תנ"ך על הפרק - דברי הימים ב לב - חזקיהו מלך יהודה וסתימת הגיחון / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברי הימים ב לב

925 / 929
היום

הפרק

אַחֲרֵ֨י הַדְּבָרִ֤ים וְהָאֱמֶת֙ הָאֵ֔לֶּה בָּ֖א סַנְחֵרִ֣יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֑וּר וַיָּבֹ֣א בִֽיהוּדָ֗ה וַיִּ֙חַן֙ עַל־הֶעָרִ֣ים הַבְּצֻר֔וֹת וַיֹּ֖אמֶר לְבִקְעָ֥ם אֵלָֽיו׃וַיַּרְא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּי־בָ֖א סַנְחֵרִ֑יב וּפָנָ֕יו לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃וַיִּוָּעַ֗ץ עִם־שָׂרָיו֙ וְגִבֹּרָ֔יו לִסְתּוֹם֙ אֶת־מֵימֵ֣י הָעֲיָנ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר מִח֣וּץ לָעִ֑יר וַֽיַּעְזְרֽוּהוּ׃וַיִּקָּבְצ֣וּ עַם־רָ֔ב וַֽיִּסְתְּמוּ֙ אֶת־כָּל־הַמַּעְיָנ֔וֹת וְאֶת־הַנַּ֛חַל הַשּׁוֹטֵ֥ף בְּתוֹךְ־הָאָ֖רֶץ לֵאמֹ֑ר לָ֤מָּה יָב֙וֹאוּ֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר וּמָצְא֖וּ מַ֥יִם רַבִּֽים׃וַיִּתְחַזַּ֡ק וַיִּבֶן֩ אֶת־כָּל־הַחוֹמָ֨ה הַפְּרוּצָ֜ה וַיַּ֣עַל עַל־הַמִּגְדָּל֗וֹת וְלַח֙וּצָה֙ הַחוֹמָ֣ה אַחֶ֔רֶת וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־הַמִּלּ֖וֹא עִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּ֥עַשׂ שֶׁ֛לַח לָרֹ֖ב וּמָגִנִּֽים׃וַיִּתֵּ֛ן שָׂרֵ֥י מִלְחָמ֖וֹת עַל־הָעָ֑ם וַיִּקְבְּצֵ֣ם אֵלָ֗יו אֶל־רְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וַיְדַבֵּ֥ר עַל־לְבָבָ֖ם לֵאמֹֽר׃חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֣וּ וְאַל־תֵּחַ֗תּוּ מִפְּנֵי֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וּמִלִּפְנֵ֖י כָּל־הֶהָמ֣וֹן אֲשֶׁר־עִמּ֑וֹ כִּֽי־עִמָּ֥נוּ רַ֖ב מֵעִמּֽוֹ׃עִמּוֹ֙ זְר֣וֹעַ בָּשָׂ֔ר וְעִמָּ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ לְעָזְרֵ֔נוּ וּלְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמֹתֵ֑נוּ וַיִּסָּמְכ֣וּ הָעָ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י יְחִזְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃אַ֣חַר זֶ֗ה שָׁ֠לַח סַנְחֵרִ֨יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֤וּר עֲבָדָיו֙ יְר֣וּשָׁלַ֔יְמָה וְהוּא֙ עַל־לָכִ֔ישׁ וְכָל־מֶמְשַׁלְתּ֖וֹ עִמּ֑וֹ עַל־יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה וְעַל־כָּל־יְהוּדָ֛ה אֲשֶׁ֥ר בִּירוּשָׁלִַ֖ם לֵאמֹֽר׃כֹּ֣ה אָמַ֔ר סַנְחֵרִ֖יב מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר עַל־מָה֙ אַתֶּ֣ם בֹּטְחִ֔ים וְיֹשְׁבִ֥ים בְּמָצ֖וֹר בִּירוּשָׁלִָֽם׃הֲלֹ֤א יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מַסִּ֣ית אֶתְכֶ֔ם לָתֵ֣ת אֶתְכֶ֔ם לָמ֛וּת בְּרָעָ֥ב וּבְצָמָ֖א לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ יַצִּילֵ֕נוּ מִכַּ֖ף מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃הֲלֹא־הוּא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ הֵסִ֥יר אֶת־בָּמֹתָ֖יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֑יו וַיֹּ֨אמֶר לִֽיהוּדָ֤ה וְלִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ לֵאמֹ֔ר לִפְנֵ֨י מִזְבֵּ֧חַ אֶחָ֛ד תִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ וְעָלָ֥יו תַּקְטִֽירוּ׃הֲלֹ֣א תֵדְע֗וּ מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ אֲנִ֣י וַאֲבוֹתַ֔י לְכֹ֖ל עַמֵּ֣י הָאֲרָצ֑וֹת הֲיָכ֣וֹל יָֽכְל֗וּ אֱלֹהֵי֙ גּוֹיֵ֣ הָאֲרָצ֔וֹת לְהַצִּ֥יל אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִֽי׃מִ֠י בְּֽכָל־אֱלֹהֵ֞י הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱרִ֣ימוּ אֲבוֹתַ֔י אֲשֶׁ֣ר יָכ֔וֹל לְהַצִּ֥יל אֶת־עַמּ֖וֹ מִיָּדִ֑י כִּ֤י יוּכַל֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם לְהַצִּ֥יל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדִֽי׃וְעַתָּ֡ה אַל־יַשִּׁיא֩ אֶתְכֶ֨ם חִזְקִיָּ֜הוּ וְאַל־יַסִּ֨ית אֶתְכֶ֣ם כָּזֹאת֮ וְאַל־תַּאֲמִ֣ינוּ לוֹ֒ כִּי־לֹ֣א יוּכַ֗ל כָּל־אֱל֙וֹהַ֙ כָּל־גּ֣וֹי וּמַמְלָכָ֔ה לְהַצִּ֥יל עַמּ֛וֹ מִיָּדִ֖י וּמִיַּ֣ד אֲבוֹתָ֑י אַ֚ף כִּ֣י אֱ‍ֽלֹהֵיכֶ֔ם לֹא־יַצִּ֥ילוּ אֶתְכֶ֖ם מִיָּדִֽי׃וְעוֹד֙ דִּבְּר֣וּ עֲבָדָ֔יו עַל־יְהוָ֖ה הָאֱלֹהִ֑ים וְעַ֖ל יְחִזְקִיָּ֥הוּ עַבְדּֽוֹ׃וּסְפָרִ֣ים כָּתַ֔ב לְחָרֵ֕ף לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֵֽאמֹ֨ר עָלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֵּֽאלֹהֵ֞י גּוֹיֵ֤ הָאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֨ר לֹא־הִצִּ֤ילוּ עַמָּם֙ מִיָּדִ֔י כֵּ֣ן לֹֽא־יַצִּ֞יל אֱלֹהֵ֧י יְחִזְקִיָּ֛הוּ עַמּ֖וֹ מִיָּדִֽי׃וַיִּקְרְא֨וּ בְקוֹל־גָּד֜וֹל יְהוּדִ֗ית עַל־עַ֤ם יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַֽחוֹמָ֔ה לְיָֽרְאָ֖ם וּֽלְבַהֲלָ֑ם לְמַ֖עַן יִלְכְּד֥וּ אֶת־הָעִֽיר׃וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־אֱלֹהֵ֖י יְרוּשָׁלִָ֑ם כְּעַ֗ל אֱלֹהֵי֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י הָאָדָֽם׃וַיִּתְפַּלֵּ֞ל יְחִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וִֽישַֽׁעְיָ֧הוּ בֶן־אָמ֛וֹץ הַנָּבִ֖יא עַל־זֹ֑את וַֽיִּזְעֲק֖וּ הַשָּׁמָֽיִם׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ מַלְאָ֔ךְ וַיַּכְחֵ֞ד כָּל־גִּבּ֥וֹר חַ֙יִל֙ וְנָגִ֣יד וְשָׂ֔ר בְּמַחֲנֵ֖ה מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וַיָּשָׁב֩ בְּבֹ֨שֶׁת פָּנִ֜ים לְאַרְצ֗וֹ וַיָּבֹא֙ בֵּ֣ית אֱלֹהָ֔יוומיציאווּמִֽיצִיאֵ֣ימֵעָ֔יו