מדוע התנהג דוד באכזריות כלפי אויבי ישראל?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים, וינהג יואב את חיל הצבא וישחת את ארץ בני עמון, ויבא וַיָצַר את רבה, ודויד יֹשֵב בירושלם, ויך יואב את רבה וַיֶהֶרְסֶהָ.
ב. ויקח דויד את עטרת מלכם מעל ראשו, וימצאה משקל ככר זהב, ובה אבן יקרה, ותהי על ראש דויד, ושלל העיר הוציא הרבה מאד.
ג. ואת העם אשר בה הוציא וַיָשַׂר במְגֵרָה ובחריצי הברזל ובַמְגֵרוֹת, וכן יעשה דויד לכל ערי בני עמון, וישב דויד וכל העם ירושלם.

א. מה פירוש המלים "וַיָשַׂר במגרה ובחריצי הברזל ובמגרות"?

יש לשאול: מה פירוש המלים "וישר במגרה ובחריצי הברזל ובמגרות"?

כתב הרד"ק: "וישר במגרה - כרת אותם במגרה, וישר מענין 'אם יתגדל המשור' (ישעיהו י, טו)".

ה"מצודת ציון" הרחיב יותר:

וישר - כלי המלא פגימות, אשר יכרתו בו העצים קרוי 'משור', כמו: 'אם יתגדל המשור' (ישעיה י, טו). ועל שם שכורתים בו העצים על ידי גרירה קרוי גם כן 'מגרה', כמו 'מְגֹרָרות במגרה' (מלכים א ז, ט). והיה די לומר 'וישר', שפירושו חתך במשור, אבל לתוספות ביאור אמר 'במגרה', וכן 'רֻתקו בזיקים' (נחום ג, י). [עיין שם ב"מצודת ציון" שכתב : "רתקו - ענין שלשלאות, כמו 'עשה הרתוק' (יחזקאל ז, כג) ורוצה לומר: קשרו בשלשלאות.
בזקים - גם הוא ענין שלשלאות, כמו: 'לאסור מלכיהם בזיקים' (תהלים קמט, ח), ועם כי אמר 'רתקו' אמר גם 'בזקים' לתוספת ביאור, וכן: 'מסעף פארה' (ישעיה י, לג)"]
ובחריצי הברזל - כלי ברזל עשוי חריצים, כמו 'כי לא בחרוץ יודש קצח' (ישעיה כח, כז).
ובמגרות - גם הם כלים מלאים פגימות, אבל קטנים הם מן המשור".

הרלב"ג כתב: "אחשוב שהרצון בו שכבר גרר אותם במגרה, לחתוך אותם באכזריות.

במקבילה לפרקנו בספר שמואל (ב יב, לא) נאמר: "ואת העם אשר בה [רבת בני עמון] הוציא, וישם במגֵרה, ובחרִצי הברזל, ובמַגזרות הברזל, והעביר אותם בַּמַלְבֵּן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון".

פירש רש"י:

מגרה וחריצים ומגזרות - כמין פצירה. מיני יסורים הם.
מגרה - סכין פגום פגימות הרבה, תכופות זו לזו.
חריצים - הוא מורג חרוץ מלא חריצים, כמין פצירה.

הרד"ק הוסיף:

מגזרות הברזל - הם הגרזנים שבוקעין בהם העצים.
והעביר אותם במלבן - רצונו לומר: שרפם במקום ששורפים שם הלבנים.

יש לשאול: מדוע התנהג דוד בצורה כל כך אכזרית כלפי בני עמון?

יש לציין שמצאנו מקומות נוספים שדוד התנהג באכזריות כלפי אויבי ישראל, ובמאמר קצר זה נתיחס רק למקרה נוסף אחד.

נאמר על דוד: "ויך את מואב וימדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית, וּמְלֹא החבל להחיות" (שמ"ב ח, ב).

כלומר: הוא השכיב אותם על הרצפה ומדדם בחבל, המית שני שליש מהם, והותיר רק שליש!

מדוע התנהג דוד בצורה אכזרית באותם המקרים?

כיון שלהתנהגותו של דוד כלפי מואב התיחסו כבר חז"ל, נפתח בה, וממנה נמשיך להסבר התנהגותו כלפי עמון.

ב. מדוע התנהג דוד באכזריות כלפי מואב?

על מה שעשה דוד למואב כתב רש"י (שמ"ב ח, ב): "וימדד שני חבלים להמית - לפי שהרגו את אביו ואת אמו ואחיו, שנאמר: 'וינחם את פני מלך מואב' (שמ"א כב, ד), ולא מצינו שיצאו משם".

וכן כתב הרד"ק ביתר הרחבה:

וימדדם בחבל השכב אותם ארצה - דרך נקמה ובזיון.
ואמרו בדרש (במדבר רבה יד, א) כי עשה זה בעבור שהמיתו אביו ואמו ואחיו, כשנחם אותם בארץ מואב, כשהיה בורח מפני שאול, כמו שאמר: 'וינחם את פני מלך מואב' (שמ"א כב, ד), וכשיצא דוד משם, והלך ליער חרת, הרג מלך מואב את אביו ואמו ואחיו, חוץ מאחד שברח, והחייהו נחש העמוני. הוא החסד שאמר דוד: 'כאשר עשה אביו עמדי חסד' (שמ"ב י, ב).

גם האברבנאל הביא דברים אלו של חז"ל, אבל הוסיף: "וכפי הפשט היה עושה זה לייסר האומות, שלא יתעסקו פעם אחרת להילחם בישראל".

עוד כתב האברבנאל על מעשה זה של דוד: "דוד לקח מהם נקמתו ונקמת ד'"!

ג. מדוע התנהג דוד באכזריות כלפי עמון

על מה שעשה דוד לעמון כתב הרלב"ג (שמ"ב יב, לא):

וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו' - רצונו לומר ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות. והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל. והנה ה'מגרה' הוא כלי ברזל מלא פגימות, בהם הוא חותך מה שיחתוך. ו'חרִצי הברזל' הם כלי ברזל גדולים שדשים בהם התבואה. וכן 'מגזרות הברזל' גם כן כלי ברזל גדולים, יחתכו בהם העצים והאבנים. ויש באלו הדברים מן האכזריות, יותר מההריגה בחרב פיפיות.

כעין זה כתב גם האברבנאל, אבל שניהם לא הסבירו מדוע דווקא כאן התנהג דוד בצורה כזו.

נראה פשוט שדוד עשה כן דווקא לבני עמון, משום שהוא שלח מנחמים לעשות חסד עם מלך בני עמון, ומלך בני עמון השיב לו רעה תחת טובה, וביזה את שליחיו (שמ"ב י, א-ד), ובכך פגע בכבוד עם ישראל. לכן ראה דוד צורך להתנהג באכזריות, כדי שאף אחד לא יעיז לפגוע בעם ישראל.

סיום

כתב מרן הראי"ה באגרתו לרב ד"ר משה זיידל (אגרות הראי"ה איגרת פט עמ' ק):

ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם. שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם. ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים, גם על ידי הנהגות אכזריות.

דברים אלו של הרב ממשיכים את דברי הרלב"ג ביחס להתנהגות דוד כלפי עמון.

ב"מאמרי הראי"ה" (עמוד 508) הוסיף הרב:

שבע האומות, שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות החומריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהם: שריפת בנים ובנות באש, וכל תועבות האמורי (תהלים קו, לד-לט), אשר היום, אחרי אשר היד האלקית הפיצה את ענני מאפליה אלה לכל עבר, לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשם. אתה יקירי שואל: למה התיחסנו אליהם באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו.

לפי דברים אלו של הרב, לא רק שהיה הכרח להתנהג באכזריות כלפי האויבים כדי לשמור על עם ישראל, אלא שהאכזריות שלנו כלפי הרשעים מנעה מהם לטמא את העולם ברשעותם.

עוד כתב שם הרב:

הנבואה הצופה ברוח אלקים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק שניגודו לאור ישראל הוא ניגוד עצמי, שתרופה אין לו כי אם במחות זכרו, כדי ליישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול. זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה.

יהי רצון שנזכה בקרוב לגאולה השלמה, ותתקיים בנו נבואת ישעיהו הנביא: "וכתתו חרבותם לאִתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ב, ד).