א וַיְהִ֗י כְּהָכִ֞ין מַלְכ֤וּת רְחַבְעָם֙ וּכְחֶזְקָת֔וֹ עָזַ֖ב אֶת־תּוֹרַ֣ת יְהוָ֑ה וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּֽוֹ׃ ב וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֤ה הַֽחֲמִישִׁית֙ לַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֔ם עָלָ֛ה שִׁישַׁ֥ק מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם כִּ֥י מָעֲל֖וּ בַּיהוָֽה׃ ג בְּאֶ֤לֶף וּמָאתַ֙יִם֙ רֶ֔כֶב וּבְשִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף פָּרָשִׁ֑ים וְאֵ֣ין מִסְפָּ֗ר לָעָ֞ם אֲשֶׁר־בָּ֤אוּ עִמּוֹ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לוּבִ֥ים סֻכִּיִּ֖ים וְכוּשִֽׁים׃ ד וַיִּלְכֹּ֛ד אֶת־עָרֵ֥י הַמְּצֻר֖וֹת אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֖א עַד־יְרוּשָׁלִָֽם׃ ה וּֽשְׁמַֽעְיָ֤ה הַנָּבִיא֙ בָּ֣א אֶל־רְחַבְעָ֔ם וְשָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁר־נֶאֶסְפ֥וּ אֶל־יְרוּשָׁלִַ֖ם מִפְּנֵ֣י שִׁישָׁ֑ק וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַתֶּם֙ עֲזַבְתֶּ֣ם אֹתִ֔י וְאַף־אֲנִ֛י עָזַ֥בְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּיַד־שִׁישָֽׁק׃ ו וַיִּכָּנְע֥וּ שָׂרֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְהַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֖וּ צַדִּ֥יק ׀ יְהוָֽה׃ ז וּבִרְא֤וֹת יְהוָה֙ כִּ֣י נִכְנָ֔עוּ הָיָה֩ דְבַר־יְהוָ֨ה אֶל־שְׁמַֽעְיָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר נִכְנְע֖וּ לֹ֣א אַשְׁחִיתֵ֑ם וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֤ם כִּמְעַט֙ לִפְלֵיטָ֔ה וְלֹא־תִתַּ֧ךְ חֲמָתִ֛י בִּירוּשָׁלִַ֖ם בְּיַד־שִׁישָֽׁק׃ ח כִּ֥י יִהְיוּ־ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים וְיֵדְעוּ֙ עֲב֣וֹדָתִ֔י וַעֲבוֹדַ֖ת מַמְלְכ֥וֹת הָאֲרָצֽוֹת׃ ט וַיַּ֨עַל שִׁישַׁ֥ק מֶֽלֶךְ־מִצְרַיִם֮ עַל־יְרוּשָׁלִַם֒ וַיִּקַּ֞ח אֶת־אֹצְר֣וֹת בֵּית־יְהוָ֗ה וְאֶת־אֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶת־הַכֹּ֖ל לָקָ֑ח וַיִּקַּח֙ אֶת־מָגִנֵּ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה שְׁלֹמֹֽה׃ י וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֤לֶךְ רְחַבְעָם֙ תַּחְתֵּיהֶ֔ם מָגִנֵּ֖י נְחֹ֑שֶׁת וְהִפְקִ֗יד עַל־יַד֙ שָׂרֵ֣י הָרָצִ֔ים הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים פֶּ֖תַח בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ יא וַיְהִ֛י מִדֵּי־ב֥וֹא הַמֶּ֖לֶךְ בֵּ֣ית יְהוָ֑ה בָּ֤אוּ הָרָצִים֙ וּנְשָׂא֔וּם וֶהֱשִׁב֖וּם אֶל־תָּ֥א הָרָצִֽים׃ יב וּבְהִכָּֽנְע֗וֹ שָׁ֤ב מִמֶּ֙נּוּ֙ אַף־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א לְהַשְׁחִ֖ית לְכָלָ֑ה וְגַם֙ בִּֽיהוּדָ֔ה הָיָ֖ה דְּבָרִ֥ים טוֹבִֽים׃ יג וַיִּתְחַזֵּ֞ק הַמֶּ֧לֶךְ רְחַבְעָ֛ם בִּירוּשָׁלִַ֖ם וַיִּמְלֹ֑ךְ כִּ֣י בֶן־אַרְבָּעִ֣ים וְאַחַ֣ת שָׁנָה֩ רְחַבְעָ֨ם בְּמָלְכ֜וֹ וּֽשֲׁבַ֨ע עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֣ה ׀ מָלַ֣ךְ בִּֽירוּשָׁלִַ֗ם הָ֠עִיר אֲשֶׁר־בָּחַ֨ר יְהוָ֜ה לָשׂ֨וּם אֶת־שְׁמ֥וֹ שָׁם֙ מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ נַעֲמָ֖ה הָֽעַמֹּנִֽית׃ יד וַיַּ֖עַשׂ הָרָ֑ע כִּ֣י לֹ֤א הֵכִין֙ לִבּ֔וֹ לִדְר֖וֹשׁ אֶת־יְהוָֽה׃ טו וְדִבְרֵ֣י רְחַבְעָ֗ם הָרִאשֹׁנִים֙ וְהָאֲ֣חַרוֹנִ֔ים הֲלֹא־הֵ֨ם כְּתוּבִ֜ים בְּדִבְרֵ֨י שְׁמַֽעְיָ֧ה הַנָּבִ֛יא וְעִדּ֥וֹ הַחֹזֶ֖ה לְהִתְיַחֵ֑שׂ וּמִלְחֲמ֧וֹת רְחַבְעָ֛ם וְיָרָבְעָ֖ם כָּל־הַיָּמִֽים׃ טז וַיִּשְׁכַּ֤ב רְחַבְעָם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֣יר דָּוִ֑יד וַיִּמְלֹ֛ךְ אֲבִיָּ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ויהי. העובד את ה' מאהבה בלי פניה חיצונית רק לשם ה' בלבד, הוא לא ימוש מעבודתו בשום אופן. אבל העובד את ה' לתכליתים חיצוניים וכונות אחרות, יעזוב את ה' בעת יפסקו הענינים שבעבורם עבדו. וכן רחבעם עבד את ה' רק בעבור שידע שבזה תתחזק המלכות בידו נגד ירבעם עובד עגלים, לכן בעוד שהיה ירא מירבעם עבד את ה', אבל כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו, ע"י שבנה ערים בצורות ונפלו עליו רבים מישראל, ולא ירא עוד מירבעם, עזב את תורת ה'. וכל ישראל ששמרו התורה ג"כ רק מפני פקודת המלך עזבוה עמו:
פסוק ב:
ויהי. הודיע שנתקיים מה שהבטיח ה' לדוד (שמואל ב ז׳:י״ד) הוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וחסדי לא יסור ממנו, שיתנהג עם בני דוד כאב עם בנו, שעת יסור מדרך הטוב לא יניחנו עד יושחת עד לכלה, רק יענישם תיכף כדי להחזירו למוטב, ולכן לא התנהג עמו כעם ירבעם שלא הענישו עד נתמלא סאתו שנחרץ עליו גז"ד של כליון, רק אחר שעזב תורת ה' בשנה הרביעית למלכו (כנ"ל יא, יז) תיכף אחרי עלה שישק. וסיבת עלייתו היה כי מעלו בה', לא אמר כי חטאו, שלא המתין עד שירבו חטאים, רק תיכף שמעלו הוכיחם, ואז ראה שלא הועיל מה שקבץ עם רב מישראל כי הוא עלה עליו:
פסוק ג:
באלף ומאתים רכב וכו'. ולא הועילו ערי המצורות אשר חזק, כי לכד את ערי המצורות:
פסוק ה:
ושמעיה. וגם בזה נהג ה' עמהם כאב עם בנו, שמודיעו כי הוא המיסרו ושמיסרו בעבור חטאיו, כן בא הנביא להודיעם שלא באה הרעה במקרה רק ע"י שעזבו את ה':
פסוק ז:
וכראות ה' כי נכנעו. והודו שנענשו בצדק על חטאתם
פסוק ז:
