פסוק א:וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד, מקלעת או רשת לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ— יריעות המשכן, הפרוכת ומסך שער המשכן וכן בגדים נוספים שבהם כיסו את הכלים במסעות. וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ, הכול מָשְׁזָר. שילובם של חוטי זהב עם שזירת חוטי הצמר והפשתן אינו קל. לא ידוע על שימוש קודם בזהב למטרה דומה.
פסוק ג:אולי היתה זו הפעם הראשונה של השימוש בטכניקה המעורבת הזו: וַיְרַקְּעוּ, שיטחו דק אֶת פַּחֵי, לוחות הַזָּהָב. לאחר מכן, וְקִצֵּץ פְּתִילִם, חתכו אותם לרצועות דקות, לחוטי זהב שאפשר היה לַעֲשׂוֹת, להכין אותם לשזירה בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, באומנות מיוחדת.
פסוק ד:כְּתֵפֹת עָשׂוּ לוֹ— לאפוד, חֹבְרֹת, מחוברות, עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו חֻבָּר. האפוד היה דומה לסינר או לחצאית, ושתי כתפותיו החזיקו אותו במקום.
פסוק ה:וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ, חגורתו אֲשֶׁר עָלָיו — מִמֶּנּוּ הוּא עשוי. החגורה לא הוכנה בנפרד, אלא היתה חלק ממארג האפוד שבלט מימין ומשמאל, ואותו היה הכהן כורך סביב גופו. על כן חגורה זו נעשתה כְּמַעֲשֵׂהוּ, באותו אופן שבו עשוי האפוד: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק ו:וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת, מוקפות מִשְׁבְּצֹת, מסגרות זָהָב. האבנים היו מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם. בכל אחת מהן חקקו כמו בחותם עַל, את שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, השבטים.
פסוק ז:וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד,כ אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שכן נשאו את שמותיהם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק ח:וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, באופן שבו נעשה האפוד: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.
פסוק ט:רָבוּעַ הָיָה, כָּפוּל כעין כיס, שבתוכו נתנו דבר־מה — לפי המסורת — שמות קדושים, עָשׂוּ אֶת הַחֹשֶׁן. זֶרֶת, כחצי אמה, למעלה מעשרים ס"מ. המרחק שבין קצה הזרת לקצה האגודל, כאשר האצבעות פרושות ככל האפשר. אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ, כָּפוּל.
פסוק י:וַיְמַלְאוּ בוֹ, בחושן, אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן: טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת — הַטּוּר הָאֶחָד.
פסוק יא:וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי — נֹפֶךְ, סַפִּיר וְיָהֲלֹם.
פסוק יב:וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי — לֶשֶׁם, שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה.
פסוק יג:וְהַטּוּר הָרְבִיעִי — תַּרְשִׁישׁ, שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם. כל אבן היתה נתונה במשבצת זהב שהחזיקה אותה במקומה באחד הטורים.
פסוק יד:גם באבני החושן — וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם. פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט. על כל אחת מהאבנים נחרט שמו של שבט אחד.
פסוק טו:וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת להחזיקו בצמוד לאפוד, גַּבְלֻת, של קליעה, מַעֲשֵׂה עֲבֹת, כמו שעושים חבל, ולא כשרשראות העשויות טבעות מחוברות זָהָב טָהוֹר.
פסוק טז:וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב, וַיִּתְּנוּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן.
פסוק יז:וַיִּתְּנוּ את שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת, שרשרות הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת, עַל קְצוֹת הַחֹשֶׁן.
פסוק יח:וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת, וַיִּתְּנֻם, את המשבצות עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו.
פסוק יט:וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב נוספות, וַיָּשִׂימוּ אותן עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן, עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה, פנימה.
פסוק כ:וַיַּעֲשׂוּ עוד שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב, וַיִּתְּנֻם עַל שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו, לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ, מִמַּעַל לְחֵשֶׁב, לחגורת הָאֵפֹד.
פסוק כא:וַיִּרְכְּסוּ, קשרו אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת, לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד. החושן נקשר בטבעותיו העליונות אל הכתפות, ובטבעותיו התחתונות אל האפוד. ובכך לֹא יִזַּח, יסור, או: ואסור שיסור הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק כב:וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפֹד, המעיל שהאפוד חגור מעליו ומהדקו, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּלִיל תְּכֵלֶת, כולו נעשה מחוטי תכלת.
פסוק כג:וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ. את שפתו של המעיל קיפלו אל תוך הבגד, ותפרו מעין מכפלת. כְּפִי, כקצה תַחְרָא, שריון המעוגל ומקופל פנימה, שָׂפָה תפורה לְפִיו סָבִיב, על מנת שלֹא יִקָּרֵעַ, או: ואסור שייקרע.
פסוק כד:וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל בתחתיתו, רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כולם מָשְׁזָר. החוטים ייארגו בצורת רימונים בשוליו.
פסוק כה:וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר, וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים. מסביב לכל פעמון זהב היה רימון סרוג, או שהפעמונים והרימונים נתונים זה אחר זה לסירוגין.
פסוק כו:פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. לעיל נאמר שצלצולי הפעמונים הנשמעים בהליכת הכהן הגדול היו מבשרים את בואו לשרת במקום הקודש ואת צאתו.
פסוק כז:וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, לכלל הכהנים.
פסוק כח:וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת רצועת בד ארוכה שנכרכה פעמים רבות כטורבן מסביב לראשו של הכהן הגדול, והיתה עשויה כולה שֵׁשׁ, פשתן נקי וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת, כובעים שאותן חבשו שאר הכהנים — שֵׁשׁ. וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד של כל הכהנים — שֵׁשׁ מָשְׁזָר.
פסוק כט:וְאֶת הָאַבְנֵט של כל הכהנים — שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, מַעֲשֵׂה רֹקֵם. כתנות הפשתן והמגבעות היו לבנות, והאבנט שחגרו מעל הכתונת הוסיף צבע למראה כהני ההדיוט. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק ל:וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, מעין עטרה העשויה טס על מצחו של הכהן הגדול, זָהָב טָהוֹר. וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם, כתיבה מדויקת הדומה לחקיקת חותם של אבן : קֹדֶשׁ לַה'. נזר הכהונה — משמעותו היא התקדשות לה'. הכתר מדגיש גם את מעלתו של הכהן ואת דרגתו כעבד ה'.
פסוק לא:וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת, לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה. כדי לקשור אותו. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק לב:וַתֵּכֶל, הסתיימה כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והאומנים הגדולים שבראשם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ. עלה בידם לעשות את כל חלקי המשכן, כליו ואביזריהם ובגדי הכהונה, כך שהיו העתק מדויק של התבנית שראה משה בהר.
פסוק לג:וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, יריעות המשכן אֶל מֹשֶׁה, אֶת הָאֹהֶל, יריעות העזים וְאֶת כָּל כֵּלָיו — קְרָסָיו, קְרָשָׁיו, בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו
פסוק לד:וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ,
פסוק לה:אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו הצמודים לו, וְאֵת הַכַּפֹּרֶת שמעליו,
פסוק לו:אֶת הַשֻּׁלְחָן, אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים,
פסוק לז:אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, אֶת נֵרֹתֶיהָ — נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר
פסוק לח:וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל,
פסוק לט:אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת —מזבח העולה וְאֶת מִכְבַּר, מעשה רשת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ,
פסוק מ:אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר, אֶת מֵיתָרָיו של החצר ואת יתֵדֹתֶיהָ של החצר וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק מא:כמו כן, הביאו אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.
פסוק מב:כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה, לא פחתו ולא הוסיפו. מלאכתם של האומנים הרבים הללו התאימה בדיוק לכל מה שציווה ה' את משה. הדבר נחשב להישג מיוחד שיש לשוב ולציינו.
פסוק מג:וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה שהובאה לפניו לביקורת, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כֵּן עָשׂוּ. וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. בשנייה: באזכור תפקידי בצלאל ואהליאב; בשלישית: בקריאת משה לעם להביא את החומרים למלאכה; ברביעית: בעשיית המלאכה על ידי כל חכם לב; בחמישית: בהבאת המשכן וכליו למשה; וכאן חוזר הכתוב על המשכן וכליו בשישית ובשביעית — בציווי על ההקמה ובדיווח על ההקמה עצמה. נראה כי החזרות המרובות האלה, כמו חזרות אחרות בענייני קרבנות וקודשים — בקרבנות היחיד, המילואים, הנשיאים ובמוספי החג ועוד — נובעות מחיבת הקודש ומרכזיותו של המקדש בישראל. החזרות המפורטות באות גם כדי להדגיש שהמשכן אינו רק מבנה סמלי העשוי לכבוד ה' ולהזכרת נוכחותו במחנה ישראל, אלא הוא כלי ליצירת קשר דו־צדדי בין האלוקות ובין עם ישראל. הדיוק והדקדוק בעשייתו נחוצים כדי שאכן יתרחש המגע בין הנשגב והחומרי.
