תנ"ך על הפרק - בראשית ט - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית ט

9 / 929
היום

הפרק

אִסּוּר רצח, ברית שלא יִשַּנֵה מבול, ברכה לשם ויפת וקללת כנען

וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. לפי שכבר הורגלו החיות עמהם בתיבה ולא היה להם מורא מבני האדם הוצרכו לזה ומוראכם וחתכם: כל רמש אשר הוא חי. בכלל זה בהמה חיה ועוף ודגים שכלם בכלל רמש: אך בשר בנפשו דמו. פירש"י בשר בעוד נפשו בו לא תאכלו הבשר הרי אבר מן החי ואף דמו לא תאכלו הרי דם מן החי ופי' הפסוק אך בנפשו וגם דמו לא תאכלו. וכ' הרמ"בן כפי הפשט אינו נכון ולפי המדרש אינו אמת שלא נצטוו בני נח על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי ר' חנינא בן גמליאל. ופי' אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא: דמכם לנפשותיכם אדרוש. פי' דמכם שהוא נפשותיכם אדרוש כי דם בשר בנפשו הוא וכמהו וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה שפירושו בעוף ובבהמה. א"נ דם שהוא לנפש בכם אדרוש כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך דם האדם חייב מיתה ולא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי' בהם: מיד כל חיה אדרשנו. תמה הרמב"ן מה שייך דרישה בחיה והלא אין בה דעת ליענש וכתב אולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל חיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקל יסקל כי איננו להעניש בעליו כי אפילו שור של הפקר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כבני ישראל ויהיה פי' שופך דם האדם כל מי ששופך דם האדם בין חיה בין אדם שדמו נדרש או בב"ד או בדיני שמים. ויתכן עוד כי יהיה פי' מיד כל חי' אדרשנו כמו כי לקחה מיד ה' שפי' כמו ביד ה' כלומר אף דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ וגם אנקום אותו ביד כל אדם שאשלח בו גם האדם ולא ינצל מהם ואולי הדרישה ביד החיה שתטרוף האדם כי כן שם טבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי חיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני האדם טרף לשיניהם והם יראו מהם ולא יטרופו. ואמר ואך דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חבירתה א"כ נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה מנהג לישפוך דם כי על דעת רבותינו כבר הוזהר אדה"ר בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו. ומה שכתב כאן איסור שפיכות דמים מפני שהתיר כאן לשחוט בהמה וחיה יכול יהא מותר גם לשפוך דם האדם ת"ל כי בצלם אלהים עשה את האדם: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. שלא תאמר כמו שמותר לשפוך דם בהמה מפני שהיא חיה על ידי האדם א"כ אדם נמי שחיה ע"י עצמו יהא מותר להרוג את עצמו ת"ל אך את דמכ' לנפשותיכם אדרוש. ושמא תאמר כמו שמותר להרג את הבהמה כך אנו מותרים להם ת"ל מיד כל חיה אדרשנו: ואך את דמכם וגו'. יכול כשאול שהרג את עצמו לשם שמים ת"ל אך יכול כחנני' מישאל ועזריה ת"ל אך. ומקשים מה צריך קרא לחנני' מישאל ועזריה והלא מק"ו נפקא כדאמרינן מצפרדעים ומתרצים דמק"ו לחוד לא נפקא דפריכא הוא דאיכא למיפרך מה לצפרדעים שאינן מצווים שלא לחבול בעצמם ומאך לחוד בלא ק"ו נמי לא נפקא אלא שאינו נענש אם מוסר עצמו למות לכך צריך ק"ו לומר שהוא חייב למסור עצמו על קדוש השם: שופך דם האדם באדם דמו ישפך. י"מ באדם פי' בשביל האדם ששפך דמו ישפך גם דם השופך: ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ. ולא בתיבה מגיד שאף הבהמות נאסרו בתשמיש בתיבה ולכך לקו כלב ועורב וחם: ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו. פי' ע"י אביהם דבר להם כי הם לא הגיעו למעלת הנבואה שידבר עמהם: זאת אות הברית. פי' הרמ"בן לכאורה משמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית ועתה ברא השם חדשה לעשות קשת בשמים ביום הענן אבל כאשר תדקדק בלשון הפסוק שאומר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן קשת כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן משמע שכבר היה הקשת מששת ימי בראשית ועתה אמר שיהיה לאות וה"ק את קשתי אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מעתה לאות ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלי ביני וביניכם ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה. ואם תשאל מה טעם בקשת להיותו אות הנה הוא כטעם עד הגל הזה וכן את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה. כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם נקרא אות וכל הסכמה נקרא ברית וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ועוד טעם באות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיה רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ אלא עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפך אותם בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים אליו. ועל כרחנו נאמין לדברי היוונים שאומרים כשמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה קשת. ויש מפרשים טעם לאות מראה הקשת משום דכתיב ממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת: והיה בענני ענן. מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה: וחם אבי כנען. פירש"י לפי שהפרשה עסוקה בשכרותו של נח שקלל חם ועל ידו נתקלל כנען ועדיין לא כתב תולדות חם הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען. ור' אברהם פי' כי חם ראה והגיד לאחיו וכנען עשה לו רעה לא גילה אותה הכתוב וזה טעם אשר עשה לו בנו הקטן כי כנען הוא הקטן לחם כאשר ימנה אותם ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. וכתב עליו הרמ"בן הנה עזב ר' אברהם דרכו בפשטי המקר' והתחיל להנבא שקרים והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח וכנען הוא הבן הגדול לחם ומה שהזכיר אותו באחרונה לפי שנמכר לעבד נתן לכל אחיו מעלה עליו וכשאירע המעשה הזה לנח לא היה לחם בן זולתי כנען ולכך נאמר וירא חם אבי כנען שלא היה לו בן אחר וכאשר חטא חם לאביו קלל זרעו שאם אמר ארור חם עבד עבדים יהיה לאחיו לא היה מקלל רק גופו כי הזרע שכבר נולד לו אינו בכללו ואולי לא יוליד ומה שלא לקח ממנו נקמתו כי מי יודע מה אחריו ע"כ קלל הבן שהיה לו ואם יוליד מאה די היה שיקלל בנו הבכור וכל זרעו אתו וחטאו של חם שראה ערות אביו ולא נהג בו כבוד לכסות ערותו ולא עוד אלא שהגיד לשני אחיו בחוץ כ"ז כיון לפרסם הדבר בפני רבים להלעיג עליו ורבותינו ז"ל הוסיפו עליו בחטא. וי"מ לכך לא קלל חם לפי שהיה בכלל ברכה: איש האדמה. פירש"י אדוני האדמה כמו איש נעמי. והרמ"בן כתב כי איש נעמי הוא לשון אישות כמו איש ואשתו וכתב הוא איש האדמה כמו אנשי העיר בשביל שהיה דר בכל האדמה ולא בעיר ומדינה שיתייחס אליה וכן איש שדה העומד שם כל היום תמיד. א"נ בעבור שנתן לבו לעבוד האדמה לזרעה ולנטעה בעבור. שמצאה שממה שכל נבדל לדבר יקרא כן אנשי העיר הם יושביה אנשי דוד עבדיו. וי"מ איש האדמה גדול האדמה וראשה כמו גדעון בן יואש איש ישראל: ויתגל. משמע ע"י אחרים והיינו חם שהגיד לאחיו: בתוך אהלו. אהלה כתיב שנתגל בתוך אהל אשתו: ויגד לשני אחיו בחוץ. דרך ליצנות כמשחק באביו לכך בירך חם ולא קללו וכששמע כנען דברי ליצנות אביו נכנס הוא ועשה לו כאשר אמרו רז"ל למר סרסו ולמר רבעו: ויקח שם ויפת. פירש"י בשביל שנתאמץ במצוה זכו בניו לטלית של מצוה. ולקמן בפ' לך לך פי' על פסוק אם מחוט ועד שרוך נעל שבזכות זה זכו בניו לתפילין וציצית. ויש לתרץ בודאי שם זכה לבניו ציצית בשביל השמלה ואינו יודע לאיזה מבניו תהיה וכשבא אברהם זכה בה לבניו בזכות אם מחוט ועד שרוך נעל: וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. שתולין את הקלקלה במקולקל שגם הוא שימש בתיבה דמלת וידע משמע שידע מעצמו. ובפרקי ר"א וירא חם שראהו מגולה ולא כסהו וגם לא עשה לו מאומה: ויהי כנען עבד למו. פי' ר' אברהם שיהיה כנען עבד למו לאלהים ולשם אחיו כי הוא יכריחנו לעבוד האל ובשני פי' שיהיה עבד ליפת ולשם. וכתב הרמ"בן א"כ נח בא לקוב אויביו והנה ברך ברך שיהיה כנען עבד לאלהים. ורש"י פי' ברוך ה' אלקי שם שעתיד לשמור הבטחתו כו' והנכון בעיני שמתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם ופי' עבד עבדים יהיה לאחיו היינו שם ויפת כי אחי אביו יקראו אחיו כמו כי נשבה אחיו ואחרי היותו עבד לאביו ולשם וליפת הרי הוא עבד לכל העולם. ובירך שם תחלה להודיע כי יהיה שם עובד אלהים ויהי כנען עבד למו פי' לזרעו של שם שהם רבים. ויתכן שיהיה למו חוזר גם לאחיו הנזכרים וחזר ובירך יפת בהרחבת הגבול ושם בשכון אלהים ושיהיה כנען עבד לשניהם. והנה העביד כנען לשם שני פעמים רמז שינחול ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו. ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו וכתב ענין היין להודיע כמה צריך אדם להתרחק ממנו שנכשל בו נח שהיה צדיק תמים. וי"מ לפי שקלל כנען להיות עבד אמר ברוך ה' אלהי שם כלומר שהוא אדון ואדוני של שם שהוא בן חורין ואין לו אדון אחר זולתו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך