, וכשם שהנברא א' כך הבורא אינו אלא אחד, והא למדת שכל הנמצאים שבעולם הם נקשרים זה בזה אי אפשר להמצא מצוי שלם בלתי חברו כמו שא"א שתמצא יד או רגל מתנועעה בפני עצמה בלתי שאר אברי הגוף כמו שהוא שלם, וכבר נקרא האדם אצל חכמי המחקר עולם קטן ונקרא העולם ג"כ אצלם אדם גדול לומר שהכל נקשר ומיוחד, וזהו מאמר הנביא (ישעיה מח יג) קורא אני אליהים יעמדו יחדו ודרשו רבותינו ז"ל מאי יחדו דלא לשתלפי מהדדי, ועל כן כל מצוי בפני עצמו הוא מצוי בכח, ומזה הזכיר בפרטי הנמצאים שבכל יום ויום כי טוב, אבל עם שאר הנמצאים כלם הוא מצוי בפעל ומזה הזכיר על הכלל טוב מאד לפי שהכל יותר שלם מן החלק, וכן תמצא כזה במשה רבינו עליו השלום לפי שהיה מצוי שלם בכח הזכיר בו הכתוב כי טוב שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא וכשיצא שכלו מן הכח אל הפעל הזכיר בו מאד זהו שכתוב (במדבר יב ג) והאיש משה ענו מאד, טוב הוא מעלה גדולה מכלן ואין הטוב האמתי אלא הקב"ה שנאמר (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל, ומה שכתוב הודו לה' כי טוב פירוש כי טוב עשה עמנו.
וע"ד המדרש והנה טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע ומדת פורעניות, שאלמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ונמצא העולם חרב, ודרשו עוד והנה טוב מאד זה מות לפי שהמות סבה שהדורות מתחדשין ובאים, ועל כן תקנו בבית האבל לומר הטוב והמטיב, ואין ספק כי המות טוב לכונת ה' יתברך כי הוא חיים לנפש הצדיק, וכתיב (תהלים קטז טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ותוספת הה"א לבאר כי החסידים אין מיתתן על ידי המלאך המשחית כי אם ע"י שכינה הנרמזת בה כענין תוספת ההי"ן שבענין ירידת יעקב אבינו למצרים והוא (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה רמז לו שתהיה השכינה עמו בירידתו למצרים גם בעליה.
וע"ד השכל והנה טוב מאד דע כי לשון עשיה נופל על מעשה הטבע כגון בריאת הגלגלים וכל מה שתחתיהם שהם בכלל הטבע ועל כן בחתימת מעשה בראשית שהוא מעשה הטבע הזכיר לשון וירא שהוא ל' השגחה והזכיר עמו לשון עשיה להורות כי הוא יתברך משגיח על הגלגלים וכי הם מעשה ידיו, והוסיף לך באור ברמז כי הגלגלים הם תשעה כדברי חכמי המחקר, והוא שתמצא במלת והנ"ה שחשבונה גלג"ל וזהו גלגל השכל, ובאר גם כן גלגל השכל מניע את גלגל התשיעי הוא הגלגל המקיף הוא הנקרא ערבות, והגלגל המקיף מניע הח' גלגלים שבתוכו וזהו שאמר טו"ב וע"כ חתם העולם הטבעי הזה במלות והנ"ה טו"ב מאד שפירושם גלגל השכל מניע את הגלגל הט' המקיף והגלגל הט' מניע השמונה שבתוכו, ובמלת מא"ד שהוסיף שחשבונה מ"ה הענין היה להודיעך שיעור קומת התשעה גלגלים שכל אחד מהן על דעת רבותינו ז"ל עביו ת"ק שנה והבן זה.
יום הששי על דרך הפשט תוספת הה"א ביום זה מה שאין כן בשאר הימים, הכל למעלת אדם הראשון ולכבודו שנברא בו, ועמו נשלמה כל המלאכה והוא היה תכלית הבריאה וחתימתה ועיקרה ועל כן אמר בפרסום יום הששי כלומר הידוע המפורסם, ועוד נכללה בו כונה אחרת כי גלה לנו בזה שבכל ששה ימים נמצאו הענינים מחומשים בכל יום ויום חמשה וע"כ נחתם יום הששי בה"א לרמוז לנו בזה, והענין הזה כיצד שהרי ביום ראשון מצינו ה' אורים, ביום ב' ה' רקיעים וה' פעמים מים, ביום שלישי ה' מיני צמחים, ביום ד' ה' מיני אורה, ביום חמישי ה' מיני תנועות שבכל מיני נפש חיה, ביום הששי שנברא בו אדם ה' חושים שבגופו ה' תנועות שבנפשו וה' שמות שיש לנפש חיה, הא למדת שכל עניני ששת ימי בראשית מחומשים חמשה בכל יום ויום, ולכך חתם יום הששי באות ה',
ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי.
וע"ד המדרש יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו הה"ד יום הששי אלו הם חמשה חומשי תורה שנתנו בששה בסיון.
וע"ד הקבלה יום הששי חתם מלאכת הששי בה"א והיא ראשונה שבשם אשר שם כונת התפלות בר"ה, ויום ששי זה ששי לכ"ה באלול היה שבו נברא העולם ויום ר"ה היה שבו נדון אדם הראשון וכן הוא יום הדין לכל תולדותיו אחריו, ויש לפרש עוד כי מלת הששי אינה חוזרת ליום שאלו כן היה לו לומר היום הששי אבל הוא סמוך יום הששי יום של ששי כלומר יום השם הששי והוא החותם הששי מששה חותמות שבהם נחתם העולם לששה קצוות, והבן זה.
