פסוק ב:כי עשה וכו׳. ארז״ל שהחסד היה שהחיה את אחיו אשר ברח אלי מאת מלך מואב כשהמית את אביו וביתו אחר שהוליכם אליו מן מערת עדולם כמ״ש בשמואל א׳:
פסוק ג:המכבד דוד את אביך בעיניך. וכי סבור אתה שדוד מכבד את אביך בעיניך על כי שלח לך מנחמים:
פסוק ג:הלא. באמת לא שלח כ״א לרגל הארץ:
פסוק ד:בחצי. במחצית ארכם והוא עד המפשעה:
פסוק ה:על האנשים. בעבור מקרה האנשים:
פסוק ה:וישלח לקראתם. לאמר להם לשבת ביריחו האמור בסוף המקרא והפסוק לומר הסיבה למה לא באו למלך ואמר כי היו נכלמים ולכן שלח לקראתם:
פסוק ו:כי התבאשו. התעיבו את עצמם בעיני דוד כדבר הנבאש ולזה פחדו מן המלחמה:
פסוק ט:פתח העיר. מול פתח שער עירם:
פסוק י:פני המלחמה. פני אנשי המלחמה:
פסוק יג:חזק ונתחזקה. חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק:
פסוק יג:בעד עמנו. שלא ילכו בשבי:
פסוק יג:ובעד ערי אלהינו. שלא יכבשום האויב:
פסוק יג:וה׳ הטוב וכו׳. ר״ל ואם בכל ההתחזקות לא נועיל יעשה ה׳ הטוב בעיניו ונקבל באהבה:
פסוק יז:ויערוך אליהם. הכין עצמו לערוך אליהם מלחמה:
פסוק יח:שבעת אלפים. ובשמואל ב׳ לא חשב כ״א החשובים שבהם אף לא זכר שם אנשי רגלי וזכר הפרשים ולא זכרם הנה ומה שמקרא אחד סותר גלה השני וכמוהו רבים במקרא:
פסוק יט:וישלימו. עשו שלום:
פסוק יט:לא אבה. לא רצה עוד להושיע וכו׳: