פסוק א:וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת, הקפת הַשָּׁנָה, כעבור שנה, לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים לקרב, בקיץ או באביב. זהו הזמן הנוח לתנועת הצבא ולמלחמה בכלל, והזמן הנוח למתקיף בפרט. כאשר אנשים בורחים ממקומות היישוב אל תוך הערים הבצורות, יכול הצבא התוקף למצוא תבואה בשדות ופֵרות בכרמים וכיוצא באלה. בעונת הקיץ גם נגרם נזק כפול לנצורים, כי מלבד המלחמה עצמה, השחתת השדות יוצרת רעב באותה שנה ובזו שלאחריה. ם וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא, וַיַּשְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן, שהייתה מדינה קטנה, ועכשיו הארמים כבר לא עזרו לה. צבא ישראל היה גדול וללא ספק מיומן מצבאם של בני עמון. וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת־רַבָּה, בירת עמון. וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. למלחמה כזו דויד לא היה צריך לצאת בעצמו. וַיַּךְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ. במקום אחר מתואר שיואב נתן לדויד את הכבוד להיכנס לעיר ככובש הרשמי.
פסוק ב:וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת־עֲטֶרֶת, כתר מַלְכָּם, ייתכן שהכוונה לאליל הראשי של עמון שנקרא 'מֹלך' או 'מלכֹּם', מֵעַל רֹאשׁוֹ, וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר־זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִיד. וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא ממנה הַרְבֵּה מְאֹד.
פסוק ג:וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ, שהתנגד לו, הוֹצִיא דויד וַיָּשַׂר, חתך אותם בַּמְּגֵרָה, במסור וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְזֶל וּבַמְּגֵרוֹת. דויד העניש חלק מהאנשים קשות. אפשר שרבים מהם נהרגו מתוך עינויים. וְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד לא רק לאנשי רבת-בני-עמון אלא לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן. הוא עבר בעמון והרג רבים מתושביה. וַיָּשָׁב דָּוִיד וְכָל־הָעָם יְרוּשָׁלִָם.
פסוק ד:וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וַתַּעֲמֹד מִלְחָמָה בְּגֶזֶר, ששכנה בגבול המערבי של ישראל עִם־פְּלִשְׁתִּים. נראה שארץ פלשתים עצמה מעולם לא נכבשה על ידי דויד, ומפעם לפעם היו הפלשתים תוקפים את ישראל. לטוב או לרע, סרני הפלשתים היו מעין מלכים קטנים אוטונומיים למחצה בעריהם, ולפעמים יכול היה מי מהם להחליט לצאת למתקפה לשם עניין או לשם שעשוע. אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי, אחד מגיבורי דויד אֶת־סִפַּי שהיה מִילִידֵי הָרְפָאִים, וַיִּכָּנֵעוּ. היה זה אדם ענק שסייע במלחמה או שרק הוצג בין הלוחמים כדי להפחיד את האויב, ולכן הריגתו הייתה מעשה נועז. הרפאים היו אנשים גדולי ממדים שאולי השתייכו לגזע קדום כלשהו שהלך והידלדל, אך בודדים מהם נשארו עד לדורות מאוחרים, וייתכן שהפלשתים השתמשו בהם בקרב.
פסוק ה:וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה אֶת, עם פְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יָעִיר אֶת־לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי שנהרג על ידי דויד. אלחנן הרג את לחמי אחיו של גלית למרות ממדיו העצומים – וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, קורה ארוכה וכבדה שחוטי השתי מתוחים עליה. כדי לשאת חנית כזו היה עליו להיות איש גדול קומה וחזק מאוד.
פסוק ו:וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת, וַיְהִי שם אִישׁ מִדָּה, גדול ממדים. אנשים רגילים אינם נמדדים בדרך כלל, אבל ענקים, כיוון שגובהם יוצא מן הכלל, אנשים נוטים לערוך את חשבון גודלם. וְאֶצְבְּעֹתָיו בידיו וברגליו שֵׁשׁ־וָשֵׁשׁ, ובסך הכול עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. סטייה גנטית כזו מצויה עד היום במשפחות שונות. אין שום סיבה להניח ששש אצבעותיו העניקו לו יתרון כלשהו על פני שאר אנשים, אבל עובדה זו הוסיפה לדמותו המפחידה. וְגַם־הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא, לאחד משרידי עם הרפאים הקדום. נראה שכמה בנים שנולדו לאותו רפא, שאינו נזכר בשמו, יצאו עם הפלשתים למלחמה. מפעם לפעם נחשפים בארצות שונות צאצאים לגזעים קדומים שהיו גדולים יותר מהמקובל היום, אם כי לא עד כדי כך גדולים. נראה ששרידים כאלה נותרו בארץ וסייעו לפלשתים.
פסוק ז:וַיְחָרֵף, ביזה אֶת־יִשְׂרָאֵל הן בגבורתו והן בדיבוריו כנגד ישראל, וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן־שִׁמְעָא אֲחִי דָוִיד.
פסוק ח:אֵל, אלה נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת. הם היו כמה אחים גדולים מאוד, וַיִּפְּלוּ בְיַד־דָּוִיד וּבְיַד־עֲבָדָיו. דויד הרג את גלית, שהיה הרפא הראשון שנפל ביד ישראל, ורפאים אחרים נהרגו על ידי עבדי דויד. הקרבות האחרונים של דויד ואנשיו התנהלו סביב גבולות הממלכה, מפני ששוב ושוב הוא התמודד עם אויבים בשולי ממלכתו. את ארץ פלשתים לא כבשו ישראל מעולם בשלמות. הפלשתים החזיקו ברצועת החוף עד תקופת שלטון יוון. אף על פי כן בפטירתו היה דויד המלך החשוב ביותר בכל עבר הנהר – הארצות שממערב לפרת. אף שלא כל המדינות הללו היו תחת שלטונו הגמור, כולן קיבלו את מרותו. את המצב המדיני הזה השאיר דויד למלכים שבאו אחריו.
