תנ"ך על הפרק - דברי הימים ב לב - חזקיהו והסרת הבמות / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברי הימים ב לב

925 / 929
היום

הפרק

אַחֲרֵ֨י הַדְּבָרִ֤ים וְהָאֱמֶת֙ הָאֵ֔לֶּה בָּ֖א סַנְחֵרִ֣יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֑וּר וַיָּבֹ֣א בִֽיהוּדָ֗ה וַיִּ֙חַן֙ עַל־הֶעָרִ֣ים הַבְּצֻר֔וֹת וַיֹּ֖אמֶר לְבִקְעָ֥ם אֵלָֽיו׃וַיַּרְא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּי־בָ֖א סַנְחֵרִ֑יב וּפָנָ֕יו לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃וַיִּוָּעַ֗ץ עִם־שָׂרָיו֙ וְגִבֹּרָ֔יו לִסְתּוֹם֙ אֶת־מֵימֵ֣י הָעֲיָנ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר מִח֣וּץ לָעִ֑יר וַֽיַּעְזְרֽוּהוּ׃וַיִּקָּבְצ֣וּ עַם־רָ֔ב וַֽיִּסְתְּמוּ֙ אֶת־כָּל־הַמַּעְיָנ֔וֹת וְאֶת־הַנַּ֛חַל הַשּׁוֹטֵ֥ף בְּתוֹךְ־הָאָ֖רֶץ לֵאמֹ֑ר לָ֤מָּה יָב֙וֹאוּ֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר וּמָצְא֖וּ מַ֥יִם רַבִּֽים׃וַיִּתְחַזַּ֡ק וַיִּבֶן֩ אֶת־כָּל־הַחוֹמָ֨ה הַפְּרוּצָ֜ה וַיַּ֣עַל עַל־הַמִּגְדָּל֗וֹת וְלַח֙וּצָה֙ הַחוֹמָ֣ה אַחֶ֔רֶת וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־הַמִּלּ֖וֹא עִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּ֥עַשׂ שֶׁ֛לַח לָרֹ֖ב וּמָגִנִּֽים׃וַיִּתֵּ֛ן שָׂרֵ֥י מִלְחָמ֖וֹת עַל־הָעָ֑ם וַיִּקְבְּצֵ֣ם אֵלָ֗יו אֶל־רְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וַיְדַבֵּ֥ר עַל־לְבָבָ֖ם לֵאמֹֽר׃חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֣וּ וְאַל־תֵּחַ֗תּוּ מִפְּנֵי֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וּמִלִּפְנֵ֖י כָּל־הֶהָמ֣וֹן אֲשֶׁר־עִמּ֑וֹ כִּֽי־עִמָּ֥נוּ רַ֖ב מֵעִמּֽוֹ׃עִמּוֹ֙ זְר֣וֹעַ בָּשָׂ֔ר וְעִמָּ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ לְעָזְרֵ֔נוּ וּלְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמֹתֵ֑נוּ וַיִּסָּמְכ֣וּ הָעָ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י יְחִזְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃אַ֣חַר זֶ֗ה שָׁ֠לַח סַנְחֵרִ֨יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֤וּר עֲבָדָיו֙ יְר֣וּשָׁלַ֔יְמָה וְהוּא֙ עַל־לָכִ֔ישׁ וְכָל־מֶמְשַׁלְתּ֖וֹ עִמּ֑וֹ עַל־יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה וְעַל־כָּל־יְהוּדָ֛ה אֲשֶׁ֥ר בִּירוּשָׁלִַ֖ם לֵאמֹֽר׃כֹּ֣ה אָמַ֔ר סַנְחֵרִ֖יב מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר עַל־מָה֙ אַתֶּ֣ם בֹּטְחִ֔ים וְיֹשְׁבִ֥ים בְּמָצ֖וֹר בִּירוּשָׁלִָֽם׃הֲלֹ֤א יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מַסִּ֣ית אֶתְכֶ֔ם לָתֵ֣ת אֶתְכֶ֔ם לָמ֛וּת בְּרָעָ֥ב וּבְצָמָ֖א לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ יַצִּילֵ֕נוּ מִכַּ֖ף מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃הֲלֹא־הוּא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ הֵסִ֥יר אֶת־בָּמֹתָ֖יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֑יו וַיֹּ֨אמֶר לִֽיהוּדָ֤ה וְלִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ לֵאמֹ֔ר לִפְנֵ֨י מִזְבֵּ֧חַ אֶחָ֛ד תִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ וְעָלָ֥יו תַּקְטִֽירוּ׃הֲלֹ֣א תֵדְע֗וּ מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ אֲנִ֣י וַאֲבוֹתַ֔י לְכֹ֖ל עַמֵּ֣י הָאֲרָצ֑וֹת הֲיָכ֣וֹל יָֽכְל֗וּ אֱלֹהֵי֙ גּוֹיֵ֣ הָאֲרָצ֔וֹת לְהַצִּ֥יל אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִֽי׃מִ֠י בְּֽכָל־אֱלֹהֵ֞י הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱרִ֣ימוּ אֲבוֹתַ֔י אֲשֶׁ֣ר יָכ֔וֹל לְהַצִּ֥יל אֶת־עַמּ֖וֹ מִיָּדִ֑י כִּ֤י יוּכַל֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם לְהַצִּ֥יל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדִֽי׃וְעַתָּ֡ה אַל־יַשִּׁיא֩ אֶתְכֶ֨ם חִזְקִיָּ֜הוּ וְאַל־יַסִּ֨ית אֶתְכֶ֣ם כָּזֹאת֮ וְאַל־תַּאֲמִ֣ינוּ לוֹ֒ כִּי־לֹ֣א יוּכַ֗ל כָּל־אֱל֙וֹהַ֙ כָּל־גּ֣וֹי וּמַמְלָכָ֔ה לְהַצִּ֥יל עַמּ֛וֹ מִיָּדִ֖י וּמִיַּ֣ד אֲבוֹתָ֑י אַ֚ף כִּ֣י אֱ‍ֽלֹהֵיכֶ֔ם לֹא־יַצִּ֥ילוּ אֶתְכֶ֖ם מִיָּדִֽי׃וְעוֹד֙ דִּבְּר֣וּ עֲבָדָ֔יו עַל־יְהוָ֖ה הָאֱלֹהִ֑ים וְעַ֖ל יְחִזְקִיָּ֥הוּ עַבְדּֽוֹ׃וּסְפָרִ֣ים כָּתַ֔ב לְחָרֵ֕ף לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֵֽאמֹ֨ר עָלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֵּֽאלֹהֵ֞י גּוֹיֵ֤ הָאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֨ר לֹא־הִצִּ֤ילוּ עַמָּם֙ מִיָּדִ֔י כֵּ֣ן לֹֽא־יַצִּ֞יל אֱלֹהֵ֧י יְחִזְקִיָּ֛הוּ עַמּ֖וֹ מִיָּדִֽי׃וַיִּקְרְא֨וּ בְקוֹל־גָּד֜וֹל יְהוּדִ֗ית עַל־עַ֤ם יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַֽחוֹמָ֔ה לְיָֽרְאָ֖ם וּֽלְבַהֲלָ֑ם לְמַ֖עַן יִלְכְּד֥וּ אֶת־הָעִֽיר׃וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־אֱלֹהֵ֖י יְרוּשָׁלִָ֑ם כְּעַ֗ל אֱלֹהֵי֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י הָאָדָֽם׃וַיִּתְפַּלֵּ֞ל יְחִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וִֽישַֽׁעְיָ֧הוּ בֶן־אָמ֛וֹץ הַנָּבִ֖יא עַל־זֹ֑את וַֽיִּזְעֲק֖וּ הַשָּׁמָֽיִם׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ מַלְאָ֔ךְ וַיַּכְחֵ֞ד כָּל־גִּבּ֥וֹר חַ֙יִל֙ וְנָגִ֣יד וְשָׂ֔ר בְּמַחֲנֵ֖ה מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וַיָּשָׁב֩ בְּבֹ֨שֶׁת פָּנִ֜ים לְאַרְצ֗וֹ וַיָּבֹא֙ בֵּ֣ית אֱלֹהָ֔יוומיציאווּמִֽיצִיאֵ֣ימֵעָ֔יו