היה דבר ה' נכנעו. ר"ל שיש הבדל בין אם ה' מעניש דרך השחתה להנקם, ובין אם מכה דרך רפואה להשיבם עי"כ אל דרך הטוב, ויש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הקצף החיצוני המתראה, והחמה היא שמירת השנאה בלב, והעונש הבא דרך השחתה בא ע"י חמה ושנאה בלב, אבל העונש הבא דרך רפואה, הגם שהוא אף חיצוני למראית עין, ידמה כבן שאביו מכהו ומראה לו פנים של זעם, ובלבו אהבתו עליו וחושב לטובתו ולרפאותו. וז"ש אחר שנכנעו לא אשחיתם, דרך השחתה, ובזה ישתנה העונש הזה בשני ענינים, א] ונתתי להם כמעט לפליטה, שאם היה דרך השחתה לא היה נשאר להם שום פליטה. ב] שלא תתך חמתי ביד שישק, שלא יהיה העונש מצד החמה רק לרפואתם:
פסוק ח:
כי. במה שיהיו לו לעבדים, עי"כ ישימו לב וידעו ההבדל בין עבודתי ובין עבודת ממלכות הארצות וישובו אל עבודתי שהיא טובה וקלה:
פסוק י:
ויעש. אחר שראה רחבעם שע"י הכנעתו שב חרון אף ה' ממנו, עשה לו זכר בל ישוב לכסלה כשיסור האויב ממנו
פסוק י:
שעשה לו מגני נחשת. תחת מגני הזהב, שיזכור תמיד שבחטאיו נלקחו ממנו מגני הזהב שהיו תפארת לו מאבותיו
פסוק י:
והפקיד אותם על יד הרצים. ולא עשה את המגנים לאיזה צורך, כי לא השתמש בהם בצאתו אל המדינה או למלחמה, רק:
פסוק יא:
מדי בוא המלך בית ה'. להתפלל, שאז לא היה צריך שמירה והגנה
פסוק יא:
באו הרצים ונשאום לפניו. למען יכנע לבבו בלכתו בית ה', שנזכר כי תחת הזהב הביא נחושת בחטאתו, ונכנע לבו:
פסוק יב:
ובהכנעו. וע"י הכנעה זו שהראה תמיד
פסוק יב:
שב אף ה' ממנו. ר"ל כי ההכנעה הראשונה שנכנע בעוד הצר במדינתו לא הועילה שישוב אף ה' לגמרי ושלא להענישו כלל, רק החמה שבה ממנו, אבל האף נשאר, כי נשארו עבדים לשישק, אבל ע"י שנכנע באמת גם אח"כ שזה היה ע"י פעולה מתמדת מזכרון המגנים שנשאו לפניו לתכלית זה, שב גם אף ה', עד שנפדו מעבודת שישק
פסוק יב:
ולא להשחית. ר"ל כי לפעמים תשוב חרון אף ה' כדי להשחית, שמי שהרבה לחטוא והקשה ערפו, יסיר ה' אפו המענישו (כי האף מציין העונש), כדי שיוסיף בחטא ויתמלא סאתו ויושחת עד לכלה. אבל פה שב האף לגמרי ע"י הכנעת המלך, וגם מצד העם כי נמצא בם דברים טובים, שבעבורם נושעו, ומצד זה:
פסוק יג:
ויתחזק המלך. שנית
פסוק יג:
וימלך. ולא היה עבד לשישק, רק מלך בפ"ע, שהגם שעברו כבר חמש שנים ממלכותו, הלא שבע עשרה שנה מלך ונתקיים במלכותו, וגם זכות ירושלים עמדה לו כי היא העיר אשר בחר ה':
פסוק יד:
ויעש הרע. והגם שע"י הכנעתו נתחזק במלכותו, בכ"ז לא נוכל לומר שהיה כדוד, כי עשה הרע מצד שלא הכין לבו לדרוש ה', באופן שהיה נדון כשוגג ומתרשל, שלא חטא מצד המזיד או הכפירה רק שלא הכין לבבו אל הטוב ולא חקר ודרש, ומצד זה לא נדון ככופר וכמזיד, ולכן חס ה' על ירושלים והשאירו במלכותו:
פסוק טו:
הראשונים. קודם שחטא
פסוק טו:
והאחרונים. אחר שחטא
פסוק טו:
להתיחס. ר"ל עדו כתב ס' היחוס של בית דוד וגם הוא כתב מלחמות שהיו בין רחבעם וירבעם כל הימים, ויתר הדברים כתב שמעיה הנביא: