פסוק א:בֶּן־שֶׁבַע שָׁנִים היה יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ. כיוון ששש שנים היה נתון במחבוא, הרי שהיה כבן שנה כשסבתו הרגה את כל בית המלוכה. וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ היה צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל־יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. יהוידע הכהן היה בעל מעמד, הוא האריך ימים, וגם הקים משפחה גדולה –
פסוק ג:וַיִּשָּׂא־לוֹ יְהוֹיָדָע בימי חייו נָשִׁים שְׁתָּיִם, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. פרט זה נוגע להמשך הסיפור.
פסוק ד:וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן, כשיואש כבר בגר, הָיָה עִם־לֵב, רצה יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת־בֵּית ה'. לא רק בימי עתליהו, אלא גם בזמן אחזיהו ואולי אפילו בימי מלכות יהורם לא היה יחס מיוחד לבית המקדש, והבית הוזנח.
פסוק ה:וַיִּקְבֹּץ אֶת־הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וַיֹּאמֶר לָהֶם: צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ, ואִספו מִכָּל־יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת־בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, ערכו מגבית שנתית לצורכי המקדש. והוא שב ומזרז אותם – וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר. וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם. כנראה הם לא התלהבו, אולי חשבו שאין זה מתפקידם.
פסוק ו:וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאש, ראש הכהנים, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ לֹא־דָרַשְׁתָּ, תבעת, חקרת עַל, את הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת־מַשְׂאַת, תרומת מֹשֶׁה עֶבֶד־ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל, וקהל ישראל, שהביאו לְאֹהֶל הָעֵדוּת, לצורך המשכן. הלוא הוריתי להנהיג תרומה זו גם עכשיו?!
פסוק ז:כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת, בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים ושדדו משם את האוצרות – וְגַם את כָּל־קָדְשֵׁי, הקדשות בֵית־ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים.
פסוק ח:על כן חשב המלך על דרך אחרת לאיסוף הכסף מן הקהל: וַיֹּאמֶר, ציווה הַמֶּלֶךְ, ולפי מצוותו – וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד, וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית־ה' חוּצָה, בצד החיצוני,
פסוק ט:וַיִּתְּנוּ־קוֹל, הכריזו בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַה' את מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים שציווה עַל־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. נראה שהודיעו להביא תרומה אישית, כקריאתו של משה לישראל להביא מתנות לבניית המשכן או לתרום שקלים למשכן.
פסוק י:וַיִּשְׂמְחוּ כָל־הַשָּׂרִים וְכָל־הָעָם על היזמה, וַיָּבִיאוּ כסף וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד־לְכַלֵּה, אפס מקום, עד שהארון התמלא.
פסוק יא:וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא, שהיו מביאים אֶת־הָאָרוֹן אֶל־פְּקֻדַּת, בפקודת, או: אל ממון הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם, וְכִרְאוֹתָם כִּי־רַב הַכֶּסֶף בארון, וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ, וִיעָרוּ, והיו מגלים אֶת־הָאָרוֹן, כלומר שופכים את תכולתו החוצה, וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל־מְקֹמוֹ, כדי לאסוף כסף נוסף. כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם, יום ויום. וַיַּאַסְפוּ כך כֶסֶף לָרֹב.
פסוק יב:וַיִּתְּנֵהוּ – את הכסף שהצטבר הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע, אֶל כל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית־ה', וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים, נגרים כדי לְחַדֵּשׁ את בֵּית ה'. היה צורך בחוצבים שיביאו אבנים חדשות, מפני שהמקדש התיישן, וחלק מאבניו התקלקלו. כדי לחדש את תחזוקת הבית הזדקקו גם לחרשי עץ, לבנאים וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת, לְחַזֵּק אֶת־בֵּית ה'.
פסוק יג:וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה את עבודתם, וַתַּעַל אֲרוּכָה, רפואה, חיזוק לַמְּלָאכָה בְּיָדָם. מלאכתם עלתה יפה, והם הצליחו לתקן את הטעון תיקון. וַיַּעֲמִידוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים עַל־מַתְכֻּנְתּוֹ, במידה הראויה לו, או: על מכונו, וַיְאַמְּצֻהוּ, חיזקו אותו.
פסוק יד:וּכְכַלּוֹתָם, כשסיימו את המלאכה, הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת־שְׁאָר הַכֶּסֶף, הכסף שנשאר מהתרומה החד-פעמית, וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית־ה' – כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת, כלים המשמשים להעלאת הקרבנות, וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף. וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית־ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע.
פסוק טו:וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים. הוא הגיע לשיבה טובה ומופלגת – וַיָּמֹת בֶּן־מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ. ייתכן שהיה כהן גדול במשך שנים רבות, ולכן עלה בידו לעשות את כל מה שעשה.
פסוק טז:וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר־דָּוִיד עִם־הַמְּלָכִים, בתור מנהיג גדול הוא נקבר בקברות המלכים, כִּי־עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל בכך שהחזיר את מלכות בית דויד למקומה, וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ, כאשר שיקם את בית האלוקים.
פסוק יז:וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ. אָז – כאשר חלקו לו כבוד, ואולי רוממו את מעמדו של המלך כאילו הוא חצי אל, כפי שהיה אצל עמים אחרים בסביבה, שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, לדברי ההסתה שלהם. יהוידע העביר ליואש בהדרגה את השלטון בפועל, וכל עוד יהוידע חי, המלך היה מתייעץ אתו ומקבל ממנו הדרכה. משנותר המלך שליט לבדו, התפתה יואש לכבוד הרב שהעניקו לו שרי יהודה – כבוד שהותנה בכך שיעשה את רצונם – ואיש לא עצר בעדו.