שָׁ֖ם הִפִּילֻ֥הוּ בֶחָֽרֶב׃וַיּוֹשַׁע֩ יְהוָ֨ה אֶת־יְחִזְקִיָּ֜הוּ וְאֵ֣ת ׀ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם מִיַּ֛ד סַנְחֵרִ֥יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וּמִיַּד־כֹּ֑ל וַֽיְנַהֲלֵ֖ם מִסָּבִֽיב׃וְ֠רַבִּים מְבִיאִ֨ים מִנְחָ֤ה לַיהוָה֙ לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֨גְדָּנ֔וֹת לִֽיחִזְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּנַּשֵּׂ֛א לְעֵינֵ֥י כָל־הַגּוֹיִ֖ם מֵאַֽחֲרֵי־כֵֽן׃בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה יְחִזְקִיָּ֖הוּ עַד־לָמ֑וּת וַיִּתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ וּמוֹפֵ֖ת נָ֥תַן לֽוֹ׃וְלֹא־כִגְמֻ֤ל עָלָיו֙ הֵשִׁ֣יב יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּ֥י גָבַ֖הּ לִבּ֑וֹ וַיְהִ֤י עָלָיו֙ קֶ֔צֶף וְעַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃וַיִּכָּנַ֤ע יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ בְּגֹ֣בַהּ לִבּ֔וֹ ה֖וּא וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־בָ֤א עֲלֵיהֶם֙ קֶ֣צֶף יְהוָ֔ה בִּימֵ֖י יְחִזְקִיָּֽהוּ׃וַיְהִ֧י לִֽיחִזְקִיָּ֛הוּ עֹ֥שֶׁר וְכָב֖וֹד הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וְאֹֽצָר֣וֹת עָֽשָׂה־ל֠וֹ לְכֶ֨סֶף וּלְזָהָ֜ב וּלְאֶ֣בֶן יְקָרָ֗ה וְלִבְשָׂמִים֙ וּלְמָ֣גִנִּ֔ים וּלְכֹ֖ל כְּלֵ֥י חֶמְדָּֽה׃וּמִ֨סְכְּנ֔וֹת לִתְבוּאַ֥ת דָּגָ֖ן וְתִיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֑ר וְאֻֽרָוֺת֙ לְכָל־בְּהֵמָ֣ה וּבְהֵמָ֔ה וַעֲדָרִ֖ים לָאֲוֵרֽוֹת׃וְעָרִים֙ עָ֣שָׂה ל֔וֹ וּמִקְנֵה־צֹ֥אן וּבָקָ֖ר לָרֹ֑ב כִּ֤י נָֽתַן־לוֹ֙ אֱלֹהִ֔ים רְכ֖וּשׁ רַ֥ב מְאֹֽד׃וְה֣וּא יְחִזְקִיָּ֗הוּ סָתַם֙ אֶת־מוֹצָ֞א מֵימֵ֤י גִיחוֹן֙ הָֽעֶלְי֔וֹן וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּצְלַ֥ח יְחִזְקִיָּ֖הוּ בְּכָֽל־מַעֲשֵֽׂהוּ׃וְכֵ֞ן בִּמְלִיצֵ֣י ׀ שָׂרֵ֣י בָּבֶ֗ל הַֽמְשַׁלְּחִ֤ים עָלָיו֙ לִדְרֹ֗שׁ הַמּוֹפֵת֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה בָאָ֔רֶץ עֲזָב֖וֹ הָֽאֱלֹהִ֑ים לְנַ֨סּוֹת֔וֹ לָדַ֖עַת כָּל־בִּלְבָבֽוֹ׃וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יְחִזְקִיָּ֖הוּ וַחֲסָדָ֑יו הִנָּ֣ם כְּתוּבִ֗ים בַּחֲז֞וֹן יְשַֽׁעְיָ֤הוּ בֶן־אָמוֹץ֙ הַנָּבִ֔יא עַל־סֵ֥פֶר מַלְכֵי־יְהוּדָ֖ה וְיִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁכַּ֨ב יְחִזְקִיָּ֜הוּ עִם־אֲבֹתָ֗יו וַֽיִּקְבְּרֻהוּ֮ בְּֽמַעֲלֵה֮ קִבְרֵ֣י בְנֵי־דָוִיד֒ וְכָבוֹד֙ עָֽשׂוּ־ל֣וֹ בְמוֹת֔וֹ כָּל־יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וַיִּמְלֹ֛ךְ מְנַשֶּׁ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