שָׁ֖ם הִפִּילֻ֥הוּ בֶחָֽרֶב׃וַיּוֹשַׁע֩ יְהוָ֨ה אֶת־יְחִזְקִיָּ֜הוּ וְאֵ֣ת ׀ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם מִיַּ֛ד סַנְחֵרִ֥יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וּמִיַּד־כֹּ֑ל וַֽיְנַהֲלֵ֖ם מִסָּבִֽיב׃וְ֠רַבִּים מְבִיאִ֨ים מִנְחָ֤ה לַיהוָה֙ לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֨גְדָּנ֔וֹת לִֽיחִזְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּנַּשֵּׂ֛א לְעֵינֵ֥י כָל־הַגּוֹיִ֖ם מֵאַֽחֲרֵי־כֵֽן׃בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה יְחִזְקִיָּ֖הוּ עַד־לָמ֑וּת וַיִּתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ וּמוֹפֵ֖ת נָ֥תַן לֽוֹ׃וְלֹא־כִגְמֻ֤ל עָלָיו֙ הֵשִׁ֣יב יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּ֥י גָבַ֖הּ לִבּ֑וֹ וַיְהִ֤י עָלָיו֙ קֶ֔צֶף וְעַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃וַיִּכָּנַ֤ע יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ בְּגֹ֣בַהּ לִבּ֔וֹ ה֖וּא וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־בָ֤א עֲלֵיהֶם֙ קֶ֣צֶף יְהוָ֔ה בִּימֵ֖י יְחִזְקִיָּֽהוּ׃וַיְהִ֧י לִֽיחִזְקִיָּ֛הוּ עֹ֥שֶׁר וְכָב֖וֹד הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וְאֹֽצָר֣וֹת עָֽשָׂה־ל֠וֹ לְכֶ֨סֶף וּלְזָהָ֜ב וּלְאֶ֣בֶן יְקָרָ֗ה וְלִבְשָׂמִים֙ וּלְמָ֣גִנִּ֔ים וּלְכֹ֖ל כְּלֵ֥י חֶמְדָּֽה׃וּמִ֨סְכְּנ֔וֹת לִתְבוּאַ֥ת דָּגָ֖ן וְתִיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֑ר וְאֻֽרָוֺת֙ לְכָל־בְּהֵמָ֣ה וּבְהֵמָ֔ה וַעֲדָרִ֖ים לָאֲוֵרֽוֹת׃וְעָרִים֙ עָ֣שָׂה ל֔וֹ וּמִקְנֵה־צֹ֥אן וּבָקָ֖ר לָרֹ֑ב כִּ֤י נָֽתַן־לוֹ֙ אֱלֹהִ֔ים רְכ֖וּשׁ רַ֥ב מְאֹֽד׃וְה֣וּא יְחִזְקִיָּ֗הוּ סָתַם֙ אֶת־מוֹצָ֞א מֵימֵ֤י גִיחוֹן֙ הָֽעֶלְי֔וֹן וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּצְלַ֥ח יְחִזְקִיָּ֖הוּ בְּכָֽל־מַעֲשֵֽׂהוּ׃וְכֵ֞ן בִּמְלִיצֵ֣י ׀ שָׂרֵ֣י בָּבֶ֗ל הַֽמְשַׁלְּחִ֤ים עָלָיו֙ לִדְרֹ֗שׁ הַמּוֹפֵת֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה בָאָ֔רֶץ עֲזָב֖וֹ הָֽאֱלֹהִ֑ים לְנַ֨סּוֹת֔וֹ לָדַ֖עַת כָּל־בִּלְבָבֽוֹ׃וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יְחִזְקִיָּ֖הוּ וַחֲסָדָ֑יו הִנָּ֣ם כְּתוּבִ֗ים בַּחֲז֞וֹן יְשַֽׁעְיָ֤הוּ בֶן־אָמוֹץ֙ הַנָּבִ֔יא עַל־סֵ֥פֶר מַלְכֵי־יְהוּדָ֖ה וְיִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁכַּ֨ב יְחִזְקִיָּ֜הוּ עִם־אֲבֹתָ֗יו וַֽיִּקְבְּרֻהוּ֮ בְּֽמַעֲלֵה֮ קִבְרֵ֣י בְנֵי־דָוִיד֒ וְכָבוֹד֙ עָֽשׂוּ־ל֣וֹ בְמוֹת֔וֹ כָּל־יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וַיִּמְלֹ֛ךְ מְנַשֶּׁ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