פסוק יח:וַיַּעַזְבוּ אֶת־בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת־הָאֲשֵׁרִים, האשרות, עצי פולחן וְאֶת־הָעֲצַבִּים, כינוי גנאי לפסלים. וַיְהִי קֶצֶף, כעס עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת.
פסוק יט:וַיִּשְׁלַח ה' בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל־ה', וַיָּעִידוּ בָם, הנביאים התרו בהם, וְהם לֹא הֶאֱזִינוּ. אנשי יהודה חזרו לנוסח האלילי שהיה מקובל בכל העולם התרבותי העתיק. מי שלא עבדו לפולחנים הללו חרגו מסביבתם. לכן בשעה שהתרופפה בידם הנאמנות לה', הם נמשכו באופן טבעי אחר האפנה המקובלת.
פסוק כ:וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת־זְכַרְיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן הגדול. הוא התחיל להתנבא, וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, כנראה במקום גבוה במקדש, וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים: לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־מִצְוֹת ה'?! וְלֹא תַצְלִיחוּ, כִּי־עֲזַבְתֶּם אֶת־ה', וַיַּעֲזֹב אף הוא אֶתְכֶם.
פסוק כא:בהיותו כהן הוא ניבא כנגד רוח העם והשלטון בחצר בית ה'. וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו, התארגנה כנופיית משתוללים-מטעם שהתאחדה כנגדו בעקבות הדברים הללו, ומתוך התלהמותם כנגדו – וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'.
פסוק כב:קיימת חובה לשמוע בקול נביא גם כשדבריו אינם ערבים לאוזן. יואש לא קיים את החובה הזאת; יתר על כן, כאן מדובר באדם שהוא גם נביא וגם כהן, ולא די בכך, הוא גם מי שהציל את אביו – וְלֹא־זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ את הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו של זכריה עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת־בְּנוֹ. וּכְמוֹתוֹ, בשעת מותו אָמַר זכריה: יֵרֶא ה' את המעשה הזה וְיִדְרֹשׁ את דמי. ה' ייפרע מרוצחי.
פסוק כג:וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה, כאשר השנה הקיפה את סיבובה, כעבור שנה עָלָה עָלָיו – על יואש חֵיל אֲרָם, וַיָּבֹאוּ אֶל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם. וַיַּשְׁחִיתוּ, הרגו אֶת־כָּל־שָׂרֵי הָעָם מֵעָם, מתוך העם; השחיתום מהיותם עם, כלומר חדלו לתפקד כצבא; או: ומהעם, וְכָל־שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק. שהייתה עיר הבירה שלהם.
פסוק כד:כִּי, אף שבְמִצְעַר, במעט אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם. למרות מספרם הקטן של הארמים, כיוון שהפתיעו את יואש, הוא לא הצליח להתגונן, וַה' נָתַן בְּיָדָם חַיִל, הצלחה, כוח לָרֹב מְאֹד כנגד יהודה, כִּי עָזְבוּ אנשי יהודה אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וְאֶת־יוֹאָשׁ עָשׂוּ הארמים שְׁפָטִים. במלך התעללו, אך לא הרגו אותו.
פסוק כה:וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ, כִּי־עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים, ייסורים רַבִּים אחרי השפטים שעשו בו, הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו, התקוממו כנגדו עֲבָדָיו בּנקמת דְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיַּהַרְגֻהוּ עַל־מִטָּתוֹ, בעודו חסר אונים, פגוע וכואב, וַיָּמֹת. הזכרתם של בני יהוידע הכהן עשויה לרמז שהמלך לא הרג רק את זכריה הנביא עצמו, אלא דאג שיהרגו גם את שאר בניו של יהוידע, שמן הסתם תמכו באחיהם. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד, וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת שאר הַמְּלָכִים, מפני שנהג כפי שנהג, ואולי גם משום שמת כמלך שבּוּזה לאחר שנחל מפלה.
פסוק כו:וְאֵלֶּה שני האנשים הַמִּתְקַשְּׁרִים, הקושרים עָלָיו: זָבָד בֶּן־שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן־שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית. שניהם היו שרים או בעלי מעמד בחצר המלוכה, והם שדאגו להרוג אותו.
פסוק כז:וסיפור בָנָיו, יִרֶב הַמַּשָּׂא, ירבה הדיבור העמוס עָלָיו. או: בניו של יואש והנבואות הרבות שנאמרו עליו, וִיסוֹד, וייסוד, הקמתו מחדש של בֵּית הָאֱלֹהִים, כל הדברים האלה הִנָּם כְּתוּבִים עַל־מִדְרַשׁ סֵפֶר הַמְּלָכִים, שאינו ספר דברי הימים של מלכי יהודה וישראל, אלא ספר שהיה מעין נספח או ביאור לספר המלכים, ובו פורט הכול. וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ של יואש תַּחְתָּיו. הריגת יואש לא הייתה מהפכה נגד השלטון, אלא פעולה ממוקדת שכוּונה כנגד המלך על כפיות הטובה שלו כלפי יהוידע הכהן. ובכל זאת, כיוון שהעם היה מעוניין בהמשך שלטון בית דויד, הומלך אמציהו בנו של יואש במקומו.