חזקיהו והסרת הבמות

הקדמה

בשלושה פרקים בספרנו העוסקים בחזקיהו מלך יהודה, מצאנו התיחסות להסרת הבמות וניתוצם בידי חזקיהו ואנשיו:

  1. במקום הראשון נאמר: "ויקֻמו ויסירו את המזבחות אשר בירושלם, ואת כל המְקַטְרות הסירו, וישליכו לנחל קדרון" (ל, יד).
    פירש הרלב"ג: "ואת כל המקטרות הסירו - רוצה לומר: הכלים שהיו מקטרים בהם לעבודה זרה".
    כעין זה פירש ה"מצודת דוד": "המקטרות - המזבחות העשויות להקטיר בהם לעבודה זרה את הקטורת".
    הוסיף המלבי"ם: "ואת כל המקטרות - כי המאכיל פסח למומר לעבודה זרה לוקה, ובן נכר לא יאכל בו, על כן הקדימו לבער כל מיני עבודה זרה".
    כלומר: כאשר עלה חזקיהו לשלטון הוא רצה לטהר את המקדש מטומאת עבודה זרה, ושכל ישראל יקריבו קרבן פסח. ואסור למומר לאכול קרבן פסח, כך שגם מצד הפסח הזדרז חזקיהו להסיר את העבודה זרה.
  2. במקום השני נאמר: "וככלות כל זאת יצאו כל ישראל הנמצאים לערי יהודה, וַיְשַבְּרו המצבות, וַיְגַדְּעו האשרים, וַיְנַתְּצו את הבמות ואת המזבחֹת מכל יהודה ובנימן ובאפרים ומנשה עד לכלֵה, וישובו כל בני ישראל איש לאחֻזתו לעריהם" (לא, א).
  3. במקום השלישי נאמר (בפרק ל"ב):
    ט. אחר זה שלח סנחריב מלך אשור עבדיו ירושלימה, והוא על לכיש, וכל ממשלתו עִמו, על יחזקיהו מלך יהודה ועל כל יהודה אשר בירושלם, לאמר:
    י. כה אמר סנחריב מלך אשור: על מה אתם בֹטחים ויֹשבים במצור בירושלם?
    יא. הלא יחזקיהו מסית אתכם, לתת אתכם למות ברעב ובצמא, לאמר: ד' אלקינו יצילנו מכף מלך אשור.
    יב. הלא הוא יחזקיהו הסיר את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה ולירושלם לאמר: לפני מזבח אחד תשתחוו, ועליו תקטירו.

יש לשאול: משני המקומות הראשונים המתארים את הסרת הבמות עולה שחזקיהו עשה טוב בהסרתן. והדבר פשוט: צריך להסיר את העבודה הזרה. אבל מהמקום השלישי עולה כאילו חזקיהו חטא בהסרת הבמות!

מצד שני קשה להבין את דברי עבדיו של סנחריב: האם לא פשוט שצריך להסיר את העבודה הזרה?!

א. האם לא היה צריך להסיר את העבודה הזרה?!

1. הסבר רש"י

ענה על כך רש"י (לב, יב):

הלא הוא יחזקיהו - הבוטח באלקיו, הלא הוא פשע! ואפילו אם היה יכולת לעזור לו, לא יהיה עוזרו, כי חטא לו - שהסיר את במותיו ואת מזבחותיו.
ויאמר ליהודה ולירושלים לפני מזבח אחד תשתחוו - ולא מוטב שישתחוה יהודה לפני מזבח אחד, וירושלים לפני אחד או שנים ויותר, ומה מועיל אחד לעם רב כזה? שהיו סבורים שכל אותן במות שהסיר, כדלעיל 'ויגדע האשרים' וגו' (לא, א), שהיו בנויים לשם אלקי ישראל.