חזקיהו מלך יהודה וסתימת הגיחון

הקדמה

נאמר בתחילת פרקנו:

א. אחר הדברים והאמת האלה בא סנחריב מלך אשור, ויבֹא ביהודה ויִחן על הערים הבְּצֻרות, ויאמר לבִקעם אליו.
ב. וירא יחזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלם.
ג. וַיִוָעַץ עִם שָׂרָיו וגִבֹּריו לסתום את מימי הָעֲיָנות אשר מחוץ לעיר, וַיַעְזְרֻהו.
ד. ויִקָבצו עם רב, ויסתמו את כל המעינות, ואת הנחל השוטף בתוך הארץ, לאמר: למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים.

בסוף פרקנו נאמר עוד:

ל. והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון, ויַישרם למטה מערבה לעיר דויד, ויַצלח יחזקיהו בכל מעשהו.

במבט ראשון נראה שחזקיהו עשה טוב בסתמו את מימי המעינות, וששריו וגבוריו הסכימו עמו, ושגם הקב"ה הסכים עמו, אבל בגמרא אמרו שחכמים לא הסכימו למעשהו זה!

מאמר זה ידון בהבנת הפסוקים ובהבנת דברי חכמים.

א. דברי הגמרא במסכת ברכות

בגמרא מסכת ברכות (י ע"ב) אמרו:

תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו.
על שלושה הודו לו: גנז ספר רפואות והודו לו, כתת נחש הנחשת והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו.
ועל שלושה לא הודו לו: סתם מי גיחון ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם למלך אשור ולא הודו לו, עבר ניסן בניסן ולא הודו לו.

ופירש רש"י שם:

סתם מי גיחון - מי שלוח, בדברי הימים (ב לב, ל). ולמה? כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות. ולא זהו גיחון הנהר הגדול, דההוא לאו בארץ ישראל הוא, אלא מעין קטן הוא סמוך לירושלים, שנאמר: 'והורדתם אותו אל גיחון' (מ"א א, לג), ומתרגמינן: 'ותחתון יתיה לשילוחא'.

נשאלת השאלה: מדוע לא הודו לו חכמים? והרי לכאורה טוב עשה! וכמו שפירש רש"י: "סתם מי גיחון - ולמה? כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות".

תשובה לדבר כתב רש"י במסכת פסחים (נו ע"א):

סתם מי גיחון - כדכתיב: 'למען לא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות' (דברי הימים ב לב).
ולא הודו לו - שהיה לו לבטוח בהקדוש ברוך הוא, שאמר: 'וגנותי על העיר הזאת להושיעה' (ישעיהו לז, ה).

ב. שאלת הרד"ק על הגמרא

הרד"ק בפרקנו (בפסוק ל') שאל על הגמרא שאלה אחרת, מפשט הפסוקים:

ואני תמה ממה שאמרו רז"ל: 'סתם מי גיחון ולא הודו לו', והנה כתיב למעלה (פסוק ג'): 'ויועץ עם שריו וגִבֹּריו לסתום את מימי העינות'! ובכלל 'שריו' חכמי ישראל עמו, שכתוב: 'שרי האלפים', והם היו החכמים והשופטים!.

אם כן שאל הרד"ק, שמוכח מהפסוקים בתחילת הפרק שחכמים כן הודו לחזקיהו בסתימת הגיחון!

ג. דברי האבות דרבי נתן

עוד הוסיף הרד"ק:

ובהגדה מצאתי: 'סתם מי גיחון, והסכימה דעתו לדעת המקום'!.

הרד"ק לא ציין לאיזו הגדה הוא התכוון, אבל כנראה כוונתו לאבות דרבי נתן, שכך נאמר שם (פ"ב ה"ד):

יחזקיהו המלך עשה ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום:
גנז ספר רפואות, והסכימה דעתו לדעת המקום. כתת נחש הנחשת, והסכימה דעתו לדעת המקום.
והסיר את הבמות והמזבחות, והסכימה דעתו לדעת המקום...
סתם מי גיחון, והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: 'והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דויד, ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו' (דבהי"ב לב, ל).

