פסוק א:וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמָת נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן, וַיִּמְלֹךְ בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר דָּוִיד: אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־חָנוּן בֶּן־נָחָשׁ, כִּי־עָשָׂה אָבִיו עִמִּי חֶסֶד. נראה שמלך בני עמון תמך בדויד כשברח מפני שאול, ואף החזיק את אחיו. וַיִּשְׁלַח דָּוִיד מַלְאָכִים, שליחים אל חנון המלך החדש לְנַחֲמוֹ עַל־אָבִיו. וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִיד בתור משלחת נימוסין אֶל־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־חָנוּן לְנַחֲמוֹ.
פסוק ג:וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי־עַמּוֹן לְחָנוּן: הַמְכַבֵּד דָּוִיד אֶת־אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ, כִּי־שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים? האם אתה באמת חושב שדויד שולח לך אנשים לנחם אותך מתוך כבוד לאביך? הֲלֹא בַּעֲבוּר לַחְקֹר וְלַהֲפֹךְ, לבחון מכל צד וּלְרַגֵּל הָאָרֶץ בָּאוּ עֲבָדָיו אֵלֶיךָ. אין הם אלא מרגלים המבקשים לחטט במקום ולאסוף מידע. משלחת התנחומים היא כיסוי דיפלומטי למטרתם האמיתית. חנון השתכנע, בלי לברר את הדברים לאשורם –
פסוק ד:וַיִּקַּח חָנוּן אֶת־עַבְדֵי דָוִיד וַיְגַלְּחֵם. לפי המפורט במקום אחר, הוא גילח את זקנם רק מצד אחד של הפנים, שזה בוודאי ביזיון בולט. יתרה מזו – וַיִּכְרֹת אֶת־מַדְוֵיהֶם, מדיהם, בגדיהם הארוכים בַּחֵצִי עַד־הַמִּפְשָׂעָה. כך הם נותרו ערומים בצד אחד עד גובה המפשעה, וַיְשַׁלְּחֵם באופן מגוחך ועלוב ביותר. מעשה בוטה זה שעשו עמון בשליחים נועד בלי ספק לבזות את דויד.
פסוק ה:וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּידוּ לְדָוִיד עַל־הָאֲנָשִׁים, באיזה מצב הם חזרו, וַיִּשְׁלַח אנשים לִקְרָאתָם, כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד. הם חשו בושה גדולה, משום שהיה עליהם ללכת כך מארץ בני עמון עד שהגיעו חזרה לארצם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אינני עומד על כך שתחזרו אלי כעת. שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד אֲשֶׁר־יְצַמַּח זְקַנְכֶם, וְאז שַׁבְתֶּם.
פסוק ו:וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי הִתְבָּאֲשׁוּ, עשו עצמם מאוסים ושנואים עִם, על דָּוִיד. בפעולה כזו יש משום קריאת תיגר ואפילו מעין הכרזת מלחמה, והעמונים ידעו כי צפוי שדויד יגיב אליה. וַיִּשְׁלַח חָנוּן וּבְנֵי עַמּוֹן אֶלֶף כִּכַּר־כֶּסֶף לִשְׂכֹּר לָהֶם צבא עזר מִן־אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִן־אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה, שגם היא מדינה ארמית, שיבואו עם רֶכֶב וּפָרָשִׁים.
פסוק ז:וַיִּשְׂכְּרוּ לָהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב, כוח גדול מאוד, וְאֶת־מֶלֶךְ מַעֲכָה וְאֶת־עַמּוֹ, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מֵידְבָא שבארץ בני עמון, וּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֶסְפוּ מֵעָרֵיהֶם וַיָּבֹאוּ לַמִּלְחָמָה. הם הכריזו על גיוס כללי וקבעו מקום למלחמה, כפי שהיה נהוג אז.
פסוק ח:וַיִּשְׁמַע דָּוִיד, וַיִּשְׁלַח אֶת־יוֹאָב וְאֵת כָּל־צָבָא הַגִּבּוֹרִים למלחמה.
פסוק ט:וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הָעִיר. נראה שהם רצו להימנע ממערכה גלויה בשטח מרוחק, והסתמכו על ביצורי העיר רבת-בני-עמון. וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר־בָּאוּ כצבאות עזר שכירים היו לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה, ותקפו את מחנה יואב מאחור.
פסוק י:וַיַּרְא יוֹאָב כִּי־הָיְתָה פְנֵי, חזית הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. עליו להילחם בשתי חזיתות, עם העמונים שלפניו ועם הארמים שמאחוריו. וַיִּבְחַר מִכָּל־בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲרֹךְ אותם לִקְרַאת אֲרָם. הוא הניח ששכירי החרב הארמים מיומנים ואולי גם רבים יותר, ולכן בחר את הלוחמים הטובים ביותר, לקחם תחת פיקודו הישיר וניגש עמם למערכה נגד ארם.
פסוק יא:וְאילו אֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו, וַיַּעַרְכוּ, יצאו להילחם לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר: אִם־תֶּחֱזַק מִמֶּנִּי אֲרָם בקרב – וְהָיִיתָ לִּי לִתְשׁוּעָה. וְאִם־בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ – וְהוֹשַׁעְתִּיךָ. מעבר ללחימה בשתי חזיתות, נשמש צבא עזר זה לזה; אם יהיה מצבו של אחד מאתנו דחוק, יוכל השני לגבות אותו ככוח מילואים. והוא מסיים כראוי למפקד במערכה:
פסוק יג:חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה בְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, אנחנו צריכים להתחזק ולהשתדל במלחמה כמיטב יכולתנו, וַה' את הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.
פסוק יד:וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לִפְנֵי אֲרָם לַמִּלְחָמָה, וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו. הוא היה מצביא גדול ועלה בידו להביס את הצבא הארמי הגדול, שכנראה היה מאורגן פחות.
פסוק טו:וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי־נָס אֲרָם, כוח העזר שעליו הם סמכו, וַיָּנוּסוּ גַם־הֵם מִפְּנֵי אַבְשַׁי אָחִיו של יואב וַיָּבֹאוּ הָעִירָה. הם ברחו חזרה אל תוך העיר המבוצרת. וַיָּבֹא יוֹאָב יְרוּשָׁלִָם. יואב חזר לירושלים כדי להודיע לדויד על תוצאות הקרב וגם כדי להתכונן לבאות.
פסוק טז:וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל. הארמים הבינו שבסופו של דבר דויד יבוא חשבון עמם מכיוון שסייעו לאויביו. לכן הם התכוננו למערכה נוספת שבה יכו הם את דויד או לכל הפחות ימנעו ממנו לבוא עליהם למלחמה – וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר. ממזרח לפרת הייתה ממלכה ארמית נוספת, אולי גדולה יותר, וגם אנשיה הוזעקו להילחם בישראל, וְשׁוֹפַךְ, ובצורה המקבילה: שובך, שַׂר־צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם. נראה שהדדעזר מלך גם על ממלכת ארם הזו.
פסוק יז:וַיֻּגַּד לְדָוִיד, וַיֶּאֱסֹף אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר הַיַּרְדֵּן, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיַּעֲרֹךְ, ארגן את צבאו לצאת אֲלֵהֶם. כדי להתמודד עם הצבא הארמי כולו, הן של הממלכות הקטנות שבצדו המערבי של הפרת והן שמעבר לנהר, גייס דויד לוחמים נוספים. וַיַּעֲרֹךְ דָּוִיד לִקְרַאת אֲרָם מִלְחָמָה, וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ.
פסוק יח:וַיָּנָס שוב אֲרָם מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּהֲרֹג דָּוִיד מֵאֲרָם שִׁבְעַת אֲלָפִים אנשי רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, וְאֵת שׁוֹפַךְ שַׂר־הַצָּבָא הֵמִית. לפי הנראה, אותו שר צבא היה דמות דומיננטית מאוד, ולכן הריגתו מציינת מפלה שאנשי הדדעזר לא יכלו להתאושש ממנה בקלות.
פסוק יט:וַיִּרְאוּ עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁלִימוּ עִם־דָּוִיד וַיַּעַבְדֻהוּ. דויד בוודאי לא כבש את ארם שמעבר לנהר, אבל גם הארמים הקרובים לארץ ישראל לא היו לגמרי משועבדים לו אלא נתונים תחת שלטונו העליון. וְלֹא־אָבָה, רצה אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ אֶת־בְּנֵי־עַמּוֹן עוֹד. הארמים החליטו שדי להם בניסיון הזה, והם הגיעו להסכם אי-לוחמה או אפילו הסכם כניעה מול דויד.