מדברי רש"י נראה שעבדי סנחריב טעו, וחשבו שחזקיהו הסיר במות שהקריבו בהן לשם שמים, אבל באמת חזקיהו הסיר במות שהקריבו בהן לשם עבודה זרה.

2. הסבר ה"מצודת דוד"

הסבר אחר כתב ה"מצודת דוד":

הלא הוא - כי הלא הוא בעצמו הסיר הבמות הנעשים למקום, ואמר לכם: 'לפני מזבח אחד תשתחוו' וכו', ומיעט אם כן בעבודת האלוק, ואיך אם כן יעזרו.

כלומר: אמנם בפסוקים הראשונים מדובר על כך שחזקיהו הסיר וביער את המזבחות שהיו לשם עבודה זרה, אבל נוסף על כך הוא גם הסיר את הבמות שהיו לשם שמים, ועל כך חשבו עבדי סנחריב שחזקיהו מנע את עבודת ד'.

מפרשים נוספים כתבו שחזקיהו הסיר גם במות שהקריבו בהן לשם שמים.

כך כתב הרלב"ג בספר מלכים (ב יח, ד):

הוא הסיר את הבמות - הם שנעשו להקריב בהם לד' יתברך, אשר לא סרו בימי מלכי יהודה הראשונים.

וכן כתב האברבנאל שם:

שהסיר את הבמות שהיו מעלים עליהם ביהודה וירושלם לשם ד'. כי עם היות שהמלכים אשר קדמו אליו, אסא ויהושפט ויהואש, עשו גם כן הישר בעיני ד', הנה נאמר בם: 'עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות' (מל"א כב, מד, ועוד), עד אשר בא חזקיהו והסירם, כדי שלא יעלו עולה וזבח, כי אם על מזבח ד'.

וכן כתב ה"מצודת דוד" שם, לשיטתו כאן:

את הבמות - מה שהקריבו עליהם לגבוה, ובאיסור נעשו, כי מעת שנבנה הבית נאסרו הבמות.

לפי פירוש זה אכן חזקיהו הסיר גם במות שהקריבו בהן לשם שמים, אלא שהן נאסרו מאז שנבנה בית המקדש, ולכן טוב עשה חזקיהו שהסירן, אלא שעבדי סנחריב טעו, וחשבו שאסור היה להסירן.

3. הוספת המפרשים בספר מלכים

כעין פירוש ה"מצודת דוד" בפרקנו, כתב הרד"ק בפירושו לפסוק המקביל בספר מלכים, והוסיף על דבריו.

בספר מלכים ביחידה המקבילה (ב יח, יט-כב) כתוב שהמְדַבֵּר בשמם של עבדי סנחריב היה רבשקה, וכך נאמר שם בפסוק (כב):

וכי תאמרון אלי אל ד' אלקינו בטחנו, הלוא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה ולירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם.

כתב הרד"ק שם:

הלא הוא אשר הסיר - כלומר: כשהסיר חזקיהו ונתץ המזבחות, לא עשה כי אם לכבודו ולהנאתו, כדי שיבואו כולם לירושלם, כי המזבחות בכל מקום לשם ד' היו, וחזקיהו הסירם ונתצן. איך תחשבו כי ד' יעזור אותו, ואיך תבטחו עליו.

האברבנאל שם הרחיב עוד יותר, וכתב:

ואם בטחת בכח אלקי, ותאמרו אל ד' אלקינו בטחנו שיצילנו, גם זה בלתי ראוי, לפי שהוא האלוק אשר הסיר חזקיהו במותיו ואת מזבחותיו. ואמר זה לפי שחשב רבשקה שהיה זה אשר עשה חזקיהו חלול השם, לפי שבכל המזבחות והבמות ההם היו מקריבים לשם ד', ואזהרה לנותץ אבן מן המזבח. וחשב שעשה זה חזקיהו לכבודו ולהנאתו, כדי שיבואו כולם לירושלם. וזהו אמרו: 'ויאמר ליהודה ולירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם', והיה כלל המאמר: איך תחשבו כי ד' יעזור אתכם, ואיך תבטחו עליו ואתם מחללים אותו?.