אם כן מפורש באבות דרבי נתן שחזקיהו עשה כראוי בסתימת מי הגיחון, והמדרש עוד הוכיח את דבריו מהפסוק!

כך סיכם את הדברים החיד"א בפירושו "חומת אנך":

ואת הנחל השוטף וכו' - זה אחד מהדברים שלא הודו לו חכמים. אמנם באבות דר' נתן פרק ב' הוא היה מונה ארבעה דברים שעשה חזקיהו המלך ע"ה והסכימה דעתו לדעת המקום, ובכללם שנינו: 'סתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: חזקיה סתם מי גיחון ויישרם למטה מערבה בעיר דוד, ויצלח יחזקיהו בכל מעשיו'. וזה הפך התוספתא דפסחים דף נ"ו דקתני: 'ולא הודו לו חכמים', ובודאי דחכמים שלא הודו - לא סברי דעשה כהוגן והסכימה דעתו לדעת המקום!.

יש לשאול אם כן על הגמרא שתי שאלות:

  1. שאלת הרד"ק, שמוכח מהפסוקים בתחילת הפרק שחכמים כן הודו לחזקיהו בסתימת הגיחון!
  2. השאלה העולה מדברי המדרש, שמוכח מהפסוקים בסוף הפרק שהסכימה דעתו לדעת המקום!

ד. הוכחת הרד"ל מהפרקי דרבי אליעזר ומהפיוט

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ט) נאמר:

בחמישי סתם חזקיהו את המעינות שהיו בירושלים, שנאמר: 'והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון' (דברי הימים ב, לב, ל).

כתב שם הרד"ל (באות ל) שמדברי הפרקי דרבי אליעזר שהביא ענין זה של סתימת הגיחון יחד עם שאר שבחים וניסים שקרו ביום החמישי מוכח שהוא סובר כמו האבות דרבי נתן.

עוד כתב שם הרד"ל שכן מוכח גם מהפיוט להושענא רבה, בהושענא שפותחת במלים "למען תמים בדורותיו הנמלט ברוב צדקותיו", שם נאמר:

למען הרהר עשות רצונך, המכריז תשובה לצאנך, אז בבא מחרף סתם עינות מים, לציון מכלל יופי הושע נא והושיעא נא, אבינו אתה.

מפיוט זה, שבו אנו מבקשים על הגשם בזכות חזקיהו שסתם את המעינות, דייק הרד"ל שמוכח שהפייטן סבר כמו האבות דרבי נתן, שחזקיהו עשה טוב בסתמו את מי הגיחון!

ה. תשובת המהרש"א על שאלת הרד"ק

המהרש"א בחידושי אגדות למסכת ברכות (י ע"ב) הסביר את הגמרא באופן שלפיו לא קשה שאלת הרד"ק!

כך כתב המהרש"א:

סתם מי גיחון - כך מפורש לעיל מיניה בדברי הימים, דכתיב בפרק ל"ב (ג-ד): 'ויועץ עם שריו וגבוריו לסתום את מימי העינות וגו' ויסתמו את כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ, לאמר: למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים'. אבל לא הוזכר שם מי גיחון, אלא לבתר הכי: 'והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון' (שם, ל). ואפשר דבשאר מעינות היו שריו עמו בעצה, מה שאין כן במי גיחון, שתלה בחזקיהו לחוד.

כלומר: בתחילת הפרק נזכר שחזקיהו התיעץ עם שריו וגיבוריו, אבל שם לא נזכר הגיחון, אלא רק שאר המעינות. ואילו בסוף הפרק, שם נזכר הגיחון, לא נזכר שחזקיהו התיעץ עם שריו וגיבוריו, אלא נזכר רק שמו של חזקיהו!

אם כן דברי הגמרא אינם קשים מהפסוקים, ואדרבא, מתוך שבתחילת הפרק נזכרים שריו וגבוריו של חזקיהו, ובסוף הפרק הם אינם נזכרים, מוכח כדברי הגמרא שחכמים לא הודו לו בסתימת הגיחון!

הרב מרגליות בהערותיו "ניצוצי אור" למסכת ברכות (י ע"ב) כתב על פי דברי המהרש"א שאפשר שהפייטן שאמר: "למען הרהר עשות רצונך, המכריז תשובה לצאנך, אז בבא מחרף סתם עינות מים, לציון מכלל יופי הושע נא והושיעא נא, אבינו אתה", התכוון רק לסתימת שאר המעינות, ולא לסתימת הגיחון.

אבל יש לשאול על הסבר המהרש"א: מדוע בסתימת כל המעינות הודו החכמים לחזקיהו, ואילו בסתימת הגיחון הם לא הודו לו?

ו. תשובת החיד"א על הוכחת המדרש

החיד"א שם בפירושו "חומת אנך" סיים:

ואני בעניי כתבתי קצת ישוב בקונטרס 'כסא רחמים' (דף ע"ו) בס"ד עיין שם.

הקונטרס "כסא רחמים" הוא ביאור על אבות דרבי נתן, ושם כתב החיד"א:

...היו גם חכמים שמסכימים לדעת חזקיהו, על דרך שכתב הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות ביאת מקדש גבי עיבר ניסן בניסן. אלא שרוב החכמים היו נגדו, ולא הודו לו. אם כן היו חולקים החכמים בסתימת מי הגיחון... וכבר כתבו רבני צרפת שאף על גב ששתי הסברות אמת, רצה הקב"ה שההכרעה תמסר ביד חכמי הדור.... וסברת חזקיהו ורבנן שעמו היא גם כן אמת, אלא דלא הודו לו חכמים, רוב הסנהדרין, שנמסרה ההכרעה בידם. אבל יען שסברתו אמת - הסכימה דעתו לדעת המקום, על דרך שאמרו דבשמים הלכה כבית שמאי. ובזה אתי שפיר מה שאמרו בברייתא שלנו באבות דרבי נתן שהסכימה דעתו לדעת המקום, ומה שאמרו במסכת ברכות שלא הודו לו חכמים.

בדברי החיד"א יש שני חידושים:

  1. פירוש המלים "ולא הודו לו חכמים" אין הכוונה שחזקיהו היה לבדו כנגד כל החכמים, אלא שרוב החכמים לא הודו לו, אבל היו גם חכמים שסברו כמותו.
    יסוד זה הוכיח החיד"א מדברי הרמב"ם לגבי "לא הודו לו חכמים" ביחס ל"עיבר ניסן בניסן".
    כך כתב הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (פ"ד הי"ח):
    ועוד אחרת היתה שם באותה השנה, שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר, שראוי להיות ראש חדש ניסן, ועשה אותו החדש אדר שני. ולא הודו לו חכמים, שאין מעברין ביום זה, כמו שביארנו בקידוש החדש (פ"ד הי"ד). ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה, נאמר: 'כי אכלו את הפסח בלא ככתוב' (דהי"ב ל, יח). וביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו, שנאמר: 'כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר: ד' הטוב יכפר בעד' (שם). ונאמר: 'וישמע ד' אל יחזקיהו, וירפא את העם' (שם, כ) - שנרצה קרבנם.
  2. אף על פי שרוב החכמים לא הודו לו, כיון שהיו חכמים שהודו לו, הסכימה דעתו לדעת המקום.

אבל סיים החיד"א: "אך יש לפקפק על זה, כמבואר".

ז. תשובת המלבי"ם על הוכחת המדרש

הסבר אחר על הוכחת המדרש מהפסוקים בסוף הפרק יש לענות על פי מה שכתב המלבי"ם:

והוא יחזקיה - רצונו לומר זה עשה הוא מדעת עצמו, כי חכמים לא הסכימו עמו בזה, כמו שאמרו חז"ל. [כדיוקו של המהרש"א]
ויצלח - הגם שהיה זה שלא מדעת חכמים, הצליח במעשיו, כי רצה ד' לנסותו אם יסמוך על ד' לבדו, ולא יעשה תחבולות אנושיות.

אם כן לפי המלב"ים אף על פי שחזקיהו הצליח במעשה סתימת הגיחון, היה זה ניסיון מאת ד'!

המלבי"ם גם הוכיח את דבריו מהפסוק הבא, שאומר: "וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרֹש המופת אשר היה בארץ, עזבו האלקים לנסותו לדעת כל בלבבו", שהסביר המלבי"ם: "וכן במליצי - גם זה היה נסיון שלא עמד בו, מה שהתפאר לפני שרי בבל".

ח. איך יענה האבות דרבי נתן על ההוכחות של המהרש"א והמלבי"ם?

יש לשאול: איך יענה האבות דרבי נתן על ההוכחות של המהרש"א והמלבי"ם?

1. איך יענה האבות דרבי נתן על ההוכחה של המהרש"א?

על ההוכחה של המהרש"א, שבסוף הפרק לא נזכרו השרים, אלא רק חזקיהו, ניתן לומר שהאבות דרבי נתן יאמר שאין לדייק מהפסוק בסוף הפרק שחזקיהו סתם את מי הגיחון שלא על דעת חכמים. אלא שם מופיע סיכום המעשים הרבים שעשה חזקיהו והצלחותיו, וכל המעשים מתיחסים לחזקיהו, ולכן לא נזכרו שם החכמים. בין שאר המעשים מופיע גם המעשה של סתימת הגיחון, אבל הוא מתיחס לסתימת המעינות שמופיעה בראש הפרק.

יש לחזק הסבר זה מהשאלה ששאלנו על המהרש"א: מדוע בסתימת כל המעינות הודו החכמים לחזקיהו, ואילו בסתימת הגיחון הם לא הודו לו?

לפי זה אכן אין הבדל: סתימת הגיחון הנזכרת בסוף הפרק - היא היא הסתימה הנזכרת בתחילת הפרק.

עוד יש לחזק הסבר זה מדברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק ט):

בחמישי סתם חזקיהו את המעינות שהיו בירושלים, שנאמר: 'והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון' (דברי הימים ב, לב, ל).

הפרקי דרבי אליעזר כתב: "סתם חזקיהו את המעינות שהיו בירושלים", משמע שהוא מתיחס לפסוקים בתחילת הפרק, אבל הוא הביא ראיה מהפסוק שמדבר על הגיחון, בסוף הפרק: "והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון". משמע שהוא השווה ביניהם! וכן כתב הרד"ל בפירושו לפרקי דרבי אליעזר (אות ל).

2. איך יענה האבות דרבי נתן על ההוכחה של המלבי"ם?

על ההוכחה של המלבי"ם מהפסוק המסמיך את סתימת הגיחון לנסיון עם שרי מלך בבל, יוכל האבות דרבי נתן לענות על פי מה שכתב ב"דעת מקרא" שם:

וכן במליצי שרי בבל - וכך הצליח חזקיהו גם בענין שלוחי מלך בבל, שלא בא עליו ענש בחייו, אלא נדחה לדורות הבאים, כמו שכתב לעיל: 'ולא בא עליהם קצף ד' בימי יחזקיהו' (כו), ומעין זה תרגם הארמי [בפסוקנו]: 'ולא אתנזק'!

כלומר: הפסוקים לא באו לומר שחזקיהו נכשל בשני הדברים: בסתימת הגיחון ובמפגשו עם שרי מלך בבל, אלא להיפך: הפסוקים באו לומר שחזקיהו הצליח בשני הדברים: גם בסתימת הגיחון וגם במפגשו עם שרי מלך בבל, שאף על פי שהיה שם פגם מסוים, מכל מקום הוא לא נענש עליו.

ט. מדוע בסתימת כל המעינות הודו החכמים לחזקיהו, ואילו בסתימת הגיחון הם לא הודו לו?

שאלנו על המהרש"א: מדוע בסתימת כל המעינות הודו החכמים לחזקיהו, ואילו בסתימת הגיחון הם לא הודו לו?

ענה על כך הרב נריה ("עטורי כהנים המקדש והנבואה" עמ' 86):

נראה שדעת חכמים היתה דשאני גיחון משאר מעינות, הואיל ומעין זה קשור היה לבית המקדש. כי הנה מצינו שנתיחד מעין הגיחון, שהוא מעין השילוח, שממנו היו שואבים את שלושת לוגי המים לניסוך המים... והשתא שמעין השילוח היה חלק מבית המקדש... היתה דעת חכמים נוטה שאין לנהוג בו כדרך שנהגו בכל המעינות, ואסור היה לסתום אותו.

סיום

בכל הושענא רבה אנו מתפללים שבזכות חזקיהו שסתם את המעינות נזכה לשפע של ברכה, ויהי רצון שנזכה לראות בקרוב את שאיבת המים מהשילוח לניסוך המים בבית המקדש, ונזכה לשפע של ברכה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך