חזקיהו והסרת הבמות
הקדמה
בשלושה פרקים בספרנו העוסקים בחזקיהו מלך יהודה, מצאנו התיחסות להסרת הבמות וניתוצם בידי חזקיהו ואנשיו:
- במקום הראשון נאמר: "ויקֻמו ויסירו את המזבחות אשר בירושלם, ואת כל המְקַטְרות הסירו, וישליכו לנחל קדרון" (ל, יד).
פירש הרלב"ג: "ואת כל המקטרות הסירו - רוצה לומר: הכלים שהיו מקטרים בהם לעבודה זרה".
כעין זה פירש ה"מצודת דוד": "המקטרות - המזבחות העשויות להקטיר בהם לעבודה זרה את הקטורת".
הוסיף המלבי"ם: "ואת כל המקטרות - כי המאכיל פסח למומר לעבודה זרה לוקה, ובן נכר לא יאכל בו, על כן הקדימו לבער כל מיני עבודה זרה".
כלומר: כאשר עלה חזקיהו לשלטון הוא רצה לטהר את המקדש מטומאת עבודה זרה, ושכל ישראל יקריבו קרבן פסח. ואסור למומר לאכול קרבן פסח, כך שגם מצד הפסח הזדרז חזקיהו להסיר את העבודה זרה. - במקום השני נאמר: "וככלות כל זאת יצאו כל ישראל הנמצאים לערי יהודה, וַיְשַבְּרו המצבות, וַיְגַדְּעו האשרים, וַיְנַתְּצו את הבמות ואת המזבחֹת מכל יהודה ובנימן ובאפרים ומנשה עד לכלֵה, וישובו כל בני ישראל איש לאחֻזתו לעריהם" (לא, א).
- במקום השלישי נאמר (בפרק ל"ב):
ט. אחר זה שלח סנחריב מלך אשור עבדיו ירושלימה, והוא על לכיש, וכל ממשלתו עִמו, על יחזקיהו מלך יהודה ועל כל יהודה אשר בירושלם, לאמר:
י. כה אמר סנחריב מלך אשור: על מה אתם בֹטחים ויֹשבים במצור בירושלם?
יא. הלא יחזקיהו מסית אתכם, לתת אתכם למות ברעב ובצמא, לאמר: ד' אלקינו יצילנו מכף מלך אשור.
יב. הלא הוא יחזקיהו הסיר את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה ולירושלם לאמר: לפני מזבח אחד תשתחוו, ועליו תקטירו.
יש לשאול: משני המקומות הראשונים המתארים את הסרת הבמות עולה שחזקיהו עשה טוב בהסרתן. והדבר פשוט: צריך להסיר את העבודה הזרה. אבל מהמקום השלישי עולה כאילו חזקיהו חטא בהסרת הבמות!
מצד שני קשה להבין את דברי עבדיו של סנחריב: האם לא פשוט שצריך להסיר את העבודה הזרה?!
א. האם לא היה צריך להסיר את העבודה הזרה?!
1. הסבר רש"י
ענה על כך רש"י (לב, יב):
הלא הוא יחזקיהו - הבוטח באלקיו, הלא הוא פשע! ואפילו אם היה יכולת לעזור לו, לא יהיה עוזרו, כי חטא לו - שהסיר את במותיו ואת מזבחותיו.
ויאמר ליהודה ולירושלים לפני מזבח אחד תשתחוו - ולא מוטב שישתחוה יהודה לפני מזבח אחד, וירושלים לפני אחד או שנים ויותר, ומה מועיל אחד לעם רב כזה? שהיו סבורים שכל אותן במות שהסיר, כדלעיל 'ויגדע האשרים' וגו' (לא, א), שהיו בנויים לשם אלקי ישראל.
מדברי רש"י נראה שעבדי סנחריב טעו, וחשבו שחזקיהו הסיר במות שהקריבו בהן לשם שמים, אבל באמת חזקיהו הסיר במות שהקריבו בהן לשם עבודה זרה.
2. הסבר ה"מצודת דוד"
הסבר אחר כתב ה"מצודת דוד":
הלא הוא - כי הלא הוא בעצמו הסיר הבמות הנעשים למקום, ואמר לכם: 'לפני מזבח אחד תשתחוו' וכו', ומיעט אם כן בעבודת האלוק, ואיך אם כן יעזרו.
כלומר: אמנם בפסוקים הראשונים מדובר על כך שחזקיהו הסיר וביער את המזבחות שהיו לשם עבודה זרה, אבל נוסף על כך הוא גם הסיר את הבמות שהיו לשם שמים, ועל כך חשבו עבדי סנחריב שחזקיהו מנע את עבודת ד'.
מפרשים נוספים כתבו שחזקיהו הסיר גם במות שהקריבו בהן לשם שמים.
כך כתב הרלב"ג בספר מלכים (ב יח, ד):
הוא הסיר את הבמות - הם שנעשו להקריב בהם לד' יתברך, אשר לא סרו בימי מלכי יהודה הראשונים.
וכן כתב האברבנאל שם:
שהסיר את הבמות שהיו מעלים עליהם ביהודה וירושלם לשם ד'. כי עם היות שהמלכים אשר קדמו אליו, אסא ויהושפט ויהואש, עשו גם כן הישר בעיני ד', הנה נאמר בם: 'עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות' (מל"א כב, מד, ועוד), עד אשר בא חזקיהו והסירם, כדי שלא יעלו עולה וזבח, כי אם על מזבח ד'.
וכן כתב ה"מצודת דוד" שם, לשיטתו כאן:
את הבמות - מה שהקריבו עליהם לגבוה, ובאיסור נעשו, כי מעת שנבנה הבית נאסרו הבמות.
לפי פירוש זה אכן חזקיהו הסיר גם במות שהקריבו בהן לשם שמים, אלא שהן נאסרו מאז שנבנה בית המקדש, ולכן טוב עשה חזקיהו שהסירן, אלא שעבדי סנחריב טעו, וחשבו שאסור היה להסירן.
3. הוספת המפרשים בספר מלכים
כעין פירוש ה"מצודת דוד" בפרקנו, כתב הרד"ק בפירושו לפסוק המקביל בספר מלכים, והוסיף על דבריו.
בספר מלכים ביחידה המקבילה (ב יח, יט-כב) כתוב שהמְדַבֵּר בשמם של עבדי סנחריב היה רבשקה, וכך נאמר שם בפסוק (כב):
וכי תאמרון אלי אל ד' אלקינו בטחנו, הלוא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה ולירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם.
כתב הרד"ק שם:
הלא הוא אשר הסיר - כלומר: כשהסיר חזקיהו ונתץ המזבחות, לא עשה כי אם לכבודו ולהנאתו, כדי שיבואו כולם לירושלם, כי המזבחות בכל מקום לשם ד' היו, וחזקיהו הסירם ונתצן. איך תחשבו כי ד' יעזור אותו, ואיך תבטחו עליו.
האברבנאל שם הרחיב עוד יותר, וכתב:
ואם בטחת בכח אלקי, ותאמרו אל ד' אלקינו בטחנו שיצילנו, גם זה בלתי ראוי, לפי שהוא האלוק אשר הסיר חזקיהו במותיו ואת מזבחותיו. ואמר זה לפי שחשב רבשקה שהיה זה אשר עשה חזקיהו חלול השם, לפי שבכל המזבחות והבמות ההם היו מקריבים לשם ד', ואזהרה לנותץ אבן מן המזבח. וחשב שעשה זה חזקיהו לכבודו ולהנאתו, כדי שיבואו כולם לירושלם. וזהו אמרו: 'ויאמר ליהודה ולירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם', והיה כלל המאמר: איך תחשבו כי ד' יעזור אתכם, ואיך תבטחו עליו ואתם מחללים אותו?.
אם כן לפי האברבנאל חשב רבשקה שחזקיהו גם מיעט בעבודת ד' וגם עבר על לאו של "לא תעשון כן לד' אלקיכם" (דברים יב, ד), שממנו למדו אזהרה לנותץ אבן מן המזבח (רש"י שם).
יש לשאול: האם באמת חזקיהו עבר על הלאו של "לא תעשון כן לד' אלקיכם"? עיין על כך בסמוך.
ב. מדוע הקריבו בני ישראל בבמות, מדוע לא הצליחו המלכים הקודמים למונעם מכך, וכיצד הצליח חזקיהו למונעם מכך?
עוד יש לשאול:
- מדוע בני ישראל נכשלו שוב ושב באיסור ההקרבה בבמות?
- מדוע המלכים הצדיקים שהיו לפני חזקיהו, אסא ויהושפט, יהואש ואמציה, עוזיהו ויותם, שנאמר עליהם שעשו הישר בעיני ד' (מל"א טו, יא, ועוד), לא הצליחו למנוע את העם מלעבור עבירה זו, ונאמר בהם: "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מל"א כב, מד, ועוד)?
- כיצד הצליח חזקיהו להסיר את הבמות?
על שלש שאלות אלו נאמרו מספר הסברים:
1. הסבר הנצי"ב על התורה
כתב הנצי"ב ב"העמק דבר" (דברים ד, כא):
ראוי להתבונן שבימי אסא ויהושפט הצדיקים כתוב: 'עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות', ולא יכלו המלכים להעבירם על דרכם, זולת חזקיהו המלך, הוא העביר הבמות, וכמו שאמר רבשקה: 'הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה וירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם' (מל"ב יח, כב). ולכאורה מה חטא מצא בזה על חזקיהו? הלא באמת מצוה עשה!
אבל משום שהיו להוטים אחר הקרבנות, כמו שכתבתי, לא יכלו לעמוד על עצמם שלא להקריב כי אם בירושלים, והיה זה להם למצוה, לעבודת ד'. וזהו שטעה רבשקה לחשוב על חזקיהו לחטא במה שהעביר את ישראל מעבודת ד' במעשה הקרבנות. ומשום הכי גם בימי המלכים הצדיקים לא היו יכולים למחות על זה, משום שחשבו שהוא מצוה, וגם כי הוא נוגע להם לפרנסה.
אבל לא הוצרכו לזה אלא בעת שלא היו עוסקים בתורה, והיו צריכים סגולת הקרבנות לעסק הפרנסה. משום הכי, משבא חזקיהו המלך ונעץ חרב בבית המדרש, וגזר שכל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, שוב לא הוצרכו היחידים לקרבנות כל כך, זולת מה שהתחייבו הציבור, או חגיגה וראיה. אבל השתדלות יתירה בשביל הפרנסה לא נצרכו, כאשר יבואר עוד בפרשת 'והיה אם שמֹע', וממילא לא עברו על איסור במות חוץ. ומכל שכן שלא הגיעו לעבודת מלכת השמים, שהוא השמש (עיין ירמיהו מד, יז-יט ועוד). ובחבורי 'רנה של תורה' על שיר השירים, בפסוק 'הסבי עיניך מנגדי' (ו, ה) מבואר יותר בזה.
אם כן לפי הנצי"ב בני ישראל חשבו שמצוה להקריב בבמות, ועוד שההקרבה עזרה להם לזכות לשפע של פרנסה, ולכן לא יכלו מלכי יהודה הצדיקים למנוע מהם את ההקרבה בבמות. אבל חזקיהו, שהרבה את לימוד התורה בישראל, גרם להם לזכות בשפע של פרנסה בזכות לימוד התורה, ושוב לא הוצרכו להקריב בבמות.
יש להוסיף על דברי הנצי"ב, שנוסף על כך שעל ידי לימוד התורה זכו לפרנסה ולא הוצרכו להקרבת הקרבנות, מתוך לימוד התורה גם הבינו שאסור להקריב בבמות, שלא כפי שסברו קודם מתוך טעות שנבעה מחוסר לימוד.
2. הסבר הנצי"ב על שיר השירים
בפירושו "רנה של תורה" "מטיב שיר" על שיר השירים (ו, ה) כתב הנצי"ב הסבר שונה:
גם ביהודה גברה תשוקה זו להקריב בבמות לשם ד', ועל כן מצאו מקום לפרש המקראות באופן אחר מפירוש חז"ל. והכל - משום עונג אהבה ודבקות לקב"ה, עד שאפילו אסא ויהושפט הצדיקים לא יכלו להפרישם מן הבמות. עד שבא חזקיהו המלך, והרביץ תורה ברבים, והיה להם בנקל להשיג אהבת ד' על ידי התורה, ושוב לא היו להוטים כל כך אחר הבמות, ולעבור על איסור כרת.
והנה רבשקה המומר אמר: 'וכי תאמרון אלי: אל ד' אלקינו בטחנו, הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה וירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם' (מל"ב יח, כב). ...והדבר פלא, שהרי חזקיהו עשה כדין, וראוי להשתבח על זה!
אלא הענין דרבשקה בעודו היה בקרב ישראל היה סבור שמצוה לעשות במות, כדי שתתרבה אהבת ד', וחשד ליחזקיהו שעושה לכבודו, שיהיו הכל באים לירושלים, וחשב ליחזקיהו לחטא שמונע את ישראל מבמות.
בפירושו לשיר השירים כתב הנצי"ב שההקרבה בבמות הביאה את בני ישראל לאהבת ד', ולכן היו להוטים להקריב בבמות, ומלכי יהודה הצדיקים לא יכלו למנוע אותם מכך. אבל חזקיהו לימד אותם שעל ידי לימוד התורה יזכו להגיע לאהבת ד', ובזה הצליח למנוע אותם מההקרבה בבמות.
יש להוסיף גם כאן, כמו שצויין קודם, שנוסף על כך שעל ידי לימוד התורה זכו בני ישראל לאהבה ולדבקות בד', ולא הוצרכו להקרבת הקרבנות, מתוך לימוד התורה גם הבינו שאסור להקריב בבמות, שלא כפי שסברו קודם מתוך טעות.
עוד הוסיף הנצי"ב בשו"ת "משיב דבר" (חלק א סימן מד):
ומשום שחשבו עבירה זו [של ההקרבה בבמות] למצוה, לא היו מלכי יהודה הצדיקים, כמו אסא ויהושפט, יכולים להעבירם מזה החטא.
נמצאנו למדים מדברי הנצי"ב כלל גדול בחינוך: כאשר אדם עובר עבירה, והוא חושב שהוא עושה מצוה, ובמיוחד כאשר הוא מרגיש בה התעלות רוחנית, לא ניתן להניא אותו מלעשות את מעשיו, שכן הוא בטוח שהוא עושה מצוה, אבל אם נספק לו תחליף רוחני אמיתי, נוכל למנוע אותו מאותה עבירה.
3. הסבר ה"חתם סופר"
הסבר אחר כתב ה"חתם סופר" (שו"ת "חתם סופר" או"ח סימן לב):
אין ספק אצלי שאסור לנתוץ אבן מבמה. לא מיבעיא בשעת היתר הבמות, אלא אפילו בשעת איסור הבמות, משנבנה בית המקדש, מכל מקום אותן הבמות שנבנו בשעת היתר נראה לי שאסור לנתוץ מהם שום דבר, ושלמה המלך עליו השלום השאירם ולא הרסם כלל.
ובזה יובן מה שצריך עיון גדול על מלכי יהודה החסידים אשר נאמר בדורם: 'רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות', והיה נוהג מנהג זה עד שבא חזקיהו מלך יהודה, הוא הסיר כל הבמות, להציל העם מחיוב כרת דקדשים בחוץ. וקשה: מאי טעמא לא עבדו כן קמאי דקמאי [כלומר: מדוע לא עשו כן המלכים הקודמים]?
ועל נחש הנחושת אמרו חז"ל (בחולין ו ע"ב): 'מקום הניחו לו [לחזקיהו] להתגדר בו', והראשונים פירשו טעם של מלכי יהודה משום שלא רצו לשלוח יד במעשי ידיו של משה רבנו עליו השלום, אבל על הבמות קשיא!
אלא על כרחך היינו טעמא כי מדינא היה אסור לנתוץ אותם, שנבנו לשם ד' בשעת היתר הבמות, וכיון שעמדו על עמדם, לא עצרו כח המלכים להשבית העם מלהקריב בהם קדשים בחוץ. וחזקיהו מלך יהודה סבר למיגדר מילתא שאני, כמו גבי נחש הנחושת.
ה"חתם סופר" הסביר שאסור היה לנתץ את הבמות שנעשו לשם שמים, ולכן לא יכלו המלכים למנוע את ההקרבה בהן, וחזקיהו החליט שכדי לגדור את העם מהעבירה החמורה של ההקרבה בבמות, שיש עליה חיוב כרת, יש להרוס את הבמות, אף על פי שבכך עוברים איסור, שהוא יותר קל, שיש בו רק לאו.
יש להוסיף שעל פי דברי ה"חתם סופר" ניתן להסביר יותר את אי הבנת העם את האיסור להקריב בבמות, שהרי אסא ומלכים צדיקים נוספים הסירו את העבודה הזרה מהארץ, והשאירו את הבמות, ואם הבמות היו אסורות - מדוע הם לא הסירו אותן גם כן? מתוך כך הורה העם היתר לעצמו להמשיך להקריב בבמות!
4. הסבר נוסף למעשה חזקיהו
אולי ניתן לומר שחזקיהו למד שיש היתר להסיר את הבמות לא רק כהוראת שעה, כפי שכתב ה"חתם סופר", אלא כהיתר הנובע מפשט הפסוקים! כיצד?
נאמר בתורה בפרשת ראה (דברים יב, ב-ה):
ב. אבד תאבדון את כל המקֹמות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יֹרשים אֹתם את אלהיהם, על ההרים הרמים ועל הגבעות, ותחת כל עץ רענן.
ג. ונִתַצתם את מזבחֹתם, ושִבַּרתם את מצֵבֹתם, וַאֲשֵרֵיהם תשרפון באש, ופסילי אלהיהם תגַדֵעון, ואִבַּדתם את שמם מן המקום ההוא.
ד. לא תעשון כן לד' אלקיכם.
ה. כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלקיכם מכל שבטיכם לשׂוּם את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה.
נשאלת השאלה: כיצד מתקשר פסוק ד' אל הפסוק שקודם לו, ואל הפסוק שאחריו?
כתב רש"י שם:
לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום, 'כי אם' ב'מקום אשר יבחר' (פסוק ה).
דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם... ואבדתם את שמם', 'לא תעשון כן' - אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה".
רואים שרש"י בפירושו הראשון קישר את פסוק ד' רק לפסוק שאחריו, ולא לפסוק שלפניו, אף על פי שבפסוק ד' כתוב: "לא תעשון כן", שמשמע שהוא מתיחס לאמור בפסוק הקודם.
לעומת זאת בפירוש השני קישר רש"י את פסוק ד' רק לפסוק שלפניו, ולא לפסוק שאחריו, אף על פי שהפסוק שאחריו פותח במלים: "כי אם", ומשמע שהוא מתיחס לפסוק הקודם.
על פי זה נראה לפרש שחזקיהו למד שפסוק ד' אכן מתקשר לשני הפסוקים: גם לפסוק שלפניו וגם לפסוק שאחריו! וכך פירושו: 'ונתצתם את מזבחותם' וגו', 'לא תעשון כן' - אזהרה לנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה, וכן לנותץ את המזבחות שנבנו לשם שמים, 'כי אם אל המקום אשר יבחר ד'', כלומר: אבל לצורך זה שכולם יקריבו 'במקום אשר יבחר ד'' - מותר לנתץ את הבמות!
יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נקריב את כל קרבנותינו.