אם כן לפי האברבנאל חשב רבשקה שחזקיהו גם מיעט בעבודת ד' וגם עבר על לאו של "לא תעשון כן לד' אלקיכם" (דברים יב, ד), שממנו למדו אזהרה לנותץ אבן מן המזבח (רש"י שם).

יש לשאול: האם באמת חזקיהו עבר על הלאו של "לא תעשון כן לד' אלקיכם"? עיין על כך בסמוך.

ב. מדוע הקריבו בני ישראל בבמות, מדוע לא הצליחו המלכים הקודמים למונעם מכך, וכיצד הצליח חזקיהו למונעם מכך?

עוד יש לשאול:

  1. מדוע בני ישראל נכשלו שוב ושב באיסור ההקרבה בבמות?
  2. מדוע המלכים הצדיקים שהיו לפני חזקיהו, אסא ויהושפט, יהואש ואמציה, עוזיהו ויותם, שנאמר עליהם שעשו הישר בעיני ד' (מל"א טו, יא, ועוד), לא הצליחו למנוע את העם מלעבור עבירה זו, ונאמר בהם: "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מל"א כב, מד, ועוד)?
  3. כיצד הצליח חזקיהו להסיר את הבמות?

על שלש שאלות אלו נאמרו מספר הסברים:

1. הסבר הנצי"ב על התורה

כתב הנצי"ב ב"העמק דבר" (דברים ד, כא):

ראוי להתבונן שבימי אסא ויהושפט הצדיקים כתוב: 'עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות', ולא יכלו המלכים להעבירם על דרכם, זולת חזקיהו המלך, הוא העביר הבמות, וכמו שאמר רבשקה: 'הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה וירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם' (מל"ב יח, כב). ולכאורה מה חטא מצא בזה על חזקיהו? הלא באמת מצוה עשה!
אבל משום שהיו להוטים אחר הקרבנות, כמו שכתבתי, לא יכלו לעמוד על עצמם שלא להקריב כי אם בירושלים, והיה זה להם למצוה, לעבודת ד'. וזהו שטעה רבשקה לחשוב על חזקיהו לחטא במה שהעביר את ישראל מעבודת ד' במעשה הקרבנות. ומשום הכי גם בימי המלכים הצדיקים לא היו יכולים למחות על זה, משום שחשבו שהוא מצוה, וגם כי הוא נוגע להם לפרנסה.
אבל לא הוצרכו לזה אלא בעת שלא היו עוסקים בתורה, והיו צריכים סגולת הקרבנות לעסק הפרנסה. משום הכי, משבא חזקיהו המלך ונעץ חרב בבית המדרש, וגזר שכל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, שוב לא הוצרכו היחידים לקרבנות כל כך, זולת מה שהתחייבו הציבור, או חגיגה וראיה. אבל השתדלות יתירה בשביל הפרנסה לא נצרכו, כאשר יבואר עוד בפרשת 'והיה אם שמֹע', וממילא לא עברו על איסור במות חוץ. ומכל שכן שלא הגיעו לעבודת מלכת השמים, שהוא השמש (עיין ירמיהו מד, יז-יט ועוד). ובחבורי 'רנה של תורה' על שיר השירים, בפסוק 'הסבי עיניך מנגדי' (ו, ה) מבואר יותר בזה.

אם כן לפי הנצי"ב בני ישראל חשבו שמצוה להקריב בבמות, ועוד שההקרבה עזרה להם לזכות לשפע של פרנסה, ולכן לא יכלו מלכי יהודה הצדיקים למנוע מהם את ההקרבה בבמות. אבל חזקיהו, שהרבה את לימוד התורה בישראל, גרם להם לזכות בשפע של פרנסה בזכות לימוד התורה, ושוב לא הוצרכו להקריב בבמות.

יש להוסיף על דברי הנצי"ב, שנוסף על כך שעל ידי לימוד התורה זכו לפרנסה ולא הוצרכו להקרבת הקרבנות, מתוך לימוד התורה גם הבינו שאסור להקריב בבמות, שלא כפי שסברו קודם מתוך טעות שנבעה מחוסר לימוד.

2. הסבר הנצי"ב על שיר השירים

בפירושו "רנה של תורה" "מטיב שיר" על שיר השירים (ו, ה) כתב הנצי"ב הסבר שונה:

גם ביהודה גברה תשוקה זו להקריב בבמות לשם ד', ועל כן מצאו מקום לפרש המקראות באופן אחר מפירוש חז"ל. והכל - משום עונג אהבה ודבקות לקב"ה, עד שאפילו אסא ויהושפט הצדיקים לא יכלו להפרישם מן הבמות. עד שבא חזקיהו המלך, והרביץ תורה ברבים, והיה להם בנקל להשיג אהבת ד' על ידי התורה, ושוב לא היו להוטים כל כך אחר הבמות, ולעבור על איסור כרת.
והנה רבשקה המומר אמר: 'וכי תאמרון אלי: אל ד' אלקינו בטחנו, הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה וירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם' (מל"ב יח, כב). ...והדבר פלא, שהרי חזקיהו עשה כדין, וראוי להשתבח על זה!
אלא הענין דרבשקה בעודו היה בקרב ישראל היה סבור שמצוה לעשות במות, כדי שתתרבה אהבת ד', וחשד ליחזקיהו שעושה לכבודו, שיהיו הכל באים לירושלים, וחשב ליחזקיהו לחטא שמונע את ישראל מבמות.

בפירושו לשיר השירים כתב הנצי"ב שההקרבה בבמות הביאה את בני ישראל לאהבת ד', ולכן היו להוטים להקריב בבמות, ומלכי יהודה הצדיקים לא יכלו למנוע אותם מכך. אבל חזקיהו לימד אותם שעל ידי לימוד התורה יזכו להגיע לאהבת ד', ובזה הצליח למנוע אותם מההקרבה בבמות.

יש להוסיף גם כאן, כמו שצויין קודם, שנוסף על כך שעל ידי לימוד התורה זכו בני ישראל לאהבה ולדבקות בד', ולא הוצרכו להקרבת הקרבנות, מתוך לימוד התורה גם הבינו שאסור להקריב בבמות, שלא כפי שסברו קודם מתוך טעות.

עוד הוסיף הנצי"ב בשו"ת "משיב דבר" (חלק א סימן מד):

ומשום שחשבו עבירה זו [של ההקרבה בבמות] למצוה, לא היו מלכי יהודה הצדיקים, כמו אסא ויהושפט, יכולים להעבירם מזה החטא.

נמצאנו למדים מדברי הנצי"ב כלל גדול בחינוך: כאשר אדם עובר עבירה, והוא חושב שהוא עושה מצוה, ובמיוחד כאשר הוא מרגיש בה התעלות רוחנית, לא ניתן להניא אותו מלעשות את מעשיו, שכן הוא בטוח שהוא עושה מצוה, אבל אם נספק לו תחליף רוחני אמיתי, נוכל למנוע אותו מאותה עבירה.

3. הסבר ה"חתם סופר"

הסבר אחר כתב ה"חתם סופר" (שו"ת "חתם סופר" או"ח סימן לב):

אין ספק אצלי שאסור לנתוץ אבן מבמה. לא מיבעיא בשעת היתר הבמות, אלא אפילו בשעת איסור הבמות, משנבנה בית המקדש, מכל מקום אותן הבמות שנבנו בשעת היתר נראה לי שאסור לנתוץ מהם שום דבר, ושלמה המלך עליו השלום השאירם ולא הרסם כלל.
ובזה יובן מה שצריך עיון גדול על מלכי יהודה החסידים אשר נאמר בדורם: 'רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות', והיה נוהג מנהג זה עד שבא חזקיהו מלך יהודה, הוא הסיר כל הבמות, להציל העם מחיוב כרת דקדשים בחוץ. וקשה: מאי טעמא לא עבדו כן קמאי דקמאי [כלומר: מדוע לא עשו כן המלכים הקודמים]?
ועל נחש הנחושת אמרו חז"ל (בחולין ו ע"ב): 'מקום הניחו לו [לחזקיהו] להתגדר בו', והראשונים פירשו טעם של מלכי יהודה משום שלא רצו לשלוח יד במעשי ידיו של משה רבנו עליו השלום, אבל על הבמות קשיא!
אלא על כרחך היינו טעמא כי מדינא היה אסור לנתוץ אותם, שנבנו לשם ד' בשעת היתר הבמות, וכיון שעמדו על עמדם, לא עצרו כח המלכים להשבית העם מלהקריב בהם קדשים בחוץ. וחזקיהו מלך יהודה סבר למיגדר מילתא שאני, כמו גבי נחש הנחושת.

ה"חתם סופר" הסביר שאסור היה לנתץ את הבמות שנעשו לשם שמים, ולכן לא יכלו המלכים למנוע את ההקרבה בהן, וחזקיהו החליט שכדי לגדור את העם מהעבירה החמורה של ההקרבה בבמות, שיש עליה חיוב כרת, יש להרוס את הבמות, אף על פי שבכך עוברים איסור, שהוא יותר קל, שיש בו רק לאו.

יש להוסיף שעל פי דברי ה"חתם סופר" ניתן להסביר יותר את אי הבנת העם את האיסור להקריב בבמות, שהרי אסא ומלכים צדיקים נוספים הסירו את העבודה הזרה מהארץ, והשאירו את הבמות, ואם הבמות היו אסורות - מדוע הם לא הסירו אותן גם כן? מתוך כך הורה העם היתר לעצמו להמשיך להקריב בבמות!

4. הסבר נוסף למעשה חזקיהו

אולי ניתן לומר שחזקיהו למד שיש היתר להסיר את הבמות לא רק כהוראת שעה, כפי שכתב ה"חתם סופר", אלא כהיתר הנובע מפשט הפסוקים! כיצד?

נאמר בתורה בפרשת ראה (דברים יב, ב-ה):

ב. אבד תאבדון את כל המקֹמות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יֹרשים אֹתם את אלהיהם, על ההרים הרמים ועל הגבעות, ותחת כל עץ רענן.
ג. ונִתַצתם את מזבחֹתם, ושִבַּרתם את מצֵבֹתם, וַאֲשֵרֵיהם תשרפון באש, ופסילי אלהיהם תגַדֵעון, ואִבַּדתם את שמם מן המקום ההוא.
ד. לא תעשון כן לד' אלקיכם.
ה. כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלקיכם מכל שבטיכם לשׂוּם את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה.

נשאלת השאלה: כיצד מתקשר פסוק ד' אל הפסוק שקודם לו, ואל הפסוק שאחריו?

כתב רש"י שם:

לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום, 'כי אם' ב'מקום אשר יבחר' (פסוק ה).
דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם... ואבדתם את שמם', 'לא תעשון כן' - אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה".

רואים שרש"י בפירושו הראשון קישר את פסוק ד' רק לפסוק שאחריו, ולא לפסוק שלפניו, אף על פי שבפסוק ד' כתוב: "לא תעשון כן", שמשמע שהוא מתיחס לאמור בפסוק הקודם.

לעומת זאת בפירוש השני קישר רש"י את פסוק ד' רק לפסוק שלפניו, ולא לפסוק שאחריו, אף על פי שהפסוק שאחריו פותח במלים: "כי אם", ומשמע שהוא מתיחס לפסוק הקודם.

על פי זה נראה לפרש שחזקיהו למד שפסוק ד' אכן מתקשר לשני הפסוקים: גם לפסוק שלפניו וגם לפסוק שאחריו! וכך פירושו: 'ונתצתם את מזבחותם' וגו', 'לא תעשון כן' - אזהרה לנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה, וכן לנותץ את המזבחות שנבנו לשם שמים, 'כי אם אל המקום אשר יבחר ד'', כלומר: אבל לצורך זה שכולם יקריבו 'במקום אשר יבחר ד'' - מותר לנתץ את הבמות!

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נקריב את כל קרבנותינו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך